וידויי ההרפתקן פליכס קרול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וידויי ההרפתקן פליכּס קרוּל
וידוי ההרפתקן.jpg
מחבר תומאס מאן
שם בשפת המקור Bekenntnisse des Hochstaplers Felix Krull
שפת המקור גרמנית
שנת הוצאה 1955
סוגה רומן ריאליסטי, רומן פיקרסקי

"וידויי ההרפתקן פליכּס קרוּל" (מגרמנית: "Bekenntnisse des Hochstaplers Felix Krull") הוא רומן פיקרסקי מאת הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות תומאס מאן. רומן זה, אשר פורסם בשנת 1955, שנת מותו של מאן, הוא החלק הראשון והאחרון במה שהגדיר מאן כ"זיכרונות".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאן החל בכתיבת "וידויי ההרפתקן פליכּס קרוּל" בשנת 1909, עם סיום עבודתו על הרומן השני שלו "הוד מלכות". הוא המשיך בכתיבתו עד 1911 אך אז חש במחסום כתיבה והפסיק את העבודה על רומן זה לטובת הנובלה "מוות בוונציה" בה גם הביע בדמותו של הגיבור, הסופר גוּ‏סטָ‏אב פוֹ‏ן אַ‏שֶׁ‏נבַּ‏‏אך, את רגשותיו בנוגע למחסום כתיבה זה. מאן חזר לכתיבת רומן זה רק בערוב ימיו, מ-26 בדצמבר 1950 ועד ה-16 באפריל 1954. הרומן פורסם לבסוף ב-1954 כחלק ראשון מזיכרונותיו הבדיוניים של מאן עצמו, כאשר את שאר החלקים לא הספיק לכתוב בשל מותו ב-1955. עם זאת ניתן לראות ברומן יצירה העומדת בפני עצמה. "וידויי ההרפתקן פליכּס קרוּל" הוא ספרו האחרון של מאן והשונה ביותר מכל יצירותיו בשל הרוח ההומוריסטית, הכתיבה הפיקרסקית והנועזות המינית בה אופיין. גורמים אלו הקשו על קליטתו של הרומן בימיו של מאן ונמתחו עליו ביקורות שליליות (על אף שעם השנים הוכרה חשיבותו של הרומן הן מצד קהל הקוראים והן מצד הביקורת) על כך כתב מאן‏[1]:

Cquote2.svg

הנני מנסה להמשיך עד ימינו אלה אותו ז'אנר מסורתי בו התחיל סרוואנטס. מנסה אנוכי להציג ערכים עתיקים בצורות זמננו החדשות משום שעז רצוני לראות מה יתרחש כשאמיתות עתיקות נתקלות בגורמי הלחץ של זמננו. כי זאת לדעת, שבהתנגש אמת בלחץ, האמת סופה לנצח; אלא תוך כדי כך היא מתחדשת ומתעקמת יותר. נמצא, אפוא, שגם אני עושה ניסויים בדרך זו, והדבר מביאני לידי התרגשות. [...] מימי לא ניסיתי לחבר נובלת-ליסטים [רומן הומוריסטי] ארוכה כמקובל. הנני מנסה להוציא מתחת ידי משהו שונה כל פעם שאני ניגש לביצוע תוכנית ספרותית חדשה. אלמלא נהגתי כן, הייתי חוזר מפעם לפעם על אותה פרשת "בית בודנברוק". [...] אנשי הביקורת מתארים אותי כסימבוליסט, או כאירוניסט: אך אליבא דאמת [למען האמת] הנני הומוריסט לפי כוונתי, אף אם איני מוציא אותה לפועל.

Cquote3.svg

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן שנכתב בגוף ראשון כחלק מוידוייו של פליקס קרול מגולל בחלקו הראשון את תולדות חייו של קרול. הוא מספר על אביו, בעל יקב כושל, על אמו השמחה ובעלת המזג האקזוטי, על אחותו שרוצה להיות שחקנית ועל סנדקו פרופסור שימלפריסטר. בבית משפחת קרול נוהגים באורח קבע לארח משתאות פריצות ולכן הם נתפשים כמוקצים בקרב בני עירם, פרנקפורט. עם ירידת המצב הכספי של המשפחה עד כדי עיקול נכסים בשל נפילת העסק שולח האב יד בנפשו.

