ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/הרוגי סמיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רדאי נגד סרצא דנגל[עריכת קוד מקור]

... הגיעה אגרת ובה ידיעה כי רדאי (שר הפלשים)[1] חדל לפרוע את המס אשר הבטיחו למלך, בשעת היותו בגובאי ...

בשמוע המלך את זאת, בער לבו כאש, וימלך בלבו לצאת למלחמה על הפלשים.

וישעה מהלחם בבני גאלא ... ויאמר: טוב כי אתגרה באנשים האשמים בדם אדוננו ישוע המשיח, מלכתי להלחם בבני-גאלא...

(בו) ביום ירדו רגלים ורוכבים לרוב, וישאו בקר רב מאת מוסלמים ומאת נוצרים, אשר עברו מן הנצרות אל היהדות...

גם למחרת, ביום השישי, נשארנו שם, וישלח המלך את המפקד חליבו ליישר את הדרכים ולסתום את כל השוחות. כי הפלשים השחיתו את הדרכים כמה ימים לפני-זה, למען לא יוכלו הפרדים והסוסים לילך בהן...

ביום השבת נשארנו באשר היינו ביום תמול. וכלב אחי רדאי החל להבעיר באש את הבתים עם כל אשר בם, וגם את התבואות אשר בשדות, כי בשלה הקמה... בחשבו כי המלך ילך לו, באשר תחסר לו צידה - ולא ידע כי משפט האל היה נגדו...

אל נא נשכח את דברי רדאי, אשר הכריז בבואו אל הנהר הנמצא ביניהם, ואין איש אשר יוכל לעברו וישלח דברי חרפה אל חריבו לאמור: מפקד גבור חריבו: ראה לפניך את ארץ הירושה, זבת חלב ודבש, על כן מהר לבוא ואל תתמהמה לרשת אותה ולחלק את חצריה". חריבו החשה ולא ענה דבר, כי בטח בשופט צדק. את חילותיו הנלחמים ביום ההוא הכו הפלשים וירדפום עד המורד, אך לא אבד מהם בלתי אחד מגדולי העם...

מן החרפה הזאת נפצע מאד לב המלך האדיר, מלך-סגד, ויבא אל סמין...

ביום ההוא חולק המחנה לשלושה ראשים. הפלשים קמו נגד ההולכים בדרך השלישית ברעתם, כי המלך שם, וכי בדרך אחרת ילך. פיקטור בן המפקד פנואל ניצח אותם ויהרוג בהם רבים, ויביא למלך עשרים ראשים כרותים עם הצוואר. הוא הניצחון הראשון לאדוננו, ותחילת מפלת הפלשים...

כבדה המלחמה בין הפלשים ובין חיל המלך. וזה היה מנהג אנשי כלב להילחם: גללו אבנים על אויביהם וימועו לעלות ממטה למעלה... אותה השעה ציווה המלך לירות בתותחים, וביריה הראשונה הפיל את צוארי-אלמא ואשה אחת... אז חרדו כלב וחילו... כי נראה להם שרעם נפל מן השמים. דובעא-סלטון ירד אליהם מן הגבעה... וכך נמצאו הפלשים נפגעים בבת אחת מימין ומשמאל, ממעל ומתחת. וכלב נטרפה רוחו... מרוב פחד... נסוג לאחור, ויעל על צוק סלע גדול... ולפניו לא עלה איש על הצוק הרם ההוא, ורק הפחד העלה שם את גבה-הלב הזה, והנשארים מחילו ברחו...

בפעם הזאת נפל חצי מחנה הפלשים בחזית ומחציתם השליכו את עצמם אל תוך הגיא בנוסם, וגם הבהמות... נהרגו... כי אבא-נואי הכריז בחמתו, לבלתי ישאירו איש ואישה, וזקן ונער ובהמה...

