וילי ברנדט

וילי ברנדט
קאנצלר גרמניה ה-4
קודם	קורט גאורג קיזינגר
יורש	הלמוט שמידט
תחילת כהונה	21 באוקטובר 1969
סוף כהונה	7 במאי 1974
תאריך לידה	18 בדצמבר 1913
מקום לידה	ליבק, שלזוויג-הולשטיין
תאריך פטירה	8 באוקטובר 1992
מקום קבורה	ברלין
מפלגה	סוציאל-דמוקרטית (SPD)
בת זוג	בריגיטה זבאכר
שם בשפת אם:	Willy Brandt

וילי ברנדט (בגרמנית: Willy Brandt; ‏18 בדצמבר 1913 - 8 באוקטובר 1992) היה מדינאי סוציאל-דמוקרטי גרמני.

בשנים 1966-1957 היה ראש עיריית ברלין, בשנת 1969 שר החוץ, ובשנים 1969-1974 כיהן כקאנצלר מערב גרמניה. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 1970. ב-10 בדצמבר 1971 הוענק לו פרס נובל לשלום על מדיניות החוץ שלו האוסטפוליטיק, שהביאה להרגעת המתיחות עם מדינות הגוש המזרחי.

חייו

ברנדט נולד בשם הרברט ארנסט קרל פראהם בליבק כבנם של מרתה פראהם וג'ון מילר, שלא היו נשואים. את אביו לא פגש מעולם והוא גדל אצל אמו ואצל סבו. אמו עבדה כקופאית בחנות כלבו.

בשנים 1948-1941 היה ברנדט נשוי לקרלוטה תורקילדסן, ולזוג נולדה בת, נינייה. לאחר הגירושין, נישא ב-1948 לרוט ברגאוסט, ממנה נולדו לו שלושה בנים, פטר, לרס ומתיאס. בשנת 1980 התגרשו בני הזוג. בשנת 1983 נישא בשלישית, להיסטוריונית והפובליציסטית בריגיטה זבאכר.

בשנת 1929 הצטרף ברנדט לחטיבת הנוער של "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן ל-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. בשנת 1931 עבר ל-SAP, פלג שמאלי שפרש מהמפלגה. הושפע רבות מהיינריך מאן.

בשנת 1932 השלים את לימודיו בגימנסיה בליבק. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נאסרה פעילותה של מפלגת ה-SAP. המפלגה אימצה מדיניות של מאבק אופוזיציוני במחתרת. על ברנדט הוטל להקים תא של פעילים באוסלו, והוא יצא לנורבגיה דרך דנמרק.

החל בשנת 1934 בחר לעצמו את שם המחתרת וילי ברנדט.

בחודשים ספטמבר-דצמבר 1936 שב כסטודנט לגרמניה ובשנת 1937 סיקר את מלחמת האזרחים בספרד ככתב צבאי.

בשנת 1938 נשללה אזרחותו בידי השלטונות הנאצים, וברנדט נמלט לפריז ופנה לקבלת אזרחות נורבגית. בזמן כיבושה של נורבגיה בידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נפל ברנדט בשבי הגרמני. מכיוון שהיה לבוש במדים נורבגים בזמן נפילתו בשבי, ומכיוון שזהותו לא נתגלתה, עלה בידו להימלט לשבדיה מיד לאחר שחרורו. באוגוסט 1940 הנפיקה לו השגרירות הנורבגית בסטוקהולם אזרחות. בעיר זו נשאר עד תום המלחמה.

בשנת 1945 שב לגרמניה ככתב של מספר עיתונים סקנדינבים, ובשנת 1948 הושבה לו האזרחות הגרמנית. בשנת 1949 שינה את שמו באופן רשמי לשם המחתרת וילי ברנדט.

