ויליאם מקצ'סני מרטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ויליאם מקצ'סני מרטין (17 בדצמבר 1906 - 28 ביולי 1998) היה יו"ר מועצת הנגידים התשיעי של הבנק הפדרלי, כיהן בתפקיד יותר מכל אדם אחר, מ-2 באפריל 1951 עד 31 בינואר 1970, תחת חמישה נשיאים אמריקנים.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין נולד בסנט לואיס, מיזורי. החיבור של מרטין עם הבנק הפדרלי עוצב דרך המורשת המשפחתית. ב-1913 זומן אביו של מרטין על ידי הנשיא וודרו וילסון והסנאטור קרטר גלאס לסייע בכתיבת חוק הפדרל ריזרב אשר יכונן את מערכת הבנק הפדרלי ב-23 בדצמבר אותה השנה. אביו כיהן לאחר מכן כנגיד ובהמשך כנשיא הבנק הפדרלי של סנט לואיס.

מרטין למד באוניברסיטת ייל שם סיים תואר ראשון באנגלית ולטינית. עם זאת, על אף העובדה שלא רכש השכלה פורמלית בתחום הפיננסים, עדיין הפגין עניין רב בתחום העסקים, דרך עיסוקיו של אביו.

עבודתו הראשונה לאחר סיום לימודיו הייתה במשרד התיווך A. G. Edwards בסנט לואיס, שם הפך שותף מלא בתוך שנתיים בלבד. משם, נסיקתו המהירה של מרטין בעולם הפיננסים הביאה לו מושב בבורסה לניירות ערך בניו יורק כבר בשנת 1931, שנתיים בלבד לאחר קריסת הבורסה בניו יורק בתחילת השפל הגדול. מרטין המשיך ללימוד תואר שני בכלכלה באוניברסיטת קולומביה בשנים 1931 - 1937; עם זאת, מעולם לא סיים את התואר.

בחלקו הראשון של העשור, עבודתו של מרטין בכיוון של הגברת הרגולציה על שוק המניות הביאה לבחירתו לחבר הנאמנים של הבורסה ב-1935. שם עבד עם הוועדה לניירות ערך ולבורסות (ארצות הברית) (SEC) בשאיפה לשקם את האמון בשוק המניות ולפעול למניעת קריסות עתידיות. בסופו של דבר התמנה לנשיא הבורסה לניירות ערך של ניו יורק בגיל 31 מה שהביא את העיתונות בארצות הברית להכתיר אותו כ"ילד הפלא של וול סטריט". בדומה לתקופת כהונתו במועצת הנגידים, תקופת נשיאותו של מרטין התאפיינה בשיתוף פעולה עם ה-SEC במאמצים להגביר את הרגולציה של הבורסה.

במהלך מלחמת העולם השנייה גויס מרטין מעבודתו בבורסה לשירות בצבא ארצות הברית. שם פיקח על פינוי חומרי גלם במועצת הקצאת החימוש. הוא שימש גם כאיש הקשר בין הצבא לבין הקונגרס של ארצות הברית והמפקח על תוכנית השאל-החכר עם ברית המועצות.

ראש הבנק לייצוא ולייבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרתו של מרטין לפעילות אזרחית סימנה גם את שובו אל התחום הפיננסי, אך הפעם מצִדו של הממשל הפדרלי של ארצות הברית. עמיתו הדמוקרטי, הארי טרומן, מינה אותו לראש הבנק לייבוא ולייצוא בראשו עמד במשך שלוש שנים. במוסד הזה התגבש לראשונה דימויו כ"בנקאי קשוח". הוא עמד על כך שהלוואות תהיינה השקעות בטוחות ויציבות; מתוך עיקרון זה התנגד במקרים רבים למחלקת המדינה של ארצות הברית בביצוע הלוואות אותן ראה מרטין כמוּנעות ממניעים פוליטיים; ומטעמים אלו לא הירשה מרטין שייעשה שימוש בבנק לייצוא ולייבוא כקרן לסיוע בינלאומי.

מרטין סיים את הקריירה שלו בבנק כאשר נקרא למחלקת האוצר של ארצות הברית על מנת לשמש שם עוזר לעניינים מוניטריים. מרטין כיהן במחלקת האוצר במשך כשנתיים בהן הסכסוך שלה עם הבנק הפדרלי הגיע לשיאו. בתקופה שקדמה למשא ומתן הסופי עם הבנק הפדרלי, התאשפז מזכיר מחלקת האוצר ג'ון סניידר בבית חולים. בנסיבות אלו הפך מרטין לנושא ונותן הראשי מטעם משרד האוצר. מנקודת מבטה של מחלקת האוצר היה מרטין נציג רב ערך. הייתה לו הבנה מעמיקה של מערכת הבנק הפדרלי ושל השווקים הפיננסיים. יתר על כן, הוא נתפש כבעל ברית של טרומן, אשר התנגד נחרצות לעצמאות הבנק הפדרלי. במהלך המשא ומתן, מרטין כונן מחדש את התקשורת בין מחלקת האוצר לבין הבנק הפדרלי, תקשורת אשר נאסרה תחת הנהגתו של סניידר.

