ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/מאי 2010

מאי
1 במאי 2010	חשבונייה סינית האריתמטיקה היא הענף העתיק ביותר במתמטיקה ואחד השימושיים שבו לצורכי יום-יום. ההיסטוריה של האריתמטיקה משתרעת על פני תקופות שונות, תרבויות ומקומות שונים בהם התפתח ענף זה. בחלק מהמקרים היו אלה התפתחויות שנצברו על סמך ניסיון רב-שנים ובחלק מהמקרים היו אלה פירות מחקר של מתמטיקאים בודדים. עד לעת החדשה התפתחה האריתמטיקה באופן שונה באזורים גאופוליטיים שונים, ולפיכך כרוכה היסטוריה זו גם בהיסטוריה הדתית, החברתית והגאופוליטית של מקומות אלה. כך, למשל, עם כיבוש הבבלים את מסופוטמיה, ירשו אלה את השימוש בבסיס 60 מקודמיהם האשורים. כדוגמה נוספת, רוחבית, ניתן להסתכל על מושג האפס. פיתוחו, כפי שהוא מוכר היום, עבר שלבים רבים והושפע רבות מהקשיים התפיסתיים, הדתיים והפילוסופיים שעורר בתרבויות השונות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 במאי 2010	עמוס קינן עמוס קינן (1927–2009) היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי. לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט, ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מ-1954 שהה בגלות בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוֹניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד", המתארת את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 במאי 2010	עמוס קינן עמוס קינן (1927–2009) היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי. לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט, ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מ-1954 שהה בגלות בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוֹניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד", המתארת את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 במאי 2010	מפת הקרבות בזירת הבלקן והקווקז (בקטן) המלחמה העות'מאנית–רוסית שנערכה מאפריל 1877 ועד מרץ 1878 עיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו וסימנה את קץ דרכה של האימפריה העות'מאנית כמעצמה. הרקע למלחמה נעוץ בהתעוררות הלאומית בחבל הבלקן, יחד עם שאיפת האימפריה הרוסית להחזרת השטחים שאיבדה במהלך מלחמת קרים, תוך ניצול חולשתו של הסולטאן חסר הניסיון עבדול חמיד השני. במלחמה זו היו שתי זירות לחימה עיקריות, בבלקן ובקווקז. בעקבות המלחמה נחתם חוזה סן סטפנו, שבמסגרתו זכו נסיכויות רומניה, סרביה ומונטנגרו בעצמאות והוקמה נסיכות בולגרית אוטונומית. בהמשך, במסגרת סיכומי קונגרס ברלין, הועברו בוסניה והרצגובינה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האי קפריסין נמסר לחזקת האימפריה הבריטית ואזור בסרביה והעיר קארס לחזקת האימפריה הרוסית. הבלקן חווה לראשונה, אך לא לאחרונה, טיהור אתני משמעותי, של מאות אלפי מוסלמים ואלפי יהודים, אשר גורשו או החליטו לעזוב ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג את הבלקן וחלק משטחי הקווקז. תוצאות מלחמה זו היוו סלע מחלוקת טריטוריאלי ואתני ועילה למלחמות וסכסוכי גבול, למשך למעלה מ-100 השנים שבאו אחריה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 במאי 2010	מפת הקרבות בזירת הבלקן והקווקז (בקטן) המלחמה העות'מאנית–רוסית שנערכה מאפריל 1877 ועד מרץ 1878 עיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו וסימנה את קץ דרכה של האימפריה העות'מאנית כמעצמה. הרקע למלחמה נעוץ בהתעוררות הלאומית בחבל הבלקן, יחד עם שאיפת האימפריה הרוסית להחזרת השטחים שאיבדה במהלך מלחמת קרים, תוך ניצול חולשתו של הסולטאן חסר הניסיון עבדול חמיד השני. במלחמה זו היו שתי זירות לחימה