וינטון מרסליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וינטון מרסליס

וינטון לרסון מרסָ‏ליסאנגלית: Wynton Learson Marsalis; נולד בניו אורלינס ב-18 באוקטובר 1961), חצוצרן ומלחין ג'אז ומוזיקה קלאסית, היסטוריון וסופר אודות ההיסטוריה של הג'אז. מוערך כאישיות המוזיקלית החשובה ביותר בג'אז משנות השמונים ועד ימינו[1]. ראש תנועת החזרה של נגנים צעירים לג'אז המסורתי ולבי בופ, לאחר מהפכות הפיוז'ן והג'אז החופשי. פעיל בחינוך ותיעוד ההיסטוריה של הג'אז ומכהן כמנהל האמנותי של מרכז לינקולן לג'אז ותזמורת הג'אז של מרכז לינקולן. נכון ל-2009 הקליט 16 תקליטי מוזיקה קלאסית ולמעלה מ-30 תקליטי ג'אז וזכה בפרסי גראמי בשתי הסוגות. ב-1997 היה מוזיקאי הג'אז הראשון שזכה בפרס פוליצר על הלחנה (עבור האורטוריה "דם על השדות").

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסליס נולד למשפחת מוזיקאים. אביו, אליס מרסליס ג'וניור, היה פסנתרן ומורה לפסנתר. אחיו הבוגר, ברנפורד הוא נגן סקסופון מוערך, אחיו דלפיו הוא נגן טרומבון וצעיר אחיו, ג'ייסון הוא מתופף. הוא עצמו נקרא על שם הפסנתרן וינטון קלי.

כבר בגיל שמונה ניגן מרסליס הצעיר מוזיקת ג'אז מסורתית של ניו אורלינס בכנסייה הבפטיסטית בעירו. בגיל 14 הוזמן לנגן עם התזמורת הפילהרמונית של ניו אורלינס. במהלך לימודיו היה חבר בתזמורות והרכבים נוספים.

ב-1978 עבר מרסליס לניו יורק ללימודים בבית הספר ג'וליארד. שנתיים מאוחר יותר הצטרף לארט בלייקי ללהקת שליחי הג'אז. נדמה כאילו הגעתו של מרסליס בראשית שנות השמונים נתנה להרכב כוחות חדשים וההצלחה של ההרכב, הן כלכלית והן מבחינת המבקרים, השתפרה מהותית. באותה תקופה הושפע מרסליס מחצוצרן גדול קודם של ההרכב, פרדי האבארד.

בעוד נגנים צעירים בני גילו ניסו לפנות לאפיקים כגון פיוז'ן, היפ הופ, פאנק (Funk) ולשילובים שונים עם מוזיקת רוק, מוזיקת עולם וכדומה, בעיקר תחת השפעת הדוגמה של מיילס דייוויס, פנה מרסליס לג'אז מסורתי. בהמשך שנות השמונים הופיע עם רביעיית הרבי הנקוק, שרה וון, דיזי גילספי, קלרק טרי, סוני רולינס ואחרים.

הפריצה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 יצר מרסליס את הרביעייה הראשונה שלו עם אחיו ברנפורד. ב-1984 הקליט לראשונה אלבום יצירות מוזיקה קלאסית עם התזמורת הקאמרית האנגלית (משל מלחינים אנגלים מתקופה הבארוק) עליו זכה בפרס גראמי להופעה סולנית עם תזמורת לאותה שנה והוכתר כאחד מהחצוצרנים הקלאסיים הגדולים של כל הזמנים. מאז 1985 הוציא שלושה אלבומים: Black Codes From the Underground, J Mood ו-Marsalis Standard Time - Volume I שזכו בפרסי גראמי (אחד עבור כל תקליט) בנוסף זכה בסקרי הקוראים והמבקרים של דאון ביט בתוארי החצוצרן הטוב ביותר בג'אז והמוזיקאי הצעיר הבולט ביותר בתחום.

לקראת סוף שנות השמונים החלה קבוצה בראשותו יחד עם בוגרים של מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון (שנקרו "האריות הצעירים") להחזיר את הג'אז לפסיו המסורתיים. מיילס דייוויס כינה את התנועה "ריאקציונרית" ולא הבין מדוע נגנים צעירים מסתכלים אחורה במקום קדימה. מצידם, הם "הצילו את הג'אז" מהתפתחויות מזיקות.

יצירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המבקר סקוט יאנאו, לאחר שנים בהן חקר מרסליס את צלילם של חצוצרנים מלואי ארמסטרונג ועד מיילס דייוויס, מצא מרסליס לבסוף בסביבות 1990 (בהקלטת הפסקול "Tune in Tomorrow") את הצליל שלו.

מרסליס מרבה להקליט ולהופיע במסגרת הרכבים שונים שיצר במשך השנים. הקבוצה הבסיסית עמה הקליט רבות הייתה עם הפסנתרן מרקוס רוברטס (שהוחלף באמצע שנות התשעים על ידי אריך ריד), הבסיסט רוברט הורסט והמתופף ג'ף ("טיין") ואטס. אל קבוצה זו הצטרפו בהקלטות שונות נגן הטרומבון ויקליף גורדון, נגן סקסופון האלט וס אנדרסון וטוד ויליאמס בסקסופון טנור. בסדרת הקלטות ה-"Standard Time" הקליט מרסליס (נכון ל-2010) שישה תקליטים ובהם פרשנות לסטנדרטי ג'אז. התקליטים הראשון (מ-1986), השני והשלישי שיצאו ב-1990, הוקדשו לספר השירים האמריקאי הגדול, הרביעי הוקדש ליצירות מאת ת'לוניוס מונק, בחמישי חזר מרסליס ליצירות מתוך ספר השירים האמריקאי הגדול וקלאסיקות פופ אמריקאיות. התקליט השישי בסדרה הוקדש ליצירותיו של ג'לי רול מורטון. תקליטים אלה, שזכו להצלחה כלכלית ולהשמעות רבות הפכו את מרסליס לפרשן מרכזי של סטנדרטים אלו.