מקרה אחד נפלא קרה אז לאישה אחת שבויה, אשר הוליך אותה השבאי, ידה קשורה בידו. ויהי בראותה כי ילכו על שפת גיא גדול, צעקה: אלוהים, עזרני! ותפיל את נפשה אל הגיא ותמשוך עמה את האיש אשר בעל-כורחה קשר את ידה אל ידו. מה נפלאה גבורת האישה הזאת, אשר חרפה נפשה תחת היאחז בקהל הנוצרים! אמנם לא היא לבדה עשתה כן, נשים רבות עשו כמוה, אך היא הראשונה אשר את מעשיה ראיתי. מעשי הנשים האלה דומים למעשה ארבעים האנשים תחת פקודת בן גוריון אשר נשבעו והתרצו למות יחד בהרוג איש רעהו תחת תת את נפשם לממשלת רומא, וימותו כולם ביום ההוא, רק יוסף ניצל בחכמתו.[2] בזאת נדמה מות הראשונים והאחרונים, כי בחרו לבוא עד מות מהכנע לאנשים אשר אינם מבני אמונתם: כי לעולם אין היהודים מתחברים אל הנוצרים לשום דבר...

ביום הגיעו אל המחנה ציווה המלך לכרות את רגלי השוורים והגמלים אשר היו בעיר, למען לא יעצרו את הלוחמים במצר במלחמה, כאשר התקוממו הפלשים בגועזו...

...ויבוא אל משחא. ורדאי, ראש העיר, יצא לקראתו בעבר הנהר מזה, אחרי אספו את כל אבירי חילו תופשי המגן בשני מחנות. והוא היה באחד מהם. המלך התייצב לעומתו וישלח את מחצית הצבא אל המקום אשר היו שם לוחמי הפלשים במחנה האחד... ויהרוג רבים מלוחמיו. כראות רדאי את זאת, אחזוהו פחד ורעדה, וינס...

בכ"ז לחודש ההוא נסע מן המקום הזה... ויראו אנשי המלחמה את מלחמת השיפוע, ויחרד לבם בזכרם את מפלת הגיבורים חברי המפקד יצחק, בקרבת הגבעה הזאת... ובכל שלוש הדרכים קשתה המלחמה, ובפרט בדרך אשר נמצא שם דחרנות, כי שם העמיד רדאי בשביל צר גיבורי חיל מלומדים לעצור בעולים. אך עזרת האל המנצחת... נצחה... ויהרוג את רובם, ויהם את בחירי הפלשים. לא החיה כל פרד וסוס וחמור... וכל נפש מן השלל...

ביום השני... ויבואו סמוך על הגבעה. אז ירדו נגדם גיבורי הפלשים ויחרפו את אנשי תיגריי וירדפו אחריהם עד חצי השיפוע... ולא אבד מהם אף איש אחד. למחר ביום השלישי, הוא הרביעי לחודש תחשש, קם המלך וישאג כאריה, וירד אל המקום אשר שם צבאותיו נחתים, וילך בעקבותיהם... וכראות אותו היהודי המתקומם על ה' ועל משיחו, פחד ורעדה נפלו עליו, עד אשר פתח פיו ואמר: "הנהו זה, החפץ לעשות בי כאשר עשה באחי כלב" - כי נפשו המשכילה הבינה כי יהיה לו כאשר היה לאחיו...

בערב היום השלישי עד בוקר היום הרביעי חשב מחשבת פחד לעזוב את קנו אשר חסה בו, וימאן להילחם במלך, כי אחזו הפחד. ויקם בו בלילה אשר הסגיר את נפשו לאבא נואי, וילך עם אשתו ובניו, ואחדים ממיודעיו, ויבואו אל תוך מערה מעל הגיא אשר לא בא שמה איש לפניו. ויפץ את חילותיו לכל עבר למען יסתר מחמת המלך, ואחר שלח חמישה מלאכים אל ה"אב" לאמור: הישבעה נא לי באמונתך כי תמציא לי חנינה מפני המלך וכי לא תרע עמדי. ובהתיצבו מרחוק קרא ואמר: דבר לי אליך, שלח אלינו אנשים ויקבלו אותנו. ויבואו האנשים ויאמרו: "כה אמר אבא נואי: כיצד אאמין לך? לפנים אמרת: "יבוא אבא נואי ואומר לו את אשר בלבי; כן דיברת והורדתני מן תחנותי, ואחר רמיתני ולא באת... ועתה הישבעה נא לי בתורתך ואני אשבע בבריתי". ויעש כן. ויאמר: "נגמר הדבר".