עיקריות, בבלקן ובקווקז. בעקבות המלחמה נחתם חוזה סן סטפנו, שבמסגרתו זכו נסיכויות רומניה, סרביה ומונטנגרו בעצמאות והוקמה נסיכות בולגרית אוטונומית. בהמשך, במסגרת סיכומי קונגרס ברלין, הועברו בוסניה והרצגובינה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האי קפריסין נמסר לחזקת האימפריה הבריטית ואזור בסרביה והעיר קארס לחזקת האימפריה הרוסית. הבלקן חווה לראשונה, אך לא לאחרונה, טיהור אתני משמעותי, של מאות אלפי מוסלמים ואלפי יהודים, אשר גורשו או החליטו לעזוב ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג את הבלקן וחלק משטחי הקווקז. תוצאות מלחמה זו היוו סלע מחלוקת טריטוריאלי ואתני ועילה למלחמות וסכסוכי גבול, למשך למעלה מ-100 השנים שבאו אחריה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 במאי 2010	מטאו ריצ'י ושׂוּ גוָאנְגְצִ'י המחלוקת על הטקסים הסיניים הייתה מחלוקת פנימית בכנסייה הקתולית, שהחלה בשנות ה-30 של המאה ה-17, נמשכה עד תחילת המאה ה-18, ונסובה סביב פעולות המיסיון הנוצרי בסין. המחלוקת עסקה בשאלה האם עריכת הטקסים הדתיים הסיניים העממיים, והעלאת מנחות לקיסר סין על ידי מתנצרים סינים, נושאים אופי תרבותי בלבד, כפי שגרסו המיסיונרים ממסדר הישועים, או שהן סוג של סגידה לאלילים – אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות, כפי שטענו הדומיניקנים. בסופו של דבר החליט האפיפיור קלמנס האחד עשר לתמוך בעמדת מסדר הדומיניקנים – החלטה שגרמה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות המיסיון הקתולי בסין עד המאה ה-20, ולירידה משמעותית במספר הקתולים בסין. ב-1939 תיקן האפיפיור פיוס השנים עשר את החלטתו של קלמנס האחד עשר, והתיר חלק מהפעולות הפולחניות גם לנוצרים הסינים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 במאי 2010	מטאו ריצ'י ושׂוּ גוָאנְגְצִ'י המחלוקת על הטקסים הסיניים הייתה מחלוקת פנימית בכנסייה הקתולית, שהחלה בשנות ה-30 של המאה ה-17, נמשכה עד תחילת המאה ה-18, ונסובה סביב פעולות המיסיון הנוצרי בסין. המחלוקת עסקה בשאלה האם עריכת הטקסים הדתיים הסיניים העממיים, והעלאת מנחות לקיסר סין על ידי מתנצרים סינים, נושאים אופי תרבותי בלבד, כפי שגרסו המיסיונרים ממסדר הישועים, או שהן סוג של סגידה לאלילים – אחד החטאים הגדולים ביותר בנצרות, כפי שטענו הדומיניקנים. בסופו של דבר החליט האפיפיור קלמנס האחד עשר לתמוך בעמדת מסדר הדומיניקנים – החלטה שגרמה להפסקה כמעט מוחלטת של פעילות המיסיון הקתולי בסין עד המאה ה-20, ולירידה משמעותית במספר הקתולים בסין. ב-1939 תיקן האפיפיור פיוס השנים עשר את החלטתו של קלמנס האחד עשר, והתיר חלק מהפעולות הפולחניות גם לנוצרים הסינים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 במאי 2010	ז'אן מרקוס ז'אן מרקוס (11 באוקטובר 1839 – 11 בפברואר 1897) הייתה פמיניסטית, פעילה חברתית והרפתקנית הולנדית משיחית אשר הקימה רשת בתי חולים בצרפת והשתתפה בהתקוממות הרצגובינה. מתוך אמונה בגאולה הקרבה היא החלה בבנייתו בירושלים של בניין מפואר שזכה לכינוי "מלון הגאולה", באזור שהיום הוא בפינתו של גן העצמאות, אך בגלל בעיות תקציביות הבנייה מעולם לא הושלמה. למרות חייה הסוערים ואישיותה הצבעונית מרקוס נשכחה מדפי ההיסטוריה. רבקה וסט כותבת שמרקוס היא: "הוכחה עצובה לקורותיה של ז'אן ד'ארק אשר לה היה את חוסר המזל לא להישרף על המוקד". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 במאי 2010	ז'אן מרקוס ז'אן מרקוס (11 באוקטובר 1839 – 11 בפברואר 1897) הייתה פמיניסטית, פעילה חברתית והרפתקנית הולנדית משיחית אשר הקימה רשת בתי חולים בצרפת והשתתפה בהתקוממות הרצגובינה. מתוך אמונה בגאולה הקרבה היא החלה בבנייתו בירושלים של בניין מפואר שזכה לכינוי "מלון הגאולה", באזור שהיום הוא בפינתו של גן העצמאות, אך בגלל בעיות תקציביות הבנייה מעולם לא הושלמה. למרות חייה הסוערים ואישיותה הצבעונית מרקוס נשכחה מדפי ההיסטוריה. רבקה וסט כותבת שמרקוס היא: "הוכחה עצובה לקורותיה של ז'אן ד'ארק אשר לה היה את חוסר המזל לא להישרף על המוקד". לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 במאי 2010	הפארק הלאומי גליישר שוכן במדינת מונטנה שבארצות הברית. בפארק שני רכסי הרים, הנחשבים לעיתים כהמשך החלק הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים, מאות אגמים בגדלים שונים, למעלה מאלף מינים שונים של צמחים ומאות מיני בעלי חיים. מערכת אקולוגית זו, המשתרעת על שטח של 4,101 קמ"ר, היא המרכז של מה שבעבר כונה "הכתר של המערכת האקולוגית היבשתית", שהוא שטח מוגן המשתרע על פני 44,000 קמ"ר. הפארק נחצה על ידי דרך הולכים-אל-השמש המפורסמת העוברת דרך קו פרשת המים של יבשת אמריקה, ונכללת ברשימת ציוני הדרך ההנדסיים הלאומיים של ארצות הברית, וממנה ניתן לצפות על הנופים המרשימים של רכסי ההרים לואיס וליווינגסטון, יערות צפופים, טונדרה אלפינית, מפלי מים ושני אגמים גדולים. מלבד דרך הולכים-אל-השמש נמצאים בפארק 350 מקומות נוספים הנכללים ברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים. הפארק גובל בפארק הלאומי ווטרטון לייקס שבקנדה. שני הפארקים יחד הוכתרו ב-1932 בשם "פארק השלום הבינלאומי ווטרטון-גליישר", והיו הפארקים הראשונים בעולם שזכו למעמד זה. שני הפארקים הוכרזו על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית ב-1976, וכאתר מורשת עולמית ב-1995. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 במאי 2010	הפארק הלאומי גליישר שוכן במדינת מונטנה שבארצות הברית. בפארק שני רכסי הרים, הנחשבים לעיתים כהמשך החלק הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים, מאות אגמים בגדלים שונים, למעלה מאלף מינים שונים של צמחים ומאות מיני בעלי חיים. מערכת אקולוגית זו, המשתרעת על שטח של 4,101 קמ"ר, היא המרכז של מה שבעבר כונה "הכתר של המערכת האקולוגית היבשתית", שהוא שטח מוגן המשתרע על פני 44,000 קמ"ר. הפארק נחצה על ידי דרך הולכים-אל-השמש המפורסמת העוברת דרך קו פרשת המים של יבשת אמריקה, ונכללת ברשימת ציוני הדרך ההנדסיים הלאומיים של ארצות הברית, וממנה ניתן לצפות על הנופים המרשימים של רכסי ההרים לואיס וליווינגסטון, יערות צפופים, טונדרה אלפינית, מפלי מים ושני אגמים גדולים. מלבד דרך הולכים-אל-השמש נמצאים בפארק 350 מקומות נוספים הנכללים ברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים. הפארק גובל בפארק הלאומי ווטרטון לייקס שבקנדה. שני הפארקים יחד הוכתרו ב-1932 בשם "פארק השלום הבינלאומי ווטרטון-גליישר", והיו הפארקים הראשונים בעולם שזכו למעמד זה. שני הפארקים הוכרזו על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית ב-1976, וכאתר מורשת עולמית ב-1995. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 במאי 2010	הפארק הלאומי גליישר שוכן במדינת מונטנה שבארצות הברית. בפארק שני רכסי הרים, הנחשבים לעיתים כהמשך החלק הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים, מאות אגמים בגדלים שונים, למעלה מאלף מינים שונים של צמחים ומאות מיני בעלי חיים. מערכת אקולוגית זו, המשתרעת על שטח של 4,101 קמ"ר, היא המרכז של מה שבעבר כונה "הכתר של המערכת האקולוגית היבשתית", שהוא שטח מוגן המשתרע על פני 44,000 קמ"ר. הפארק נחצה על ידי דרך הולכים-אל-השמש המפורסמת העוברת דרך קו פרשת המים של יבשת אמריקה, ונכללת ברשימת ציוני הדרך ההנדסיים הלאומיים של ארצות הברית, וממנה ניתן לצפות על הנופים המרשימים