בעקבות חקירת ההלחנה של דיוק אלינגטון החל מרסליס ליצור גם יצירות בקנה מידה נרחב, כאשר החשובה בהן היא האורטוריה "דם בשדות" עליה זכה בפרס פוליצר ב-1997. האורטוריה מספרת את סיפורם של שני אפריקאים הנחטפים לעבדות בארצות הברית ומשופעת בהשפעות גוספל, בלוז ומוזיקת נשמה. העיבוד לשלושה זמרים ו-15 מוזיקאים, שלכולם קטעי סולו משמעותיים, נערך על ידי מרסליס וזכה לציון מיוחד לשבח[2].

יצירתו השאפתנית בת 106 הדקות ו-12 הפרקים, "All rise" מ-2001 שילבה השפעות מדיוק אלינגטון, צ'ארלס מינגוס, איגור סטרווינסקי, גוספל, מוזיקה קובנית ומוזיקה מתקופת הברוק. הופעת הבכורה נערכה בהוליווד בול ב-13 בספטמבר 2001, יומיים לאחר פיגועי 11 בספטמבר בביצוע התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס. למרות היקפה העצום ומקורותיה האקלקטיים היא התקבלה באהדת הביקורת[3].

ב-2011 הופיע בסדרת הופעות בשם "Play the Blues" בה שיתף פעולה בסופרגרופ עם אריק קלפטון בשילוב של בלוז וג'אז. ההופעה שהתקיימה ב-9 באפריל במרכז לינקולן יצאה לאור על גבי תקליטור.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסליס עוסק רבות בחינוך והוראה וטיפח מוזיקאים צעירים כגון החצוצרן רוי הרגרוב ונגן הקונטרבס כריסטיאן מקברייד. בשנת 2001 שימש כיועץ לקן ברנס בסדרת הטלוויזיה של PBS "ג'אז", בה שימש גם כמרואיין ראשי. התגובות על הובלתו של מרסליס נעו בין דעות חיוביות על המחקר וההצגה של מקורות הג'אז בקהילת האפרו-אמריקאי התוססת של ניו אורלינס ובחשיפת חלקם של חלוצים כמו באדי בולדן, ג'ו "קינג" אוליבר, ג'לי רול מורטון ובפרט לואי ארמסטרונג ודיוק אלינגטון לצד ביקורת על התעלמותו מכל מה שנעשה בג'אז מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 לאמור בעיקר הפיוז'ן, הג'אז החופשי והאוונגארד האירופאי[4] ותוך השמטת חשיבותם של יוצרים לבני-עור (כביל אוונס או בני גודמן) לג'אז.

לאחר אסון הוריקן קתרינה שהיכה בעיר מולדתו ניו אורלינס, הרבה מרסליס להופיע על גבי במות שונות ודרש סיוע לנפגעים[5]. ב-17 בספטמבר 2005 העלה במרכז לינקולן מופע צדקה בשם "Higher Ground", שכל הכנסותיו קודש לשיקום ניו אורלינס וסיוע לנזקקים שנותרו חסרי-רכוש בעיר, במופע השתתפו בין היתר דיאנה קראל, קסנדרה וילסון, נורה ג'ונס, הרבי הנקוק, ג'ו לובנו, ג'יימס טיילור, אלביס קוסטלו, פול סיימון ואחרים[6].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו הנחוש, הרהוט והדעתני (המוגדר לעתים גם כגאוותני ושחצני) של מרסליס ודעותיו המוצקות לגבי הכיוון בו צריכים להתקדם הג'אז, הוראת הג'אז וההיסטוריוגרפיה של הסגנון משכו אליו את אש המבקרים וחבריו המוזיקאים כאחת. מיילס דייוויס טען שמרסליס אינו מסוגל לנגן מוזיקה מתקדמת ולכן הוא תוקף אותה. גם הפסנתרן קית' ג'ארט תקף את מרסליס על כך שהוא "מוזיקאי שטחי"[7].

הערכה ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש בעת קבלת המדליה הלאומית לאמנות

בשנת 2005 זכה מרסליס במדליה הלאומית לאמנות (National Medal of Arts) מטעם הקונגרס של ארצות הברית ובפרסים מקבילים בצרפת ובהולנד. הוא נבחר כחבר לשם כבוד של האקדמיה המלכותית למוזיקה בבריטניה וקיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות רבות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wynton Marsalis, Geoffrey Ward, Moving to Higher Ground: How Jazz Can Change Your Life, Random House, 2009 ISBN 9780812969085
  • Cicily Janus, The New Face of Jazz: An Intimate Look at Today's Living Legends and the Artists of Tomorrow, Billboard Books, 2010 ISBN 9780823000654
  • Wynton Marsalis, Selwyn Seyfu Hinds, To a Young Jazz Musician: Letters from the Road, Random House Trade, 2005 ISBN 9780812974201
  • Wynton Marsalis, Marsalis on Music, W. W. Norton & Company, 1995 ISBN 9780393038811
  • Wynton Marsalis, Jazz in the Bittersweet Blues, Da Capo Press, 2002 ISBN 978-0306811272
  • Wynton Marsalis, Sweet Swing Blues on the Road, Thunder's Mouth Press, 1998 ISBN 9781560251552

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]