אז שלח את הבשורה אל המלך, לאמור: הנה בשורתך המלך, ה' סגר את הפלשי הזה בידך. כשמעו את הדבר לא התהלל המלך כגויים, ועוד נכאה רוחו... אך נתן תודה לה' לאמור: תהילה לך, המרים צדיקים ומשפיל רשעים ממושביהם.

ואשר לרדאי, הבה ונאמר כי מחשבה גדולה חיבל... באמרו: מוטב (לי) לעבוד את המלך מאשר אתנגד לו, אנוכי אשר לא אדע לכונן מלחמה בקלעים ובתותחים ויעמוד בדיבורו אשר דיבר. ויבוא אל אבא נואי ביום הרביעי עם השחר, ובזאת ביקש רחמים מעם המלך הרחום והחנון...

המלך הגיבור הזה שקד כל הלילה בסבבו את הגבעה מכל רוח, ויהי לפנות בוקר, עלה עליה ולא מצא אף איש אחד מתיצב כנגדו. מסביב למעקה הגבעה שומות אבנים גדולות לגולל אותן בשעת מלחמה... ויש מהן אשר שומו עוד בימי המלך אלכסנדר ובימי המלך נאוד... החליקו אותן כתוף ויניחו אותן בכל קצות הגבעה, לאחת מהן קראו בשם "אור", וכו'... את כל הכבוד הזה יעשו לאבנים האלה, בבטחן בהן, יען הכזיבו את כל אשר נגע בארץ הזאת... וכאשר עלה אל הרשעים האלה, עוד היו דוחפים אותן באצבעותיהם למען תתגוללנה, כי נחפזו ללכת בכל דרך בנוסם. ובהעפיל צבא המלך אל ההר לא מצאו דבר מלבד אילו חרבות וחניתות.

ואבא נואי, כאשר בא אצלו רדאי, הוליכו אל המלך (רדאי שם אפר על ראשו) ויציבו לפני הסאקאלא, אוהל המלך בבושת פנים ובחרפה. ואחר, כל אנשי המחנה הגדולים והקטנים, אנשים ונשים, הריעו בקול גדול, כי כן דרכם לקרוא בקול שמחה לכבוד המנצח. אולם המלך הנוצרי הזה לא התהלל באלה...

אחרי כן אמר: אל תירא! פן תירא כאשר חשבת, אך הישמר נא, פן תוסיף ותחטא, ואז יקרך דבר רע מזה. ויביא לו את אשתו ובניו, וישיבם לו אבא נואי. רכוש לא מצאו אצלו, כי אם מעט בגדים, יען לא קיבל הון. כי עובד אדמה היה ואכל לחמו בזיעת אפו.

ביום השישי ד' לחודש תחשש, עלה אבא נואי אל הגבעה העליונה ויביא שמה דבנא עם הארון וכלי הקודש... גם הוליך שמה מכהני הכנסיה... לקדש את המקום...

ביום הראשון עלה המלך על ההר עם צבא רב ויבוא אל הכנסיה ההיא לעבוד עבודת אלוהים... במקום אשר לא קראו בו את שם אדונתנו מרים... למען ישימו באלוהים כסלם, ולא ישכחו מעללי-אל ונפלאותיו... ביום ההוא הקטיר קטורת... לנצחון המלך ולמפלת היהודי...

שני שבועות עברו במצב הזה ובשלווה הזאת, ויאמרו אנשי המחנה; רדאי ימלט ממנו וילך אל עמו, טוב לאסור אותו, וכאשר נצא את סמיין ונבוא לגובאי, נתיר אותו. אז שמו עלי כבלי ברזל. והמאסר הזה לא לעשות לו רעה היה, אך למען לא תהיה מהומה בעיר, ולמען לא ישוב הרשע למלוך, כמנהגו.

