ויקוניה מצויה
 ויקוניה
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | גמליים |
| סוג: | ויקוניה |
| מין: | ויקוניה מצויה |
| שם מדעי | |
 Vicugna vicugnaמולינה, 1782 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
ויקוניה מצויה (שם מדעי: Vicugna vicugna), הקרויה בקיצור ויקוניה, היא יונק ממשפחת הגמליים הגדל בדרום אמריקה. זהו אחד משני מיני הגמליים שמצויים באזורים האלפיניים של הרי האנדים, בעוד השני הוא הגואנקו. מספרן של הוויקוניות, נכון ל-2008, מוערך בכ-350,000 פרטים.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויקוניה קטנה מעט מהגואנקו. פרוותה חומה-צהבהבה מלבד על הגרון ובבטן, בהן היא לבנה וארוכה יותר. ראשה של הוויקוניה קצר מעט מזה של הגואנקו, ואוזניה מעט ארוכות יותר. אורך הראש והגוף יחד הוא 1.45 עד 1.6 מטרים, וגובה הכתפיים כ-75 עד 85 ס"מ. משקלה בין 35 ל-65 קילוגרם.
תפוצה ובית-גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויקוניה מצויה באזור המרכזי של הרי האנדים: בפרו, צפון-מערב ארגנטינה, בוליביה וצפון צ'ילה, בעוד האוכלוסייה הגדולה ביותר מצויה בפרו.
בתי הגידול המועדפים על הוויקוניה הם ערבות צחיחות-למחצה ומישורים בגובה של כ-3,500 עד 5,750 מטרים מעל גובה פני הים. הוויקוניות חיות באזורים שבהם ניתן להגיע למקור מים בקלות, על מנת שיוכלו לשתות את כמות המים הדרושה להן ביום-יום.
התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויקוניה חיה בעדרים המונים זכר אחד ובין 6 ל-15 נקבות. הטריטוריה של כל עדר מתפרשת על פני כ-18 קמ"ר. לעיתים עשויות הוויקוניות להתקבץ בלהקות גדולות, שמכילות 30, או אף 150 פרטים. עונת הרבייה היא בדרך כלל במרץ-אפריל, וההיריון נמשך כ-11 חודשים. בכר יחיד מומלט, ותקופת ההנקה נמשכת כ-10 חודשים. בגיל 12–18 חודשים, הבכר כבר נחשב לבוגר.
הוויקוניות חששניות מאוד, ורעש קטן יכול לגרום להן לנוס. הזכר הדומיננטי בדרך כלל מזהיר את העדר בקריאת אזהרה. הוויקוניות יכולות לרוץ במהירות של כ-47 קמ"ש ברום של כ-4,500 מטרים.
הוויקוניה והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
צמרה הוא היקר ביותר בעולם, הודות לקלות משקלו, כושר החימום שלו ומרקמו החלק. צעדי ממשלת פרו, שעודדה את לכידת הוויקוניות המצויות לשם גז צמרן בלי לפגוע בהן ופיתחה שווקים למסחר בצמר, לאחר שנים של הגבלות חמורות ואיסורי סחר במדינות שונות, כמו ארצות הברית, הביאו לגידול חד במספרן, והוא עומד כיום על 350 אלף פרטים.
תושבי הכפר לוקאנס בפרו מגינים על הוויקוניות המצויות בכך שהם לוכדים אותן וגוזזים את צמרן בטקס צ'אקו עתיק, ששרד והשתמר בקרב הכפריים מימי האינקה. אירועי צ'אקו קטנים רבים מתקיימים ברחבי פרו בין מאי לספטמבר, אך האירוע הלאומי הגדול נערך כחלק מפסטיבל תרבות של שלושה ימים, ובמהלכו מכתרים האיכרים, אורחים מרחבי פרו ותיירים, את עדרי הוויקוניות ודוחקים אותם לאט ובהדרגה אל מכלאות תחת כיפת השמיים, שם גוזזים את צמרן היקר וחוזרים ומשחררים אותן. את הכסף שמכניסה מכירת הצמר משקיעים בעיירה לטובת כלל תושביה.
שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויקוניה הייתה בסכנת הכחדה, משום שבמשך מאות שנים צדו אותן אנשים אשר חשקו בצמרה ובעורה. הוויקוניה המצויה נחשבה לחיה מקודשת באימפריה של האינקה עד שנת 1532, כשהספרדים פלשו אליה, כבשו אותה והחריבוה. מאוכלוסייה הכוללת מאות אלפי פרטים בהרי האנדים, מאקוודור עד ארגנטינה, פחת מספרן והלך, ובשנת 1964 הגיע ל-12 אלף פרטים בסך הכול, הנחשב לסף הכחדה, עד שבשנת 1969 נעשתה מוגנת בחוק.[2] בשלב זה הכריזה פרו על הקמת שמורה לאומית באזור פאמפה גלראס באייקוצ'ו, כ-400 קילומטרים דרומית מזרחית ללימה. שמורה זו היא כיום מקום מקלט לוויקוניות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויקוניה מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
- ויקוניה מצויה, באתר NCBI (באנגלית)
- ויקוניה מצויה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- ויקוניה מצויה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- ויקוניה מצויה, באתר GBIF (באנגלית)
- ויקוניה מצויה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