של רכסי ההרים לואיס וליווינגסטון, יערות צפופים, טונדרה אלפינית, מפלי מים ושני אגמים גדולים. מלבד דרך הולכים-אל-השמש נמצאים בפארק 350 מקומות נוספים הנכללים ברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים. הפארק גובל בפארק הלאומי ווטרטון לייקס שבקנדה. שני הפארקים יחד הוכתרו ב-1932 בשם "פארק השלום הבינלאומי ווטרטון-גליישר", והיו הפארקים הראשונים בעולם שזכו למעמד זה. שני הפארקים הוכרזו על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית ב-1976, וכאתר מורשת עולמית ב-1995. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 במאי 2010	מראה כללי של האתר מיסטרס הוא אתר ארכאולוגי בלקוניה בדרום הפלופונסוס שביוון, על מורדותיה הצפוניים של שלוחה של הר טייגטוס, בגובה הנע בין 330 ל-621 מטר מעל פני הים‏‏. היא נמצאת כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לספרטה, וצופה אל עמק הנהר אֶוּרוֹטַס ואל הדרך היחידה החוצה את מסיב הטייגטוס העבירה לחיל פרשים. האתר כמעט ואינו נגיש מכיוון דרום ומכיוון דרום-מערב, ויתר צדדיו סלעיים ותלולים במידה מספקת כדי לספק לו הגנה נוחה. באתר שכנה עיר שנוסדה על ידי הפרנקים ב-1249‏‏. עשר שנים לאחר הקמתה נאלצו הפרנקים לוותר על שלטונם במיסטרס ולמוסרה לידי האימפריה הביזנטית, ומאוחר יותר היא הייתה לבירת דספוטט מוראה. העיר החזיקה בתואר זה עד לסופה של האימפריה הביזנטית. תקופת הזוהר של העיר החלה ב-1348, ובחלק מהזמן הייתה מיסטרס העיר השנייה בגודלה באימפריה, אחרי קונסטנטינופול. היא הייתה למרכז לימודי ותרבותי, ונודעה לה השפעה על הרנסאנס האיטלקי. ב-31 במאי 1460 כבשו העות'מאנים את העיר‏‏, והיא שמרה על חשיבותה ושימשה כמקום משכנו של שליט הפלופונסוס מטעמם. ונציה שלטה במיסטרס בין 1687 ל-1715, ובעת מרד אורלוב היא נכבשה על ידי האימפריה הרוסית שבאה לעזרת היוונים המתמרדים. העות'מאנים שבו וכבשו את העיר, ואוכלוסייתה הצטמצמה, וב-1825 הרס אותה איברהים פאשה לחלוטין. העיר ננטשה ותושביה עברו להתגורר בספרטה המודרנית שנוסדה ב-1834. כיום העיר אינה נושבת למעט מספר נזירות המתגוררות במנזר פנדנאסס, אך הרשות המקומית שבתחומה היא שוכנת קרויה על שמה. בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על מיסטרס כעל אתר מורשת עולמית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 במאי 2010	מראה כללי של האתר מיסטרס הוא אתר ארכאולוגי בלקוניה בדרום הפלופונסוס שביוון, על מורדותיה הצפוניים של שלוחה של הר טייגטוס, בגובה הנע בין 330 ל-621 מטר מעל פני הים‏‏. היא נמצאת כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לספרטה, וצופה אל עמק הנהר אֶוּרוֹטַס ואל הדרך היחידה החוצה את מסיב הטייגטוס העבירה לחיל פרשים. האתר כמעט ואינו נגיש מכיוון דרום ומכיוון דרום-מערב, ויתר צדדיו סלעיים ותלולים במידה מספקת כדי לספק לו הגנה נוחה. באתר שכנה עיר שנוסדה על ידי הפרנקים ב-1249‏‏. עשר שנים לאחר הקמתה נאלצו הפרנקים לוותר על שלטונם במיסטרס ולמוסרה לידי האימפריה הביזנטית, ומאוחר יותר היא הייתה לבירת דספוטט מוראה. העיר החזיקה בתואר זה עד לסופה של האימפריה הביזנטית. תקופת הזוהר של העיר החלה ב-1348, ובחלק מהזמן הייתה מיסטרס העיר השנייה בגודלה באימפריה, אחרי קונסטנטינופול. היא הייתה למרכז לימודי ותרבותי, ונודעה לה השפעה על הרנסאנס האיטלקי. ב-31 במאי 1460 כבשו העות'מאנים את העיר‏‏, והיא שמרה על חשיבותה ושימשה כמקום משכנו של שליט הפלופונסוס מטעמם. ונציה שלטה במיסטרס בין 1687 ל-1715, ובעת מרד אורלוב היא נכבשה על ידי האימפריה הרוסית שבאה לעזרת היוונים המתמרדים. העות'מאנים שבו וכבשו את העיר, ואוכלוסייתה הצטמצמה, וב-1825 הרס אותה איברהים פאשה