וילי הניג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וילי הניג

וילי הֶניג (Willi Hennig;‏ 20 באפריל 1913 - 5 בנובמבר 1976) הוא ביולוג גרמני שתרם רבות בפיתוח ביצירת התאוריה של סיסטמטיקה-פילוגנטית (קלדיסטיקה) וכן את העצים הפילוגנטיים כמו שהם נראים כיום. כטקסונום, התמחה הניג בזבובאים (Diptera).

ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל האנס וילי הניג (Emil Hans Willi Hennig) נולד בכפר דירנרסדורף (Dürrhennersdorf) בלאוזיץ עילית (Oberlausitz) שבגרמניה. אמו, מריה אמה, עבדה כעוזרת בית ולאחר מכן עבדה במפעל. אביו, קארל אמסט אמיל, הניג עבד ברכבת. להניג היו שני אחים, פריץ רודולף שהיה שר, וקארל הרברט, שהוגדר כנעדר מאז הקרב בלנינגרד ב-1943. הניג למד בגימנסיה הריאלית בקלוטשה (Klotzsche) שליד דרזדן, ושם נפגש עם מ' רוסט, שהתעניין בחרקים והפגישו עם התחום. רוסט הפגיש את הניג הצעיר עם וילהלם מייסה, שעבד במוזיאון הזואולוגי בדרזדן. ב-1930 קפץ הניג כיתה וסיים את לימודיו ב-26 בדצמבר 1932. ב-1931 הכין הניג, במסגרת לימודיו בבית הספר, עבודה על מקום הסיסטמנטיקה בזואולוגיה, שפורסם לאחר מותו ב-1978. חוץ מלימודיו, התנדב הניג במוזיאון הזואולוגיה וכן שיתף פעולה עם מייסה לגבי הסיסטמטימה והביוגאוגרפיה של "נחשים מעופפים" מסוג דנדרלפיס (Dendrelaphis), שעליה כתב את המאמר הראשון שפרסם.

בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילי הניג גויס לשירות צבאי לטובת גרמניה ב-1939, וב-1942 נפצע בלנינגרד ואף נשקפה סכנה לחייו במשך החודשים שהיה בבתי חולים צבאיים. אחרי ששוחרר מבתי החולים, הניג שירת הניג בשירותי הרפואה הצבאיים, בעיקר בשירות למניעת מלריה. בין מאי לאוקטובר 1945, נלקח הניג כשבוי בידי בריטניה, ואף על פי כן לא נשבה אלא סופח לשירותים הבריטיים למניעת מלריה. הניג הואשם, בעיקר על ידי הפאנביוגרף לאון קרויזאט (Léon Croizat), שהוא היה חבר במפלגה הנאצית, אולם אין לכך ראיות. במהלך שירותו הצבאי החל הניג בכתיבת טיוטה של ספרו החשוב ביותר, Grundzüge einer Theorie der Phylogenetischen Systematik, שפורסם ב-1950 והיה תמצית של רעיונותיו המדעיים.

בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 נענה בחיוב לבקשה לשמש כפרופסור והחל להרצות על הזואולוגיה של חסרי החוליות, סיסטמטיקה זואולוגית וטקסונומיה מעשית. באותה שנה פרסם את ספרו "קווי היסוד של תאוריית הסיסטמטיקה הפילוגנטית" וכן מאמרים נוספים על המתודולוגיה של הסיסטמטיקה הפילוגנטית, אותם הרחיב בשנה שלאחר מכן בעזרת עבודות טקסונומיות על הזבובאים. ספרו נושא שני הכרכים "ספר כיס על זואולוגיה", בו הציע לראשונה את הסיסטמטיקה הפילוגנטית של חסרי החוליות, זכה להצלחה.

לאחר מלחמת העולם השנייה וחלוקתה של ברלין לברלין המערבית ולברלין המזרחית, המשיך הניג לעבוד במכון האמטולוגי של גרמניה, שהיה בחלקה המזרחי (הקומוניסטי) של ברלין. עמדתו של הניג הייתה אנטי-קומוניסטית וכבר באותה עת היוותה בעיה עבורו.

בשנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה המערבית ניתנה להניג משרה זמנית כפרופסור באוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין. הוא דחה את ההצעות שקיבל לעבוד במחלקת החקלאות של ארצות הברית וכעמית מחקר באוניברסיטת הוואי, ותחת זאת הצטרף למוזיאון הלאומי לידיעת הטבע בשטוטגרט, שם היה אחראי על מחלקת המחקר הפילוגנטי. באפריל 1963 עבר ללידוויסבורג-פפלוגפלדן במסגרת משרתו. האוסף המדעי שאסף נשמר במוזיאון עד העברת המוזיאון לשטוטגרט-ליוונטור, ב-1985.

עבודותיו של הניג עסקו באופן כמעט מוחלט בשיפור הטקסונומיה של דיפטרנס. במוזיאון הלאומי לידיעת הטבע בשטוטגרט פרסם הניג 29 עבודות, שהן רוב עבודותיו. חשובות ביותר היו עבודותיו שבוקרו על ידי הרווין לינדנר "קבצים על האזור הפליארקטי" ו"ספר הכיס של הזואולוגיה". המתודולוגיה הקלדיסטית מותווית גם בהן גם במאמר "אנאליזה קלדיסטית או סיווג קלדיסטית? תגובה לארנסט מאייר" ("Cladistic analysis or cladistic classification? A reply to Ernst Mayr"), שפורסם ב-1974 ונכתב כתגובה לביקורתו של מאייר לפילוגנטיקה הסיסטמטית שהציע הניג.

פרסומו ותרומותיו העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניג התפרסם בעיקר בזכות פיתוח התאוריה הפילוגנטית, אותה ראה כלוגיקה צרופה וכמדע טהור, זאת בניגוד לקודמי התאורטיקנים בתחום. הרעיון שעמד בבסיס תרומתו היה זיהוי של איברים הומולוגים ולא הומולוגים באורגניזמים, בשיטה שמבוססת על ממצאים לגבי תכונות מורשות שונות (כולל ריצוף DNA, מורפולוגיה, התנהגות וכו'). בנוסף, הגדיר הניג את המושג קלייד‎ באמצעות בדיקת העבר של היצור בעזרת מאובנים.

פרסומו העיקרי הגיע בעקבות תרגום כתביו הראשונים מגרמנית לאנגלית ב-1984. עם זאת, הניג הרצה כמרצה מן החוץ רק פעמיים, במכון המחקר לאטימולוגיה, במחלקה לחקלאות של אוטווה שבקנדה ב-1967 ובקונגרס בינלאומי לאטימולוגיה בקנברה ב-1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]