ויליאם מרשל
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: טעויות. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
סר ויליאם מרשל, הרוזן הראשון של פמברוק (באנגלית: Sir William Marshal, 1st Earl of Pembroke; 1146 - 14 במאי 1219), ידוע גם בשם ויליאם המרשל (בצרפתית: Guillaume le Maréchal), היה אביר ומדינאי אנגלי-נורמני, שתואר "כאביר הגדול ביותר שחי אי-פעם" על ידי סטפן לנגטון. הוא שירת ארבעה מלכים: הנרי השני, ריצ'רד לב ארי, ג'ון "בלי ארץ" והנרי השלישי - והיה מהאישים החזקים ביותר באירופה. לפניו התואר מרשל ניתן לממונה על הביטחון של מלך אנגליה, ובערוב ימיו נהוג היה לפנות אליו בתוארו בלבד.
תוכן עניינים |
שנותיו הראשונות[עריכה]
אביו של ויליאם, ג'ון מרשל, היה תומך של המלך סטפן, אשר תפס את הכס בשנת 1135, אולם הוא השתתף במלחמת האזרחים בין סטפן למתילדה הקיסרית תוך שהוא תומך במתילדה. לפי הביוגרף של ויליאם, כאשר סטפן צר על טירת ניובורי ב-1152, הוא השתמש בויליאם הצעיר כבן ערובה, כדי לוודא שג'ון ימסור לידיו את הטירה. אבל ג'ון ניצל את הביטחון של סטפן בשביל לחזק את הטירה ולהזעיק את כוחותיה של מטילדה. כאשר סטפן הודיע לג'ון שאם הוא לא ימסור לו את הטירה הוא יתלה את ויליאם מול החומות, גון הודיע לו שיבצע את האיום שלו באומרו "יש לי פטיש ואזמל שהייתם אני יכול ליצור בנים טובים יותר". למרות הכרזתו של ג'ון סטפן לא יכל להביא את עצמו לרצוח ילד.
אביר[עריכה]
ויליאם לא היה בן בכור ולכן לא היה זכאי לרשת את נכסיי אביו. בעקבות מצבו נכפה עליו חיי אביר. אבירות או כמורה היו האפשרויות היחידות של פרנסה לבנים לא בכורים של אצילים. בסביבות גיל 12 הוא נשלח לנורמנדי לקרוב משפחתה של אימו ויליאם דה תנקרויל, בשביל להיכנס לחיי אבירות. ב-1166 הוא הוכתר כאביר במהלך מערכה בנורמנדי. המערכה לא הלכה טוב, וויליאם לא התבלט במיוחד במהלכה. ב-1167 הוא השתתף לראשונה בטורניר אבירים, בו הוא הצטיין. הוא עזב את ויליאם דה תנקרויל ועבר לשרת את אחי אימו פטריק רוזן סולסברי. ב-1168 פטריק נהרג במערב שהטמין לו גי דה ליזיניאן, ויליאם נפצע ונלקח בשבי, אך נפדה על ידי אלינור מאקוויטניה אשר העריצה אותו בגלל מעשיי הגבורה שלו בטורנירים. בעקבות אירוע זה ויליאם החליט להתמיד בהשתתפות בטורנירים מאשר לשרת אצילים וזו משום שהבין שהוא יוכל לעשות כסף רב מחטיפה של אבירים אחרים ודרישת כופר.
באותה התקופה הטורנירים היו שונים מאוד מן הטורנירים המוכרים כיום. הטורניר התרחש בשטח פתוח ונרחב. המטרה של האבירים אשר התחלקו לקבוצות היה להפיל וללכוד אבירים אחרים ולדרוש כופר עבורם. לא היו חוקים, והטורנירים נחשבו מסוכנים, והכנסייה התנגדה להם בחריפות עקב אופים האלים.
ויליאם הצליח לפי הביוגרף שלו לתפוס ולהביס כ-500 אבירים במהלך חיי האבירות, שיא שאיש לא הגיע אליו לפניו או אחריו.
