ויטוריו דה סיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויטוריו דה סיקה

ויטוריו דה סיקה (7 ביולי 1901 או 1902 - 13 בנובמבר 1974), במאי ושחקן קולנוע איטלקי. אחד מהמייסדים והבמאים הבולטים בזרם הנאו-ריאליזם האיטלקי. הסרטים שביים זכו לפופולריות גדולה והביאו לתודעת הציבור ברחבי העולם את עולמם של אנשי מעמד הפועלים באיטליה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסורה שבמרכז איטליה וגדל בעיר נאפולי במשפחה קשת יום. כבר בנערותו יצא לעבודה כפקיד. נמשך מגיל צעיר למשחק ובזכות מראהו הנאה זכה כבר בגיל 17 לשחק בסרט. ב-1923 הצטרף לחבורת תיאטרון ובסוף שנות העשרים כבר נחשב כשחקן פופולרי מאוד בהצגות תיאטרון שרובן היו קומדיות קלילות. הוא החל לשחק גם בסרטים בעלי אופי דומה וגם שם צבר הצלחה מרובה. ב-1940 הוא החל לביים סרטים ושוב, בדרך כלל קומדיות קלילות.

ב-1943 חל מפנה כאשר בסרטו החמישי של דה סיקה "הילדים צופים בנו" הוא הראה בעבודת הבימוי שלו עמקות מפתיעה ומגע רגיש בעבודה עם שחקנים ובמיוחד עם ילדים. זה היה גם הסרט הראשון שבו שיתף פעולה עם התסריטאי צ'זרה זוואטיני שאיתו יצר מאוחר יותר את רוב סרטיו המפורסמים. שני הסרטים שפרצו עבורו את הדרך לפרסום העולמי, היו ממבשרי זרם הנאו ריאליזם בקולנוע האיטלקי ועסקו במצוקות האדם העני והפשוט על רקע סיום מלחמת העולם השנייה. הסרט הראשון היה "מצחצחי הנעליים" שיצא ב-1946 והשני, אולי סרטו המפורסם ביותר, "גונבי האופניים" יצא ב-1948. שני הסרטים זכו בפרס מיוחד מהאקדמיה האמריקאית (באותה תקופה עדיין לא הוענק פרס אוסקר ל"סרט הזר הטוב ביותר"). ב-1951 יצאו שני סרטים נוספים בבימויו. "נס במילאנו" ו"אומברטו דה" שעסק בחייהם של הקשישים. למרות אהדת הביקורת, הסרט נחל כישלון מסחרי ודה סיקה הפסיק לתקופה של חמש שנים לביים סרטים וחזר להופיע כשחקן.

אף על פי שבשנים הבאות הוא המשיך וביים מדי פעם סרטים, מקובל לחשוב שסרטיו החשובים ביותר של דה סיקה היו אלו שהוא ביים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא זכה בעוד שני פרסי אוסקר עבור שניים מסרטיו היותר מאוחרים. "אתמול היום ומחר" ב-1964 ו"הגן של פינצי קונטיני" (על פי ספרו של ג'ורג'ו באסאני) ב-1970. בסרטו זה הוא מותח ביקורת על הפאשיזם האיטלקי ומשרטט את קורותיה של משפחה יהודית עשירה באיטליה של מלחמת העולם השנייה.

בשנת 2003 נטען על ידי עיתון איטלקי, כי דה סיקה פעל יחד עם הותיקן ב-1943, לעכב סיום עבודה על סרט בבימויו, שהופק על ידי הכנסייה, על מנת למנוע את גירושם למזרח של 300 פליטים (חלקם יהודים) ששיחקו כניצבים בסרט. וזאת, עד אשר הגרמנים עזבו את רומא ב-1944.

דה סיקה והנאו ריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנתבקש פעם דה סיקה, להגדיר את סרטיו בקיצור, הוא אמר שסרטיו הם מונומנט לאפשרות של סולידריות אנושית. ואמנם, האנושיות בסרטיו היא זו שקוסמת יותר מכל לצופים.

דה סיקה החזיק בהשקפה מרקסיסטית וככזה משרתים סרטיו את השקפת עולמו. בסרטיו הוא מראה את האדם הפשוט מהמעמד הנמוך העומד מול כוחות הגדולים ממנו. כוחות אשר גורמים לאבטלה, עוני, פירוק התא המשפחתי, בדידות ויאוש. יחד עם זאת, סרטיו אינם מטיפים לפתרון כלשהו ומתמקדים במצוקותיו של היחיד ולא של ההמון.

כאחד ממיסדי זרם הנאו ריאליזם, היה לדה סיקה חלק בפיתוח העקרונות הבאים:

  • שימוש בזירה הטבעית כתפאורה לצילומים כולל תאורה טבעית.
  • שימוש באנשים מהרחוב כשחקנים גם בתפקידים הראשיים ושימוש נרחב בדמויות ילדים בסרט.
  • תסריט אשר מתמקד בסיפור האישי של אנשים מן השורה ולרוב אינו מסתיים בהפי אנד.
  • ביקורת כלפי המוסדות הדתיים והממשלתיים.
  • מטרת הסרט היא לעורר את הצופה ולגרום לו לבחון את מצבו, בהבדל מסרטים שנעשו באותה תקופה שמטרתם הייתה לשמש מפלט לצופה ממצבו הקשה.

השפעת סרטיו של דה סיקה, ובמיוחד אלו שיצר בין השנים 1946-1952, ניכרת על דורות שלמים של במאים, במיוחד במאים שהראו בסרטיהם את חייהם של בני המעמדות הנמוכים, אך לא רק הם. גם במאים מודרניים כמו קן לואץ' למשל, מצהירים בצורה גלויה על ההשפעות הללו. במשאל שעורך מדי עשור המגזין הבריטי Sight & Sound בקרב מבקרי קולנוע ובקרב במאים לגבי עשרת הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, הגיע בשנת 2002 הסרט "גונבי האופניים" למקום השישי אצל הבמאים בני זמננו ולמקום ה-45 בלבד אצל המבקרים. בשנת 2012 דורג הסרט במקום ה-10 במשאל הבמאים.

גם בסרט הישראלי מ-1965, "הילד מעבר לרחוב", בבימויו של יוסף שלחין, שזכה לשבחים בפסטיבל הסרטים של ונציה וזכה להצלחה מסחרית בישראל, ניכרת השפעת סרטיו של דה סיקה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]