לחלוטין. העיר ננטשה ותושביה עברו להתגורר בספרטה המודרנית שנוסדה ב-1834. כיום העיר אינה נושבת למעט מספר נזירות המתגוררות במנזר פנדנאסס, אך הרשות המקומית שבתחומה היא שוכנת קרויה על שמה. בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על מיסטרס כעל אתר מורשת עולמית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 במאי 2010	מראה כללי של האתר מיסטרס הוא אתר ארכאולוגי בלקוניה בדרום הפלופונסוס שביוון, על מורדותיה הצפוניים של שלוחה של הר טייגטוס, בגובה הנע בין 330 ל-621 מטר מעל פני הים‏‏. היא נמצאת כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לספרטה, וצופה אל עמק הנהר אֶוּרוֹטַס ואל הדרך היחידה החוצה את מסיב הטייגטוס העבירה לחיל פרשים. האתר כמעט ואינו נגיש מכיוון דרום ומכיוון דרום-מערב, ויתר צדדיו סלעיים ותלולים במידה מספקת כדי לספק לו הגנה נוחה. באתר שכנה עיר שנוסדה על ידי הפרנקים ב-1249‏‏. עשר שנים לאחר הקמתה נאלצו הפרנקים לוותר על שלטונם במיסטרס ולמוסרה לידי האימפריה הביזנטית, ומאוחר יותר היא הייתה לבירת דספוטט מוראה. העיר החזיקה בתואר זה עד לסופה של האימפריה הביזנטית. תקופת הזוהר של העיר החלה ב-1348, ובחלק מהזמן הייתה מיסטרס העיר השנייה בגודלה באימפריה, אחרי קונסטנטינופול. היא הייתה למרכז לימודי ותרבותי, ונודעה לה השפעה על הרנסאנס האיטלקי. ב-31 במאי 1460 כבשו העות'מאנים את העיר‏‏, והיא שמרה על חשיבותה ושימשה כמקום משכנו של שליט הפלופונסוס מטעמם. ונציה שלטה במיסטרס בין 1687 ל-1715, ובעת מרד אורלוב היא נכבשה על ידי האימפריה הרוסית שבאה לעזרת היוונים המתמרדים. העות'מאנים שבו וכבשו את העיר, ואוכלוסייתה הצטמצמה, וב-1825 הרס אותה איברהים פאשה לחלוטין. העיר ננטשה ותושביה עברו להתגורר בספרטה המודרנית שנוסדה ב-1834. כיום העיר אינה נושבת למעט מספר נזירות המתגוררות במנזר פנדנאסס, אך הרשות המקומית שבתחומה היא שוכנת קרויה על שמה. בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על מיסטרס כעל אתר מורשת עולמית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 במאי 2010	ליאו שטראוס (20 בספטמבר 1899 – 18 באוקטובר 1973) היה פילוסוף ותאולוג יהודי אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. שטראוס בילה את רוב שנותיו האקדמיות כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות מספר של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. מאז מותו, יותר ויותר אנשים נוטים להתייחס אליו כאל איש הרוח העומד מאחורי הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 במאי 2010	ליאו שטראוס (20 בספטמבר 1899 – 18 באוקטובר 1973) היה פילוסוף ותאולוג יהודי אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. שטראוס בילה את רוב שנותיו האקדמיות כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות מספר של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. מאז מותו, יותר ויותר אנשים נוטים להתייחס אליו כאל איש הרוח העומד מאחורי הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
18 במאי 2010	ליאו שטראוס (20 בספטמבר 1899 – 18 באוקטובר 1973) היה פילוסוף ותאולוג יהודי אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. שטראוס בילה את רוב שנותיו האקדמיות כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות מספר של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. מאז מותו, יותר ויותר אנשים נוטים להתייחס אליו כאל איש הרוח העומד מאחורי הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 במאי 2010	משה דיין משה דיין (1915–1981) היה מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. מפקד ב"הגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל במהלך מלחמת סיני. