ויליאם פרנסיס לינץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וויליאם פרנסיס לינץ'

ויליאם פרנסיס לינץ' (באנגלית: William Francis Lynch, ‏ 1 באפריל 1801- 17 באוקטובר 1865), היה קצין בצי האמריקני וחוקר ארץ ישראל. היה הראשון ששרטט מפה מדויקת ומפורטת של הירדן וים המלח.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינץ' נולד בשנת 1801 בנורפוק וירג'יניה. בינואר 1819 התגייס לצי האמריקני כקדט ושרת בפריגטה "קונגרס". לאחר מכן שרת בסקונר "שארק" תחת פיקודו של מת'יו פרי. במסגרת שירותו הגיע גם לברזיל, סין, אפריקה והים התיכון, ועסק במרדף אחרי שודדי ים באיים הקריביים.

במאי 1828 הועלה לדרגת לוטננט, באותה שנה התחתן עם וירג'יניה שאו בתו של קצין צי בכיר, ונולדו לו שני ילדים. בשנת 1839 קיבל את הפיקוד הראשון שלו על הספינה פוינסט (Poinsett).

בחודש מאי 1847 ביקש לינץ' מממשלת ארצות הברית אישור להוציא משלחת מחקר לירדן וים המלח. המשלחת יצאה בסוף שנת 1847, וחזרה לארצות הברית בסוף שנת 1848.

בשנת 1849 עלה לדרגת קומנדר ובשנת 1850 עלה לדרגת קפטן. בשנת 1852 יצא למשלחת מחקר לאפריקה כדי לבדוק אפשרות לקולוניאליזציה. בהיותו במרכז אפריקה חלה, ונאלץ לחזור לארצות הברית.

בעקבות תחילת מלחמת האזרחים האמריקנית התפטר באפריל 1861 מהצי האמריקני והצטרף לצי של מדינת וירג'יניה בדרגת קפטן. בחודש יוני 1861 מונה לקפטן בצי של קונפדרציית המדינות של אמריקה. במאי 1861 פיקד על הסוללות הימיות ב-Aquia Creek ששימשו להגנה בעת הפגזה ספינות התותחים של האיחוד. בפברואר 1862, היה אחראי על ההגנה של האי רואנוק (Roanoke). בין החודשים מרץ עד אוקטובר 1862 פיקד על כוחות חיל הים של הקונפדרציה בוויקסבורג (Vicksburg) מיסיסיפי. בהמשך המלחמה פיקד על ספינות במים של צפון קרוליינה. בין החודשים דצמבר 1864 וינואר 1865, פיקד על כוחות הדרום במהלך ההתקפה של האיחוד על פורט פישר (Fort Fisher) בצפון קרוליינה.

לאחר תבוסת צבא הקונפדרציה, קיבל בריצ'מונד ב-3 במאי 1865 חנינה. לינץ' נפטר בבולטימור ב-18 באוקטובר 1865.

בנוסף לספרים שכתב על מסע המחקר לים המלח, כתב לינץ' שני ספרים נוספים:

  1. Naval Life, Or Observations Afloat and On Shore, The Midshipman - שיצא בניו יורק בשנת 1851
  2. Report of Commander W. F. Lynch, in Relation to His Mission to the Coast of Africa - שיצא בוושינגטון בשנת 1853

הצי האמריקאי כיבד את זכרו בקוראו לספינת מחקר ימית שהושקה ב-17 במרץ 1964 בשם: "USS Lynch". ספינה זו יצאה מהשירות בשנת 1994.

מסע המחקר לירדן וים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת במסעה מעכו לטבריה, נושאת את הסירות על גבי עגלות הנגררות על ידי גמלים

בנובמבר 1847 יצאה המשלחת מניו-יורק בספינה Supply. המשלחת כללה 14 אנשים. בתחילת 1848, הגיעה המשלחת לקונסטנטינופול שם קיבלה פירמן מהסולטאן. משם הפליגה הספינה דרך ביירות ונחתה בחיפה, בגלל התנאים בעיר בחרה המשלחת להתגורר במנזר סטלה מאריס הכרמליתי. המשלחת הביאה אתה שתי סירות שניבנו במיוחד למסע: סירת נחושת ששמה Fanny Mason וסירת ברזל ששמה Fanny Skinner. לאחר מכן עברה המשלחת לעכו להמשך התארגנות, והקימה מחנה ליד נחל נעמן. כדי להבטיח את שלומם הם צרפו למשלחתם שייח'ים ערבים, והמשיכו במסעם לטבריה. בדרכם עברו בספוריה, בקעת בית נטופה בטורעאן ובלוביה. המשלחת הגיעה לטבריה בחודש אפריל והתאכסנה בביתו של היהודי חיים וייסמן. בטבריה שכרו סירה נוספת וקראו לה הדוד סם. המשלחת הסופית כללה 16 אמריקנים וכ-30 ערבים שסיפקו להם שירותים. ב-10 באפריל החלה המשלחת במסעה. נקודת היציאה הייתה בין צמח ותל בית ירח. חלק מהמשלחת שט בסירות וחלק צעד במקביל לאורך החוף. המשלחת עסקה תוך כדי צעידה במיפוי חופי הנהר ומדידת כמות המים. לאחר שמונה ימים ב-18 באפריל הגיעה המשלחת לים המלח.