יו"ר הבנק הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך שיתוף פעולה עם רוברט ראוס, וודליף תומאס ווינפילד ריפלר מטעם הבנק הפדרלי, קידם מרטין את השגת ההסכם עם מחלקת האוצר של ארצות הברית, אשר השיב לבנק הפדרלי את עצמאותו ב-1951. הוועדה הפדרלית לשווקים פתוחים (The Federal Open Market Committee - FOMC) ומזכיר מחלקת האוצר, סניידר, קיבלו את ההסכם והפשרות שלו והוא אושר על ידי שני המוסדות. יו"ר חבר הנאמנים בעת האשרור היה תומאס מקייב, אשר התפטר רשמית מתפקידו שישה ימים בלבד לאחר פרסום ההצהרה על ההסכם. ממשל טרומן ראה את התפטרותו של מקייב כהזדמנות מושלמת לכבוש מחדש את הבנק הפדרלי, כמעט מיד לאחר שהבנק הפדרלי התנתק לכאורה. טרומן בחר במרטין לתפקיד היו"ר הבא של חבר הנאמנים, והסנאט של ארצות הברית אישר את המינוי ב-21 במרץ 1951.

עם זאת, בניגוד לציפיותיו של טרומן, מרטין הגן על עצמאות הבנק הפדרלי, לא רק בתקופת ממשלו של טרומן, אלא גם בתקופותיהם של ארבעת הממשלים שלאחר טרומן. כיום, תקופת כהונתו של מרטין כיו"ר הבנק הפדרלי היא הקדנציה הרצופה ביותר אי פעם במוסד זה. במהלך כמעט שני עשורים זכה מרטין להכרה עולמית כבנקאי מרכזי. הוא הצליח לנהל מדיניות מוניטרית עצמאית, תוך מתן תשומת לב לסיפוק רצונותיהם של הממשלים השונים. למרות העובדה שמטרותיו המוניטריות של מרטין היו השגת אינפלציה נמוכה ויציבות כלכלית, הוא דחה את הרעיון כי על הבנק הפדרלי להתמיד בהשגת יעדיו באמצעות התמקדות באינדיקטור כלכלי יחיד ובמקום זאת קיבל החלטות מדיניוּת על ידי בחינת מגוון עשיר של נתונים כלכליים. כיו"ר, מרטין מיסד את הגישה הזאת בהתנהלותה של הוועדה הפדרלית לשווקים פתוחים כאשר הוא אוסף חוות דעת מכל הנגידים והנשיאים בתוך המערכת לפני קבלת החלטות. כתוצאה מכך, רבות מהחלטותיו התקבלו פה אחד בוועדה הפדרלית לשווקים פתוחים. מרטין צוטט כאומר ש"תפקידו של הבנק הפדרלי הוא לקחת את קערת הפונץ' כשהמסיבה מתחממת" - כלומר, להעלות את הריבית בדיוק כאשר הכלכלה מגיעה לשיא הפעילות לאחר המיתון.

ב-1958 נבחר מרטין לכהן במינוי חירום כמנהל סוכנות החירום לייצוב (Emergency Stabilization Agency) על ידי נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, במקרה של מצב חירום לאומי, קבוצה שנודעה בכינויה "the Eisenhower Ten".

לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1960 האשים מועמד המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון את מרטין בתבוסתו, בשל מדיניות "היד הקפוצה" בה נקט.

כלפי חוץ נתפש מרטין כמקבל ההחלטות הדומיננטי של הבנק הפדרלי. במשך כל שנות כהונתו הוא הגן על זכותו של הבנק הפדרלי לנקוט בפעולות שלפעמים מתנגשות עם שאיפות הנשיא. הוא טען באופן קבוע כי הבנק הפדרלי אחראי בפני הקונגרס של ארצות הברית ולא בפני הבית הלבן.

מרטין סיים את מדיניותו כיו"ר הבנק הפדרלי ב-30 בינואר 1970. באותו היום הסתיימה הקריירה שלו בשירות הציבורי אך הוא המשיך לעבוד כשהוא ממלא תפקידי דירקטור בתאגידים ובמוסדות ללא כוונת רווח כגון קרן האחים רוקפלר.

הוא הלך לעולמו בביתו שבוושינגטון די. סי. ב-28 ביולי 1998 כשהוא בן 91.