וירלאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

וירלאי היא צורת חריזה צרפתית, ששימשה לעתים קרובות בשירה ובמוזיקה. זו היא אחת משלוש הצורות הקבועות (השתיים האחרות הן הבאלאדה והרונדו), והייתה אחת מתבניות החריזה הנפוצות ביותר שהיו לקטעים מוזיקליים באירופה, מסוף המאה ה-13 עד המאה ה-15.

הווירלאי דומה לרונדו. לכל בית שיר יש שתי שורות מתחרזות, והחרוז המסיים מתחרז עם השורה הראשונה של הבית הבא. המבנה המוזיקלי הכולל הוא כמעט תמיד א-ב-ב-א, כשבקטע הראשון ובקטע האחרון מופיעות אותן מילים; זו אותה צורה כמו הבאלאטה האיטלקית. הבית הראשון מכונה אסטריבילו ( estribillo), השניים הבאים מכונים מודאנצס (mudanzas) והרביעי מכונה וואלטה (vuelta).

אחד ממלחיני הווירלאי המפורסמים ביותר הוא גיום דה מאשו (1300 - 1377), שכתב גם בתי שיר משלו; 33 יצירות נפרדות פרי עטו שרדו עד ימינו. מלחיני וירלאי אחרים הם ז'האנו דה ל'אסקרואל (Jehannot de l'Escurel), מן המוקדמים ביותר (נולד ב-1304), וגיום דופאי (1400 בקירוב - 1474), מן האחרונים שבמלחיני הווירלאי.

באמצע המאה ה-15, חלה התרחקות ברורה בין צורת השיר למוזיקה, ונכתבו דוגמאות רבות של צורה זו (כמו גם הבאלאדה והרונדו), שלא נועדו למוזיקה מלכתחילה, או שהמוזיקה שנכתבה להן לא שרדה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Douce Dame Jolie" by Guillaume de Machaut

Douce dame jolie,
Pour dieu ne pensés mie
Que nulle ait signorie
Seur moy fors vous seulement.
Qu'adès sans tricherie
Chierie
Vous ay et humblement
Tous les jours de ma vie
Servie
Sans villain pensement.
Helas! et je mendie
D'esperance et d'aïe;
Dont ma joie est fenie,
Se pité ne vous en prent.
Douce dame jolie,
Pour dieu ne pensés mie
Que nulle ait signorie
Seur moy fors vous seulement.

English Example:

"People I Once Knew" by Eric Armentrout

Thinking back a few
Years, three, maybe two,
I'd say,
On Fifth Avenue
Stood my house of blue
And gray.
Neighbors (I had a few)
Were friends that I knew
would stay.
But to my dismay
They all moved away
from me.
I don't know where they
Are living today,
You see,
But I do still pray
They'll come back someday
To me.

דוגמה עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה היו זמנים
שלוש, ארבע שנים
אחורה, כך אחשוב,
היו לי אז שכנים,
טובים, נאמנים,
מעבר לרחוב.
היו להם בנים,
שרים ומנגנים,
נעים היה וטוב.
אך בסגריר רטוב
באו גובי החוב
אל בית המשפחה.
כמו שקורה לרוב,
עזבו את הרחוב
וכל זכרם נמחה.
אך אני מקווה עוד לטוב,
אולי ישולם זה החוב
וישובו אלי בשמחה.