הסנדק שימלפריסטר מארגן את המשפחה מחדש: אמו של קרול עוברת לעיר אחרת בה היא מקימה פנסיון שעולה ומצליח, אחותו של קרול נשלחת להצטרף לתיאטרון ואילו קרול מוצא עבודה בבית המלון "סנט-ז'יימס אנד אלבאני" שבפריז. אך אז מתגלה כי קרול חייב להתגייס ולכן לא יוכל לעזוב את גבולות המדינה. קרול מציג את עצמו כמשוגע בפני ועדת השחרור ומשתחרר מחובת השירות הצבאי. הוא עוזב לפאריס.

בפאריס נכנס קרול למלון בתחילה כעובד זוטר ללא תשלום ושמו משתנה לארמאן על ידי המנהל שכן קרול אינו שם מתאים בעסקי המלונאות. באופן קבוע קורצות לו הזדמנויות לעזוב את המקום לטובת חיים טובים יותר אך הוא מוותר עליהן בתקווה להגיע להזדמנות המושלמת. במלון הוא פוגש אנשים שונים ומגוונים, שוכב עם גבירה עשירה וגורף לכיסו כסף רב בהזדמנויות שונות. יום אחד הוא פוגש במסעדת המלון את הרוזן דא וינוסטא, בן גילו, עם חברתו לחיים זאזא – בחורה עליזה המשחקת בתיאטרון. לאחר היכרות ממושכת מספר הרוזן לקרול כי הוריו שולחים אותו למסע ברחבי העולם שיארך שנה תמימה כדי שיוכל לרענן את דעתו בנוגע לנשים ובכך ייפרד מזאזא שאינה מקובלת על הוריו. קרול מציע לרוזן כי הוא ייסע במקומו וכך יוכל הרוזן להישאר עם זאזא שלו במקום מרוחק מפריז, נסתר מעיני הוריו בזמן שהם יחשבו שהוא אכן מטייל בעולם. כל הסידורים נעשים, קרול עוזב את המלון ונותן את הכסף שהשיג לרוזן בתורת דמי מחייה ואילו קרול נעשה כביכול לרוזן. הוא מאמץ את כתב ידו, את הליכותיו, את סגנונו בציור ועוד. לבסוף יוצא קרול ברכבת לכיוון ליסבון שבפורטוגל כדי לתפוס משם את האונייה הראשונה במסעו.

ברכבת פוגש קרול, אשר מציג את עצמו כרוזן דא וינוסטא, את קוקוק, פלאונטולוג המנהל מוזיאון בליסבון, והם מתיידדים ומחליפים דעות בענייני החיים הקדומים ומשמעות החיים הנוכחיים. בהגיעם לליסבון משתכן קרול במלון ונהנה מהנופים. הוא מבקר במוזיאון של קוקוק שם הוא רואה את המיצגים עליהם דיבר עמו קוקוק בעת הנסיעה והדבר מותיר בו רושם בל ימחה. במקביל הוא פוגש במסעדה את בתו הנוקשה ואשתו הענוגה של קוקוק. הוא מרבה לבקר בביתם ומתאהב בבתו של קוקוק, זוזו, המזכירה לו את זאזא, אך היא לא מחזירה לו אהבה. שיחותיהם הממושכות מגיעות לשיאן בהרצאה שנושא קרול בפניה באחד מטיוליהן והיא מתאהבת בו וחוזרת להאמין במשמעות האהבה בה לא האמינה עד כה. הרומן נחתם בפגישתם של השניים בסוכה סודית של זוזו שם מראה לה קרול ציורים שצייר בדמותה והם מתנשקים. אמה של זוזו מגלה אותם וגוערת בקרול. קרול כנראה מתחיל את מסעו מסוף הרומן.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"וידויי ההרפתקן פליכס קרול" תורגם על ידי מרדכי אבי שאול והופיע בשנת 1956 בהוצאת ספרית פועלים. תרגום זה זכה בפרס טשרניחובסקי לשנת תשי"ז.

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1957 הופק הסרט "וידויי ההרפתקן פליכס קרול" בבימויו של קורט הופמן[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיחה עם תומאס מאן, דבר, 19 באוגוסט 1955‏
  2. ^ "וידויי ההרפתקן פליכס קרול(1957)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)