ועתה נודיע את עניין האבנים... ביום אשר עלו על הגבעה, דחפו הפלשים אחת מהן, הגדולה מכולן, וכאשר... ירדה למטה לחצה את כל אשר מצאה לפניה, ובכלותה להתגולל חדרה בעומק האדמה שתי אמות מרוב כבדה... תהילה לאדוננו אשר... לא הניח כי יאבד אדם מאבנים אלה.

ועתה נזכיר את מתן הניצחון אשר חנן בו ה' את המלך, לא ברוב ימים ושנים כי אם ביום אחד, בפחד חמתו... יתן אלוהים אשר נח על המלך... היצר והרעיד את רדאי ואת אנשיו עד אשר עזבו את הגבעה אשר חסו בה וינוסו בדרכים רבות בטרם הינצחם. הגיבורים אשר קמו בזמנם היו לעומתו חסרי אונים וקטנים. עדים אספסינוס וטיטוס בנו אשר צרו על ירושלים, ויחנו שלוש שנים מחוץ לחומה, בסבבם אותה מכל צד, ומפאת שלוש חומות, ומעם היהודים הרגו את הגיבורים וישבו את הרוב מהם, ומאז ועד היום הזה אבד זכרם, ואשר ניצלו מן ההריגה והשבי נתפזרו בכל הארץ. כל הניצחונות הרומיים האלה דרשו שנים רבות.

מתוך אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג 1943, עמ' 150-4

.

רדאי נגד באדא-מרים[עריכת קוד מקור]

מרקוס נציג ביגאמדר בזמנו, גיבור ההגדה ואדיר המלכות בימי המלך באדא-מרים. ובימים ההם היו אלה הפלשים אשר את דברי ימיהם נכתוב:

וילחם מרקוס בהם ויחן שבע שנים ברגל גבעתם, ואחר ניצח אותם ברוב עמל ועורמה, ויסגירם בידו, ויכבוש את כל עריהם. ואחרי כן באה עצה בלבו לאמור: כיצד אסלח לארורים האלה... טוב להשמידם, מלהניחם בחיים... ציווה את הכרוז להכריז: כל פלשי יבוא אל אשר ציוויתיו, ואשר לא יבוא, ייהרס ביתו ואשלל רכושו. ואחר נאספו כל הפלשים מסביב לשופט מרקוס... ואז ציווה את אנשיו לכרות את צוואריהם בחרב, ויכלו בהם, עד אשר נשפך דמם, וימלאו פגריהם את השדה. ונתקיים בהם דבר הלעג אשר דיברו אבותיהם ביום צליבת אדוננו לאמור: יהי דמו עלינו ועל בנינו.

המעשה הזה היה מזה ימים מועטים: עוזדמור סגן אבן-עותמן התייצב עם צבאו קרוב לגבעה, בארץ זביד... ויבן תחנות קרוב לגבעה... וישב שם שמונה ימים... ובקץ אלה ניצחם ויכבשם... הניצחון הזה... הפליא את כל רואיו ושומעיו. אף אנחנו נתחרה ונאמר: נפלא ניצחון המלך מלך-סגד, אשר לא שהה שלוש שנים כעוזדמור, כי אם ביום אחד... ה' השפיל תחת רגליו את ההרים הגבוהים אשר ראשם מגיע השמיימה...

... לא נחסוך ידינו מכתוב על רוע ארץ סמיין: כל דרכיה עקלקלות... ומרביתן שוחות, ולא ילכו שם סוסים וכו'... כי אם אחד אחד... הרעה הב' הוא הקור החזק... הרעה הג' הוא השלג...