המלך הנרי[עריכה]
הקרירה של מרשל קיבלה תפנית ב-1170 כשהוא הוזמן להצטרף לחצר המלך הצעיר הנרי. הוא אימן אותו בנשק והפך לנערץ על המלך הצעיר. ב-1182, ויליאם הוביל את הקבוצה של המלך לניצחונות בטורנירים הגדולים של אותה שנה. הצלחתו של מרשל עורר זעם וקנאה בחצר המלך הצעיר, וחבורה של מקורבי המלך העלילו על מרשל הוא אינו מעוניין להגן על המלך הצעיר אלא רק בכבוד שהוא מקבל מהטורנירים. מרשל עזב בזעם את חצר המלך וכנקמה הקים קבוצה משלו אשר בשביל להצבן את המלך השתמשה במוטו דומה למוטו הקבוצה של המלך ("אלוהים עזור למרשל" במקום "אלוהים עזור למלך"). לבסוף הוא התפייס אם המלך הצעיר והיה לידו שנהרג במהלך המרד השני של המלך הצעיר באביו ב-1183. לאחר מות המלך הצעיר מרשל הצטרף למסע צלב שאדונו התכוון לצאת.
חזרתו[עריכה]
לאחר סיום מסע הצלב מרשל חזר לאנגליה וצורף לחצר המלך הנרי השני. הוא שירת נאמנה את המלך וזכה לאחוזה גדולה כאות תודה על שירותו לכתר. ב-1188 מלך צרפת פיליפ השני פלש לאחד משטחי מלך אנגליה. הנרי השני קרה לויליאם ללחום לצידו כנגד מלך צרפת. לאחר הניצחון על הצרפתים הנרי הסכים להעניק לויליאם נחלה. במהלך הקרבות נגד הצרפתים ריצ'רד בנו של הנרי השני שיתף פעולה אם מלך צרפת כנגד אביו. מרשל נתקל בו במהלך אחד הקרבות. מרשל נאמן למלך הרג את סוסו של ריצ'רד כדי לא לפגוע ביורש העצר של אדונו. פעולה זו נזכרה לו לאחר מותו של הנרי השני ועליית בנו ריצ'רד לב ארי לשלטון. בזמן מסע הצלב השלישי ויליאם נשאר באנגליה ולא יצא אם המלך למסע הצלב. הוא תמך בתחילה בגון אחי המלך כאשר ניסה לתפוס את השלטון בזמן מסע הצלב השלישי, אך מהר מאוד עזב אותו והגן על הזכות של ריצ'רד לכתר.
המלך ג'ון והמגנה כרטה[עריכה]
ויליאם תמך בג'ון כאשר הוכתר למלך ב-1199 לאחר מות ריצ'רד. הוא נשלך על ידי ג'ון להגן על השטחים האנגלים בצפון צרפת, ואחר כך הוא נשלח בשביל לנהל מסר מתן אם מלך צרפת. ג'ון לא הסכים להסכם שמרשל ניסח והיחסים בין מרשל והמלך התקררו. למרות הקרירות בינו לבין המלך מרשל נשאר נאמן לג'ון גם במהלך מלחמות הברונים נגדו שהובילו לחתימת המגנה כרטה. לאחר מות המלך ג'ון ב-1216, ויליאם מרשל מונה לברון ראשי על ידי מועצת המלך בגלל נאמנותו לג'ון. בתור ברון ראשי תפקידו היה לשמש עוצר לכתר עד להתבגרותו של המלך הנרי השלישי. למרות גילו המבוגר (סביבות גיל שבעים) הוא הוביל את צבא המלך לניצחון בקרב לינקולן כשהוא רוכב בראש הצבא.
מותו ומורשתו[עריכה]
ויליאם מרשל מת לבסוף בשנת 1219. לפני מותו הוא ביקש למלא נדר שנדר בזמן מסע הצלב שבו השתתף. הוא על ערש דווי הצטרף למסדר הטמפלרים. מרשל נפטר ב-14 במאי 1219, הוא נקבר בכנסיית טמפל בלונדון, ומצבות קיימת שם עד היום. מיד לאחר מותו בנו הבכור אשר נקרא גם ויליאם הזמין ביוגרפיה של אביו. L'Histoire de Guillaume le Marechal שמה של הביוגרפיה, והיא אחרית במידה רבה להנצחת סיפורו של ויליאם מרשל.