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אוריינטציה אקטיביסטית. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי ממנו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והאינטלקטואלי לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 במאי 2010	משה דיין משה דיין (1915–1981) היה מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. מפקד ב"הגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל במהלך מלחמת סיני. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אוריינטציה אקטיביסטית. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי ממנו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והאינטלקטואלי לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
21 במאי 2010	משה דיין משה דיין (1915–1981) היה מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. מפקד ב"הגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל במהלך מלחמת סיני. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אוריינטציה אקטיביסטית. כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי ממנו בתקופה שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והאינטלקטואלי לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
22 במאי 2010	אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם. התלמוד מציג את העיקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב. כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
23 במאי 2010	אין הולכין בממון אחר הרוב הוא עיקרון במשפט העברי, לפיו בהכרעה לגבי עובדות הנוגעות לענייני ממונות אין משמעות לרוב ולמיעוט. הכלל קובע כי לא ניתן לסמוך על קיומו של רוב כדי להכריע בדין ו"להוציא" ממון מחזקתו של אדם. התלמוד מציג את העיקרון כשנוי במחלוקת בין האמוראים רב ושמואל, כאשר לדעתו של רב הולכים בממון אחר הרוב, אך ההלכה-למעשה נפסקה כדעת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב. כלל זה עורר פרשנים רבים לדון בתמיהה מה הסיבה שדווקא בדיני ממונות לא הולכים אחר הרוב למרות שהם אינם החמורים ביותר. כך לדוגמה בעלי התוספות מקשים על דברי התלמוד שאין הולכים בממון אחר הרוב, מהעובדה שבדיני נפשות החמורים פי כמה כן הולכין אחר הרוב. בקרב הפרשנים והפוסקים קיימות גישות שונות באשר להגדרת הכלל, כשחלקם מסייגים אותו מהותית וקובעים כי מדובר רק במקרים מיוחדים בהם הרוב חלש יותר מהרוב הרגיל. בכל מקרה, הנימוק הבסיסי שביסוד הכלל הוא שבדיני ממונות קיימת מוחזקות משפטית של הנתבע בממון או ברכוש, ולכן הכלל הרגיל לפיו יש ללכת אחר הרוב, אינו גובר על הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה העומד מולו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
24 במאי 2010	מפת ארץ ישראל גבולות מדינת ישראל נקבעו רק באופן חלקי, וחלק ניכר מהם עדיין מוגדר כגבולות זמניים. מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה עם הקמתה. בתוכנית החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 נקבעו גבולות למדינה יהודית עתידית, אולם התוכנית לא יצאה לפועל, וביום הקמת המדינה היא כבר הייתה חסרת תוקף מעשי. בתום מלחמת העצמאות נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה, אולם אלה לא הכירו בישראל באופן רשמי, וסירבו לדון על גבולות בינלאומיים קבועים. מצב זה החל להשתנות רק עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979. סימון הגבולות הקבועים נעשה מאז בהדרגה, וגם כיום קטעים ארוכים מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים, "קווי שביתת נשק" או כ"קווי הפסקת אש". קווי הגבול הבעייתיים ביותר הם הגבול התוחם את רמת הגולן בצפון-מזרח (עובר בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון), והגבולות המפרידים בין ישראל גופא לבין שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה. חלק משטחים אלה מיועדים לכאורה להקמת מדינה פלסטינית, אולם לא ברור האם או מתי תקום מדינה כזאת ואיך יוגדרו גבולותיה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