הנה נכתוב בזה את תבוסת רדאי אשר נפל כסנחריב בביזיון, ונבזה כשטן על גאוותו. הוא קרא להרי עריו בשמות הרי ישראל: לאחד קרא הר סיני, ולאחר קרא הר תבור, ואחרים אשר לא נקרא בשמותיהם. מה רעה גאוות היהודי הזה, אשר המשיל את הריו בשמות הרי ישראל אשר עליהם ירד ה'!

(נשלם סיפור היהודים הזה בשנת 7700 לבה"ע... היא שנת 1573 להתגשמות אדוננו... שנת י"ח למלכות מלך-סגד... לפנים [היו] תשעה שבטים אשר שבה אותם שלמנאסר, ויעבירם את הים ויושיבם בארץ רוניה...)

וישבו בחורף ההוא בגובאי ובהיותו שם הגיע הקול: הפלשים פשטו בארץ ווגרא ויבעירו בתים רבים באש, וישבו אנשים ונשים... וישמע המלך ויבער כאש כי התגאה הזבוב על הכלב, אולם ה' הטיל רוח שיגעון בלב היהודי הזה לשכוח את אובדן עמו מקדם...

ולמלך ציווה לאמור: כל אשר יבוא אל מחנהו ביום אשר יצווה... יועבר רכושו ממנו ופקודתו יקח אחר... ויקם מגובאי... ומהלכו בכבדות, אודות העיוורים והפיסחים ובעלי המום אשר הלכו אחריו...

...ידע את מחשבותם ואת אהבתם לתועלת הגוף... ועם זאת הרבה בתפילות ובתחנונים לפני ה', למען יראהו במפלת אויבו היהודי... גושן, והוא מקרובי משפחת בית נגידם אשר הפיל ה' בידי המלך, אשר הרחמים והמשפט בשתי ידיו...

ואחר כן הגיע המלך קרוב לגבעה אשר חסה בה גושן... ואנשי צבא באו אחריו ויסדר אותם לרגלי הגבעה, למען ישמרוה מכל עבריה ויכלאו אותה משתות מים... ויסתמו כל בארות המים שהיו בצדי הגבעה... ובקרבת הגבעה הזאת היתה גבעה אחרת, נמוכה ממנה... שסנא, ולרגלי הגבעה הזאת חנו הקצין גבר-איסוס ואברהם לצבאותיהם... והעומדים מתחת לגבעה היו גורברא, חזקים במלחמתם ונכבדי משפחה. ויהי היום שלח אל אחד מגדוליהם דברים טובים כאיש שלום, ומבקש תואנה לפתותם, ובערב היום ההוא צרר את שח-אגני ויהרוג רבים וגם את ראשם עקב-מיכאל הרג. ויהי כשמוע המלך את הדבר הזה, שאג כארי ויקרא אל מקביס: לך עם אנשיך וחון במקום אשר עמד עקב-מיכאל והתחזק להילחם בו עד אשר תנצח או תנוצח. ויען: כדבריך אעשה, וילך אל אשר צווהו, ויתפוש את המים אשר ישתו הוא ובהמתו: ובין שתי הגבעות מיצר, אשר יסורו שם להיוועץ... ויעמיד שם גיבורים לארוב להם ולכלאם...

ויארכו ימי המלחמה... וצבאות המלך כאשר רעבו... אמרו: ממותנו ברעב טוב לנו למות במלחמה... כדאמרי אינשי: טוב הרומח מן הרעב... ויעשו מלחמה לעלות אל הגבעה, ויחזקו את לבם למות, וגם הפלשים חיזקו את לבם, אולם ה' הטיל פחד בלב הפלשים, וגבורה בלב הנוצרים... ותמוה הדבר הזה, כי יגרשו התחתונים את העליונים... והפלשים האלה עלו אל הגבעה העליונה, אשר בה היו נשיהם וטפם. והנוצרים תפשו את הפלשים היושבים בה ואת המים אשר ישתו האדם והבהמה...

ואחרי בוא מקבית שלחו הפלשים האלה איגרת אל אנשי סוורוס, בבקשם שלום. וזה דבר איגרתם: שלח בעדינו איגרת אל המלך וישלח אלינו את יונאל, לקבל אותנו, וחטאתנו יסלח לנו, הנה חטאנו אנחנו ואבותינו..., וכו'...

וכאשר ראה את האיגרת הזאת נכמר לבו עליהם, כאב רחום, וישלח את יונאל לקבלם... ולא זכר את נקמת עבדיו... כאשר בא לרגלי הגבעה אמר אל הפלשים: באתי לקבל אתכם ואטיב אתכם בכל. וכשמעם שמחו וירדו עם כל רכושם... אך המחנות... רצו לבוז אותם... ולא נתן להם יונאל... והם קרבו אל יונאל, כמנהג האנשים להביא לו מנחה... ויאמר: בכם אחפוץ ולא ברכושכם, והחרבות - תילחמו בהם נגד אחיכם אשר היו לאויבי המלך, והמלך ייטיב עמכם, ואף אני אהיה בעזרכם...


הרשינו לדבר לפניך, כי נחוץ הוא. אולם הוא חשד בהם, ויאמר אליהם: לכו אל מחנכם ואחר תדברו איתי. ויצאו וילכו אל מחנם. יש אומרים כי הלכו מפניו למען שמור אותו, ויש אומרים למען יחוננם ויתנם ללכת, ולבו לא הבין. וילכו בסתר, וכשמעו את צעדיהם הלך יונאל אחריהם עם אנשיו, וימצא את המפגרים וייקח את מגיניהם, וכו'... נתן לאנשיו, ואת חצי אנשיו שלח אל נשיהם וטפם, והוא חיזק את לבו וירדוף אחריהם... מהם הרג ומהם תפש. הנמלטים שבעים או שמונים, התפושים חמישים, והמתים עשרים... ולמחרת הוציאם אל הרחבה ויהרגם, חציים ברומח וחציים בחרב.

ואל נביא השקר, הוא נביא... אמר: אם תחפץ חיים, שאל ואמור: "רחמני למען מרים", אם לא - החרב לפניך. ויאמר רדאי: הלא אסור להזכיר את שם מרים, ואף אם אמות טוב לי לעבור מנווה-שקר אל עולם האמת, ומחושך אל האור - מהר והמיתני! ויאמר אליו יונאל: ...נאה מותך, והט את ראשך. ויט את צווארו ויכהו בחרב, ובפעם אחת כרת אותו וגזר את שתי ברכיו, ואחר חלפה החרב ותשקע בתוך האדמה בעומק טפח. והרואים התפלאו אל עוצמת החרב ואל גבורת היהודי עד המוות, אשר מאס בענייני הארץ ומצא חפץ בענייני שמיים...

מתוך אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג 1943, עמ' 154-6

.

אחרי מות רדאי[עריכת קוד מקור]

ואחר כך נתן יונאל מתנה למלך... מאתים עבדים ושפחות מנשיהם וילדיהם ויברך אותו המלך... ואחר באו האנשים אשר היו בשאכאנא אל וארק-אמבא... בפעם הזאת בא פחד בלב גושן... ויימקו כל האנשים ברעב... והמתים ברעב מאתיים, וקבורותיהם בארות ושוחות... וביום ההוא קמו שני אנשים ויאמרו: נעלה אל הגבעה; אבל מה יהיה שכר מותנו? וכשמוע זאת המלך ויבטיח להם מתנות... וילכו אל הגבעה, וימצאו שומר בפי הגיא... ויתקבצו וימהרו לעלות. ויאמרו לאלה: מה צריך לנו? ויענו: חבלים ומטנא בערך שמונה וחמישים, וכאשר הביאו להם ויכרתו עצים... ויעשו סולם... ויקשרוהו אל עץ אחד הנמצא בראש הגבעה, ואחר בחרו בשלושים איש חזקים ולמודי מלחמה אשר עשו להם שם בזמנם, וגם מן התורכים בחרו... ובעלותם אל הגבעה ההיא הרגו את השומר... ובאו אל תחנת גושן, ובחצות הלילה היתה מהומה, ויציתו את המחנה באש. ותהי צעקת פחד גדולה בין הפלשים, ותרועת גבורה בקרב הנוצרים...