הקריירה הפוליטית

הקריירה הפוליטית של ברנדט החלה ב-1949 בתור חבר מטעם ה-SPD הברלינאי בבונדסטאג. בשנת 1950 היה גם לחבר בבית הנבחרים של ברלין, ובשנת 1955 היה לנשיא בית הנבחרים של ברלין. בשל פעילותו האנטי-פשיסטית המובהקת בגלות, זכה לא פעם להתנכלויות שונות, אפילו מקרב חוגי הפוליטיקאים בבונדסטאג. כך למשל הקפידו בחוגים שמרניים לכנותו רק בשמו המקורי "מר פראהם".

בשנת 1957 נבחר לראש עיריית ברלין, והתמיד במשרה זו עד שנת 1966. ברנדט זכה לפופולריות עצומה בתפקיד בשל פעילותו הנחושה בזמן האולטימטום של חרושצ'וב ולאחר בניית חומת ברלין בידי מזרח גרמניה בשנת 1961.

בשנת 1958 כיהן שנה בתור נשיא הבונדסראט, בית הנבחרים העליון של גרמניה.

בשנים 1958-1963 שימש כיושב ראש ה-SPD במדינת ברלין, ובשנת 1964 נבחר ליושב ראש הארצי של המפלגה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1987, משך 23 שנה.

בשנת 1961 התמודד לראשונה כמועמד לתפקיד הקאנצלר מטעם מפלגתו, כנגד קונרד אדנאואר. המפלגה זכתה אמנם להישג יפה בבחירות, אבל ההצלחה לא הגיעה לכדי החלפת השלטון. ב-16 בפברואר 1964 נבחר שוב לראשות עיריית ברלין המערבית ולאחר מכן הפסיד בבחירות של שנת 1965 כנגד הקאנצלר המכהן לודוויג ארהארד. לאחר התפטרותו של זה בשנת 1966 מונה קורט גאורג קיזינגר מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU) (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית) לתפקיד הקאנצלר, והקים ממשלת אחדות עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) היריבה, בה זכה ברנדט לכהן בתפקיד שר החוץ וסגן הקאנצלר.

כהונתו כקאנצלר

וילי ברנדט וריצ'רד ניקסון במסיבת עיתונאים משותפת (1971)

אנדרטה לכבוד כריעת הברך של ברנדט לכבודם של לוחמי גטו ורשה בדצמבר 1970, בכיכר וילי ברנדט בורשה

ב-1 בדצמבר 1966 התמנה לתפקיד שר החוץ במסגרת הקואליציה הגדולה של הנוצרים דמוקרטים עם הסוציאל-דמוקרטים עליה נמנה ברנדט. עם התמנותו לתפקיד זה החל ברנדט לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק אותה יזם. במסגרת מדיניות זו שאף ברנדט ליצור הפשרה עם מזרח אירופה כיוון שסבר שחלוקת היבשת לשני גושים הוא מצב קבוע ולא ארעי וחולף כמו שסבר אדנאואר. בתפקידו כשר חוץ שבר ברנדט את דוקטרינת הלשטיין וגרמניה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם רומניה ויוגוסלביה בשנים 1967 ו-1968, בהתאמה.

בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הצליח ברנדט להעביר החלטה שבה גרמניה מכירה בגבולות עם פולין שנוצרו לאחר 1945 ובכך לוותר באופן רשמי על התביעות לשטחים במערב פולין ובמזרחה (פרוסיה המזרחית) שהיו שייכים לגרמניה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות החלטה זו נפלה הקואליציה הגדולה ונערכו בחירות בגרמניה המערבית. בבחירות אלו, שנערכו במרץ 1969, זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD לרוב בבודסטאג, לראשונה מאז סוף המלחמה.