25 במאי 2010	מפת ארץ ישראל גבולות מדינת ישראל נקבעו רק באופן חלקי, וחלק ניכר מהם עדיין מוגדר כגבולות זמניים. מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה עם הקמתה. בתוכנית החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 נקבעו גבולות למדינה יהודית עתידית, אולם התוכנית לא יצאה לפועל, וביום הקמת המדינה היא כבר הייתה חסרת תוקף מעשי. בתום מלחמת העצמאות נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה, אולם אלה לא הכירו בישראל באופן רשמי, וסירבו לדון על גבולות בינלאומיים קבועים. מצב זה החל להשתנות רק עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979. סימון הגבולות הקבועים נעשה מאז בהדרגה, וגם כיום קטעים ארוכים מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים, "קווי שביתת נשק" או כ"קווי הפסקת אש". קווי הגבול הבעייתיים ביותר הם הגבול התוחם את רמת הגולן בצפון-מזרח (עובר בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון), והגבולות המפרידים בין ישראל גופא לבין שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה. חלק משטחים אלה מיועדים לכאורה להקמת מדינה פלסטינית, אולם לא ברור האם או מתי תקום מדינה כזאת ואיך יוגדרו גבולותיה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
26 במאי 2010	אבשלום פיינברג אבשלום פיינברג נעלם בחולות רפיח שבחצי האי סיני, ב-20 ביוני 1917, לאחר שנרצח בידי בדואים, כפי שהתברר מאוחר יותר. מיד לאחר היעלמותו החלו הבריטים וחברי מחתרת ניל"י בחיפושים אחר גופתו, אך חיפושיהם לא צלחו, ועצמותיו נמצאו רק כ-50 שנה מאוחר יותר. המהנדס בנימין רן חקר את העניין בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, כ-13 שנה לאחר הרצח, וסבר על סמך עדויות של בדואים מקומיים כי מקום בו היה נטוע עץ תמר הוא קברו של פיינברג, אך בטעות נחשב הזיהוי על ידי הבריטים כשגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר צה"ל כבש את השטח בו הייתה טמונה גופתו של פיינברג, היא נמצאה וזוהתה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, חוקר ומומחה לגילוי נעדרים שראה בכך משימה לאומית, ולאחר שנערכה בדיקה פתולוגית שהוכיחה את זהות הגופה, היא הוטסה ב-29 בנובמבר 1967 לקבורה בטקס צבאי בהר הרצל. הטקס היווה הכרה של מדינת ישראל בפעילותה של מחתרת ניל"י, וחבריה הונצחו באופן רשמי. מציאת העצמות גם הסירה את החשד מעל יוסף לישנסקי כי רצח את פיינברג, והובילה למסקנה כי הוא נרצח בידי בדואים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
27 במאי 2010	אבשלום פיינברג אבשלום פיינברג נעלם בחולות רפיח שבחצי האי סיני, ב-20 ביוני 1917, לאחר שנרצח בידי בדואים, כפי שהתברר מאוחר יותר. מיד לאחר היעלמותו החלו הבריטים וחברי מחתרת ניל"י בחיפושים אחר גופתו, אך חיפושיהם לא צלחו, ועצמותיו נמצאו רק כ-50 שנה מאוחר יותר. המהנדס בנימין רן חקר את העניין בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, כ-13 שנה לאחר הרצח, וסבר על סמך עדויות של בדואים מקומיים כי מקום בו היה נטוע עץ תמר הוא קברו של פיינברג, אך בטעות נחשב הזיהוי על ידי הבריטים כשגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר צה"ל כבש את השטח בו הייתה טמונה גופתו של פיינברג, היא נמצאה וזוהתה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, חוקר ומומחה לגילוי נעדרים שראה בכך משימה לאומית, ולאחר שנערכה בדיקה פתולוגית שהוכיחה את זהות הגופה, היא הוטסה ב-29 בנובמבר 1967 לקבורה בטקס צבאי בהר הרצל. הטקס היווה הכרה של מדינת ישראל בפעילותה של מחתרת ניל"י, וחבריה הונצחו באופן רשמי. מציאת העצמות גם הסירה את החשד מעל יוסף לישנסקי כי רצח את פיינברג, והובילה למסקנה כי הוא נרצח בידי בדואים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
28 במאי 2010	אוניית הוד מלכותה "רויאל אוק", אוניית מערכה, 1937 אוניית מערכה היא סוג של אוניית מלחמה. במאות ה-19 וה-20 היה כלי שיט זה בין האוניות העיקריות בציי המלחמה. ההגדרה אוניית מערכה ניתנה לאוניות בעלות החימוש הכבד ביותר והשריון הכבד ביותר. המונח אוניית מערכה במובנו הצר מתייחס לסוג מסוים של אוניית קרב כבדת-החימוש ביותר, הגדולה מסיירת, ולתקופה המשתרעת מהופעת ה"דרדנוט" בראשית המאה ה-20 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה. יש המכנים "אוניות מערכה" גם את אוניות הקרב המשוריינות בתקופת המעבר ממפרש לקיטור, במחצית השנייה של המאה ה-19, אשר בישרו את הופעתה של אוניית המערכה המודרנית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
29 במאי 2010	אוניית הוד מלכותה "רויאל אוק", אוניית מערכה, 1937 אוניית מערכה היא סוג של אוניית מלחמה. במאות ה-19 וה-20 היה כלי שיט זה בין האוניות העיקריות בציי המלחמה. ההגדרה אוניית מערכה ניתנה לאוניות בעלות החימוש הכבד ביותר והשריון הכבד ביותר. המונח אוניית מערכה במובנו הצר מתייחס לסוג מסוים של אוניית קרב כבדת-החימוש ביותר, הגדולה מסיירת, ולתקופה המשתרעת מהופעת ה"דרדנוט" בראשית המאה ה-20 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה. יש המכנים "אוניות מערכה" גם את אוניות הקרב המשוריינות בתקופת המעבר ממפרש לקיטור, במחצית השנייה של המאה ה-19, אשר בישרו את הופעתה של אוניית המערכה המודרנית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
30 במאי 2010	הפרתנון באתונה הפרתנון הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה והוא נחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם. המקדש נבנה במאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמה היוונית-פרסית. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", והשם הפופולרי שלו מגיע מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס". על אף שכיום הפרתנון הרוס בחלקו הגדול, ניתן להתרשם מגדולתו ומיופיו. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו המושלם, הפרתנון נחשב לסמל של הדמוקרטיה האתונאית ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
31 במאי 2010	הפרתנון באתונה הפרתנון הוא מקדש יווני הניצב על האקרופוליס של אתונה העתיקה והוא נחשב לבניין המפורסם ביותר מתקופת יוון העתיקה, ולאחד הבניינים המפורסמים ביותר בעולם. המקדש נבנה במאה ה-5 לפנה"ס כהודיה לאתנה, האלה הפטרונית של העיר, על ניצחון אתונה והיוונים במלחמה היוונית-פרסית. הבניין נקרא רשמית "המקדש של אתנה הבתולה", והשם הפופולרי שלו מגיע מהמילה היוונית לבתולה, "פרתנוס". על אף שכיום הפרתנון הרוס בחלקו הגדול, ניתן להתרשם מגדולתו ומיופיו. בתקופה בה היה הפרתנון שלם, הוא נחשב לכליל השלמות וייצג את פסגת האדריכלות היוונית ואת אתוס הסגנון הדורי אשר לפיו נבנה. מעבר ליופיו המושלם, הפרתנון נחשב לסמל של הדמוקרטיה האתונאית ומייצג את שיאה של התרבות היוונית הקלאסית בעת העתיקה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה