ויליאם דובי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם ג'ורג' שדן דובי
NETDOBB.JPG
ויליאם דובי
נולד 12 ביולי 1879
מקום לידה לונדון
נפטר 3 באוקטובר 1964 (בגיל 85)
השתייכות Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת
דרגה לוטננט גנרל (צבא בריטניה) לוטננט גנרל
מלחמות וקרבות

מלחמת הבורים השנייה
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה

עיטורים

מסדר האמבט מסדר האמבט
מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש

אות השירות המצוין אות השירות המצוין

תפקידים אזרחיים

מושל כללי של מלטה

ליוטננט ג'נרל ויליאם דובי (אנגלית: William Dobbie) (אביר מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, אביר מסדר האמבט, מעוטר אות השירות המצוין) (12 ביולי 1879 - 3 באוקטובר 1964) היה קצין בריטי הידוע בשירותו בארץ ישראל בתקופת מאורעות תרפ"ט, ולאחר מכן כמושל מלטה בתקופת המצור הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובי נולד במדרס שבהודו לפקיד בריטי בממשל האזרחי, ומוצאו ממשפחה של אנשי צבא. בגיל תשעה חודשים נשלח לאנגליה להתחנך אצל קרובי משפחה על פי מסורת המשפחה. לאחר שסיים את האקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ' הצטרף לחיל ההנדסה המלכותי. הוא שירת שירות קרבי במלחמת הבורים השנייה ושירת לאחריה בברמודה ובאירלנד. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה שירת בחזית המערבית כקצין קרבי, אך לאחר מספר חודשים הועבר לתפקידי מטה, בהם שירת עד סוף המלחמה. כאיש המטה של הפילדמרשל דאגלס הייג היה דובי הקצין החתום על המברק שהורה לכוחות להפסיק את הלחימה לאחר הפסקת האש בשנת 1918.

בעשור שלאחר המלחמה שירת דובי בתפקידי מטה שונים. בשנת 1928 הועלה לדרגת בריגדיר (מקבילה לדרגת תת אלוף בצה"ל) ונשלח לפקד על חטיבת חיל רגלים בקהיר. במסגרת זו נשלח עם חטיבתו לדכא את מאורעות תרפ"ט. עד להגעתו של דובי היו סמכויות שמירת הסדר נתונות לחיילי ה-RAF שחנו בארץ, ולמשטרת המנדט שהוכיחו אזלת יד בדיכוי המהומות ומניעת הטבח. דובי וחטיבתו שהו בארץ כשלושה שבועות, במהלכן פעלו להשקטת המהומות. דובי, שהיה נוצרי אדוק, התייחס אל היהודים החיים בארץ בחיבה, וניסה לייעץ להם בשאלות הגנת היישובים. ביחד עם מפקד המשטרה ארתור סטפן מאברוגורדאטו פעל על מנת להפיק את לקחי המאורעות ולמנוע הישנותם. בין היתר הורה על הצבתן בארץ ישראל של שתי פלוגות חיל רגלים, בנוסף לחיילי ה-RAF ששהו בה.‏[1] טיפולו של דובי במשבר זכה להכרת הממשלה, ובשלו קיבל את תואר אביר מסדר האמבט.

בשנת 1932 עלה לדרגת מייג'ר ג'נרל, ושימש בתפקידי מטה שונים. בשנת 1935 נשלח לפקד על הצבא הבריטי במלאיה. במסגרת זו ערך סקר בשאלה מהיכן צפויה התקפה יפנית, והאם יש לתגבר את הכוחות במלאיה. ביחד עם סגנו ארתור ארנסט פרסיבל העריך, בדו"ח שפורסם בשנת 1937 כי לא ניתן יהיה להגן על סינגפור באופן מבודד וכי הגנתו של מבצר חשוב זה של האימפריה תלויה בהגנת חצי האי המלאי גופא. הערכה זו של דובי הייתה מדויקת. לאחר הצטרפות יפן למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941 הייתה סינגפור הבסיס העיקרי של בעלות הברית בדרום מזרח אסיה. הפיקוד הבריטי, בניגוד לדובי, העריך כי ניתן להגן על סינגפור כמבצר מבודד, וכי לא ניתן יהיה להתקיפה מצפון, שכן הג'ונגלים המלאים הם מכשול בלתי עביר. היפנים הצליחו להטיל מצור על העיר, לכבוש את חצי האי המלאי, ולכתוש את סינגפור בתקיפות אוויריות וימיות עד לכניעתה, שנחשבת לאחד האסונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה של בריטניה.

בשנת 1939 פרש דובי משירות סדיר, בדרגת מייג'ר ג'נרל, שכן הגיע לגיל 60, הוא גיל הפרישה המנדטורי לקצינים בתקופה ההיא. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסה לחזור לשירות סדיר אך נתקל בסירוב. באפריל 1940 הוצעה לו כהונת המושל הצבאי של מלטה, והוא נשא בכהונה זו עד למאי 1942. בתקופת כהונתו כמושל האי הושם האי במצור על ידי מדינות הציר. האי היה נקודה אסטרטגית במאבקים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במהלך המלחמה. וינסטון צ'רצ'יל כינה את האי "נושאת מטוסים שאינה ניתנת להטבעה". מבסיסיהם באי יכלו כוחות האוויר והים של הבריטים לתקוף את כוחות הגרמנים והאיטלקים בצפון אפריקה ולמנוע את מעבר האספקה לכוחותיו של הפילדמרשל ארווין רומל. כתוצאה מכך ערכו מדינות הציר מצור ימי ואווירי על האי, ובמשך שלוש שנים, בין 1940 ל-1942 ערכו על האי כ-3,000 גיחות הפצצה. עמידתו האיתנה של האי הייתה בעלת תפקיד חשוב בניצחונן הסופי של בעלות הברית במערכה הצפון אפריקאית. ב-1942 הוחלף דובי בלורד גורט ולאחר מכן פרש. בשנותיו האחרונות הקדיש עצמו לפעולות דתיות, והצטרף למיסיון. הוא כתב שני ספרים ביוגרפיים. ב-3 באוקטובר 1964 מת בלונדון בגיל 85. הוא טמון בבית העלמין צ'רלטון, ליד אנדרטת הזיכרון שהוקמה לזכר אחיינו, צ'ארלס אורד וינגייט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה. הוצאת מערכות, 1955-1972, חלק ראשון, עמ' 404 (להלן: "תולדות ההגנה")