ב-21 באוקטובר אותה שנה התמנה וילי ברנדט לתפקיד הקנצלר. מרגע זה ואילך החל ברנדט במסע לנרמול היחסים עם מדינות מזרח אירופה הנותרות. במרץ 1970 נערכה פגישת-פסגה ראשונה מסוגה בארפורט, במהלכה נפגש ברנדט עם נשיא גרמניה המזרחית וילי שטוף (Willi Stoph), בצעד שנחשב עד אז כבלתי יאמן. באוגוסט אותה שנה נירמלו ברית המועצות וגרמניה המערבית את היחסים ביניהם תוך הצהרתה של האחרונה כי היא לא מעונינת לשנות בכוח את הגבולות שנוצרו לאחר 1945. הצעד הבא היה כינון היחסים עם פולין תוך הכרה פורמלית מערב גרמנית כי סיפוח השטחים הגרמניים לשעבר לפולין, הינו חוקי. כינון היחסים עם פולין היה צעד קשה לגרמנים רבים שראו בכך ויתור על שטחי המולדת. קודם לחתימת ההסכם עם פולין ערך ברנדט בדצמבר 1970 ביקור בפולין ובמהלכו, ב-7 בדצמבר, הניח זר וכרע על ברכיו בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. כריעת הברך של ברנדט הפתיעה את המארחים ואת המשלחת הגרמנית וזכתה להדים חיוביים במדינות רבות. ברנדט נשאל פעמים רבות מה הניע אותו לצעד זה והוא ענה: "תחת נטל ההיסטוריה הקרובה, עשיתי מה שבני אדם עושים כשהמילים אינן מספיקות. בכך הוקרתי את זכרם של מיליוני נרצחים". במקור: "Unter der Last der jüngsten Geschichte tat ich, was Menschen tun, wenn die Worte versagen. So gedachte ich Millionen Ermordeter."

ב-1971 זכה ברנדט בפרס נובל לשלום על מאמציו להפשרת היחסים בין מזרח ומערב. שיאו של האוסטפוליטיק היה בכינון היחסים עם האחות הסוררת גרמניה המזרחית. אמנם ההכרה של גרמניה המערבית באחותה הקומוניסטית לא הייתה מלאה (לא הוחלפו שגרירים לדוגמה) אך היה כאן שינוי דרסטי במדיניות המערב-גרמנית בעצם ההכרה בזכות קיומה של מזרח-גרמניה כמדינה ריבונית. החתימה על כינון היחסים (ההסכם בדבר יסודות היחסים) נעשתה ב-21 בדצמבר 1972 והובילה לקשרים מסוימים בין שתי המדינות אשר גם נכנסו לאו"ם רשמית כשתי מדינות נפרדות ב-1975. מדיניות האוסטפוליטיק שנויה במחלוקת: יש הרואים בה מדיניות מתוחכמת אשר מכירה נוכחה במצב הקיים ומנסה להשלים איתו. מאידך, יש הרואים במדיניות זו הכרה למעשה בחוקיותו של שלטון הקומוניסטי והסובייטי במזרח אירופה, הכרה אשר עיכבה את נפילתו. מצדדי האוסטפוליטיק טוענים כי דווקא הנרמול של יחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה, חשף את תושבי המזרח לשפע הקיים במערב ובכך האיץ את התמוטטות מסך הברזל.

כהונתו של ברנדט כקאנצלר הביאה גם לרפורמות במדיניות החברתית, בחינוך ובמשפט. ברנדט ביקש לנער את הסטגנציה במדיניות הפנים שהתקבעה בתקופה הבתר-מלחמתית. בשל משבר האנרגיה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, התממשו הרפורמות האלו רק באופן חלקי.

במהלך כהונתו של ברנדט חצו חברים רבים בסיעות ה-SPD וה-FDP שבקואליציה את הקווים והצטרפו לסיעת ה-CDU, עד שבשנת 1972 איבדה הקואליציה למעשה את הרוב שלה בבונדסטאג. החוק הגרמני מאפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית בלבד, ולראש סיעת ה-CDU ריינר ברצל חסרו שני קולות כדי להיבחר לתפקיד הקאנצלר. מאוחר יותר נודע, כי מזרח גרמניה שיחדה לפחות חבר אחד בסיעת ה-CDU. בשל איבוד הרוב בפרלמנט, נאלץ ברדנט להביא לפיזור הבונדסטאג בידי נשיא גרמניה גוסטב היינמן. לשם כך נערכה "הצבעת אמון", בה הצביעו שרי הממשלה, בתיאום מראש, נגד ברנדט, כדי להביא להפלת הממשלה ולפיזור הבונדסטאג.

בבחירות שנערכו בנובמבר 1972 זכה ברנדט להיבחר מחדש ברוב ברור ומוצק. ה-SPD זכתה ל-45.8% מהקולות והייתה בכך לסיעה החזקה ביותר בבונדסטאג. הבחירות נתפסו מחוץ לגרמניה כמשאל עם על ההסכמים שנחתמו עם מדינות הגוש המזרחי, והדרך הייתה פתוחה עתה לפני ממשלתו של ברנדט להביא לאישרור ההסכמים בפרלמנט.

לאחר שהקשרים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה כוננו ב-1965, היה ברנדט ב-7 ביוני 1973 לקאנצלר הראשון שביקר בישראל; בעת ביקורו של ברנדט בישראל, כמעט אירעה תאונה אווירית, כשכלי הטיס בו נערך לו סיור בחברת השר יגאל אלון נסחף על ידי פרץ רוח פתאומי וכמעט התנגש בהר המצדה. על אירוע זה אמר ברנדט: "קנצלר גרמני ושר ישראלי, במטוס אמריקאי, כמעט רוסקו על ידי רוח ירדנית, אולם ניצלו על ידי אלוהים יהודי".

כבר בשנת 1970 ביקר אבא אבן בגרמניה, ושר החוץ הגרמני ולטר שיל השיב לו בביקור גומלין באותה השנה.

ב-6 במאי 1974 התפטר ברנדט באופן מפתיע מתפקיד הקאנצלר על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות. הסיבה האמיתית להתפטרות היא לדעתם תחושת מיאוס של ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון ההנהגה שלו.

סיפורם של ברנדט וגיום סופר במחזה "דמוקרטיה" מאת מייקל פריין (Michael Frayn). המחזה עוקב אחרי הקריירה של ברנדט כקאנצלר גרמניה ועד לפרישתו בשל פרשת גיום ובוחן את זהותו הכפולה של גיום כעוזר אישי נאמן לקאנצלר גרמניה מחד וכמרגל של השטאזי מאידך, ומוצג הקונפליקט בין חובתו של גיום למזרח גרמניה אל מול אהבתו לקאנצלר. בישראל הועלה המחזה על ידי התיאטרון הקאמרי ובכיכובם של עודד תאומי כברנדט ויצחק חזקיה כגיום.

בתור מחליפו של ברנדט בתפקיד הקאנצלר נבחר הלמוט שמידט. ברנדט עצמו נותר בתפקיד יושב ראש ה-SPD.

לאחר ההתפטרות

נואם בדורטמונד ב-1987

בשנים 1992-1976 כיהן ברנדט כנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, ובשנים 1982-1979 כחבר הפרלמנט האירופי. לאחר שספג ביקורת חריפה על המועמדת מטעמו לתפקיד החדש של דוברת המפלגה, פרש ברנדט בשנת 1987 מתפקיד יו"ר ה-SPD.

באספה שלא מן המניין של המפלגה ביוני 1987 נבחר ברנדט ליושב ראש של כבוד לכל החיים, והנס-יוכן פוגל נבחר לתפקיד יושב ראש המפלגה תחתיו.

ברנדט המשיך לכהן בבונדסטאג, ובשנת 1990 פתח את הישיבה הראשונה של הבונדסטאג בגרמניה המאוחדת בהיותו זקן הנבחרים. איחודה של גרמניה היה עבורו מימוש של חלום שליווה אותו כל חייו. בכך היה בעמדת מיעוט בולטת בקרב ה-SPD של אותה תקופה.

בשנת 1991 אובחן בגופו סרטן המעיים במצב מתקדם. הוא נפטר ב-8 באוקטובר 1992 באונקל ע"נ ריין ונקבר בברלין.