המשלחת שטה לאורך החופים תוך שהיא מודדת את עומק הים ואת קרקעיתו. במסגרת השיט הגיעה לעין פשחה, עינות קנה ועינות סמר, הגיעה למעיינות החמים "קלירוהי" שבואדי זרקא, סיירה בחוף נחל ארנון ולבסוף חנו בעין גדי.

לאחר מכן שטו ללשון ים המלח, שם עלו ליבשה וביקרו בכרכ. לאחר מספר ימים חזרו לים המלח והקיפו את הלשון. ב-26 באפריל 1848 בעת הסיור בלשון, החליט לינץ', לכבד את זכרו של כריסטופר קוסטיגן ביחד עם תומאס הווארד מולינה ולקרוא לכף הצפוני של הלשון על שם קוסטיגן, ולכף הדרומי - על שם מולינה, באומרו "קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה"[1]

סירת המשלחת בים המלח על רקע עמודי המלח של הר סדום

משלחתו של לינץ' הייתה משלחת המחקר הראשונה שחקרה את האזור הדרומי של ים המלח. הם שטו במעבר הצר ביותר שבין הלשון לחוף מצדה. מעבר זה נקרא לאחר מכן "מצר לינץ'". חלק מחברי המשלחת טיפסו למצדה. המשלחת שטה מחוף לחוף בעוברם בנחל זוהר, נחל בוקק, הר סדום ומקומות נוספים. מדידותיהם בחלק הדרומי הראו שחלק זה של הים רדוד מאד. לאחר מכן חזרה המשלחת לחלקו הצפוני מערבי של ים המלח.

ביום 10 במאי 1848, סיימה המשלחת את עבודתה. לינץ' השאיר בים לזיכרון, מצוף נושא דגל ארצות הברית. המשלחת המשיכה לירושלים דרך מנזר מר סבא, משם המשיכה לאזור יפו. בחודש יוני חזרה המשלחת לטבריה. מטבריה המשיכה המשלחת במסע של שבועיים וסיירה באגם החולה מקורות הירדן, הר חרמון, דמשק עמק הליטני ובעל בק. לאחר המסע המאומץ בים המלח, חלו חלק מחברי המשלחת, וסגנו של לינץ' לוטננט דייל נפטר. לינץ' נסע לביירות, שם שכר ספינה שתביאו למלטה, שם פגש בספינה Supply. ב-12 בספטמבר 1848, הפליגה המשלחת חזרה לארצות הברית.

הסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסקר נמדד עומקו של הים ונעשו שרטוטים טופוגרפיים של חופיו ונקבע מיקומו הגאוגרפי. בנוסף תועדו הרוחות, זרמי המים שינויי מזג האוויר ומשטר זרמי המים. במסגרת המחקר נכללו גם הנחלים הנשפכים לים המלח. במסגרת זאת נדגמו המים, נבדקו המינרלים הצמחים והפרחים.

תיעוד המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינץ פרסם שני ספרים המתעדים את עבודתה של המשלחת:

  1. The Narrative of the United States Expedition of the River Jordan and the Dead Sea - פורסם בשנת 1849. לינץ' מיהר להוציאו כי שמע שאחד מהימאים שהשתתף במשלחת מתכוון להוציא ספר. הספר כולל 25 פרקים. כל פרק מוקדש לחלק מהמסע, וכולל תיאורים שונים אודות קורות המשלחת. בתחילת הספר מונה לינץ את שמותיהם של כל חברי המשלחת, נותן קרדיט לכל אחד על עבודתו, מסביר מדוע החליט לצאת למסע. הספר כולל 30 חיתוכי עץ שצוירו על ידי סגנו ג'ון דייל ואחד מימאי המשלחת, המתארים מקומות, אירועים ואנשים שהיו קשורים במסע. בפרק המבוא מסביר לינץ' את מטרות המשלחת תוך מתן הסבר מדוע היה חשוב שהעם האמריקני ישא בהוצאות משלחת המחקר, שיצאה לחקור את נהר הירדן הגדוש בהקשרים מקודשים, ואת ים המלח המסתורי.
  2. Official Report of the United States Expedition to the Dead Sea and the river Jordan - חלק מהספר פורסם בשנת 1849, ופורסם במלואו בשנת 1852. הספר כולל מסמכים ממשלתיים, רשומות בזמן ההפלגה, דוחות העוסקים בגאולוגיה בחי ובצומח, תוצאות בדיקות מי ים המלח ועוד. בנוסף כולל מפת טיוטה של הירדן וים המלח ומפת מסלול המשלחת כולל המחנות שבהם חנו.

בנוסף כוללים הספרים גם מידע על אתרים עתיקים, הוא תעד שרידי גשרים, אבני מיל, מבנים מערות בארות ועוד. חלק גדול מהשרידים האלה אינו קיים יותר, וספריו מהווים מקור מידע לחוקרים השונים.

ספר נוסף שיצא הוא ספרו של הימי אדוארד פ' מונטגיו הנקרא: Narrative of the late expedition to the Dead see שפורסם בשנת 1849. ספר זה לא נחשב ספר מהימן.‏[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם פרנסיס לינץ' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים גורן, "ניקולייסון ופין על מסעותיהם ומותם של קוסטיגן ומולינה" קתדרה 85, אוקטובר 1997, עמ' 65, 67, 70
  2. ^ יהושע בן אריה, "משלחת המחקר של ויליאם פ' לינץ' לים המלח 1848-1847", ארץ בראי עברה : מחקרים בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, יד בן צבי, תשס"א, עמ' 190