וכאשר שמע גושן את הצעקה... חרד מאד... ויבקש כי תבלעהו הארץ... ואחר חשב לאבד גוו ונפשו מהיכנע למלך... וילך עם קרוביו ונאמניו ויפלו קרוב למחנה בלן. ויכרות בלן את ראש גושן ואת ראשי האנשים אשר עמו, וייתן את שללם מתנה ליונאל...

ועוד נכתב סיפור הצלת גדעון ביום ההוא. כאשר הפילו את נפשם אל הגיא, גושן ואשר עמו, נמלט גדעון... ונשיו ואחותו השליכו נפשן אל תוך הגיא ותמותנה... מה יפה ומה נאדרה עצת הנשים החלשות, אשר לא פחדו מבלהות המוות...

וגדעון אמר אל אשר עמו: האח! נטבח עצמנו בחרבות ובחניתות, טוב//אספסינוס: טוב למות בכבוד מחיות בחרפה... וילכו אל מחנה דחרנות ויעברו ביניהם בשלום - יש אומרים... כי ראום וידעו כי חזקה נפשם למות - עד אשר לא עבר איש מהם: אך נצדק עם האומרים כי בלילה עברו... וכן נמלט, עד בוא שעתו.

ויונאל הביא שלל גושן אל המלך... ויביא את ראשי גושן ואנשיו מנחה אל המלך...

ואז כתב בשורת שמחה אל המלכה, ואת הנס אשר נעשה להם בהרס הגבעה אשר כגובה השמים גובהה...

שלושה ימים אחרי מות גושן שמע המלך כי יש גבעה אחת, קטנה מורק-אמבא, והיא קרובה, וכי פלשים רבים בה בפחד ובחרדה, ויצו את יונאל להורידם בבהלה או בחרפה. וילך ויחן לרגלי הגבעה. והפלשים חרדו... וישלחו מכתב אל יונאל לאמור: הישבעה לנו כי לא רע תעשה עמנו. וכאשר קיבלו הבטחה ויבואו עם נשיהם ורכושם... ויעמידם לפני המלך...

מתוך אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג 1943, עמ' 156-7

.

ויצחק מוסיף[עריכת קוד מקור]

לפי המסורת בעיר/אזור סמיין ישבו יהודים אדוקים וישרי דרך. במהלך כיבוש אפריקה על ידי הנוצרים בערך בשנת 1332 הגיעו הנוצרים אל היהודים שם שבמסירות נפש של קידוש השם לא הסכימו להמיר את דתם. בעיה: יש לזה מספר גירסאות אני מכיר שתיים האחת גורסת כי אנשי הקהילה נכנסו לתוך סלים התלויים על חבל בין שני מצוקים מתוך כוונה לברוח מהכיוון המנוגד לתנועת הנוצרים אלא להפתעתם האוייבים הגיעו משני העברים וקדושי סמיין חתכו את החבלים ונפלו לתהום. הגירסה השניה התפרסמה בעלון שבת בשבתו נכתב כי הם הסתתרו וכאשר האוייב הגיע (בגירסא זו דרוויש, בקודמת כפי הנראה זה שכונה "משמיד היהודים") קפצו מראש הגיבעה. מקורות:פה,פה ושבת בשבתו-מעיין הגיבוריםיצחקבואו למיזם תרי"ג •כ"ב באדר א' ה'תשס"ח •


הערות שוליים[עריכת קוד מקור]

  1. ^ כל ההערות בסוגריים העגולים נכתבו על ידי אשכלי. כנ"ל לגבי ה-...
  2. ^ לדברי אשכלי, הכוונה לנפילת אחיו לנשק של יוסף בן מתתיהו אחרי נפילת יודפת. לדבריו, היתה בידם מגילת יוסיפון ולא כתבי מלחמות היהודים