ולטר גיזקינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ולטר גיזֶקינְגגרמנית: Walter Gieseking; ‏ 5 בנובמבר 1895 - 26 באוקטובר 1956) היה פסנתרן ומלחין גרמני יליד צרפת.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולטר וילהלם גיזקינג נולד בליון, בנו של רופא וחוקר פרפרים. הוא החל לנגן בפסנתר בגיל ארבע, אך ללא הדרכה פורמלית. משפחתו הרבתה בנסיעות והוא למד אצל מורים פרטיים.

משנת 1911 עד ראשית 1916 למד גיזקינג בקונסרבטוריון בהנובר שבגרמניה. מורו בקונסרבטוריון היה המנהל קרל ליימר, שעמו יצר בהמשך שיטה להוראת הפסנתר. הופעתו הראשונה של גיזקינג הייתה ב-1915, אך הוא גויס לצבא בשנת 1916 ואת שארית מלחמת העולם הראשונה עשה כנגן תזמורת גדודית. רסיטל הפסנתר הראשון שלו בלונדון התקיים ב-1923 והוציא לו מוניטין של מבצע מעולה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך גיזקינג להתגורר בגרמניה ולהופיע באירופה. בגלל הופעותיו במדינות שהיו תחת כיבוש הנאצים, כמו צרפת, האשימו אותו לאחר המלחמה בשיתוף פעולה עם המפלגה הנאצית. כמו אמנים גרמנים רבים, הוכנס גיזקינג לרשימה השחורה בתקופה שמיד לאחר המלחמה. ואולם, בינואר 1947 טוהר שמו על ידי הממשל הצבאי של ארצות הברית והתאפשר לו לחדש את קריירת הופעותיו. אף על פי כן, הביקור החוזר הראשוני שלו בארצות הברית, שנקבע לינואר 1949, בוטל עקב מחאתם של מספר ארגונים כגון הליגה נגד השמצה וועדת ותיקי המלחמה האמריקאים. על אף מחאות נוספות (באוסטרליה ובפרו, למשל, סיור הקונצרטים האמריקאי שלו מ-1949 היה מקבץ הקונצרטים היחיד שבוטל בפועל בגלל ההתנגדות הציבור. גיזקינג המשיך לנגן במספר רב של ארצות אחרות, וב-1953 חזר לארצות הברית. הקונצרט שלו בקרנגי הול התקיים מול אולם מלא עד אחרון המושבים וקצר הצלחה, והפופולריות של גיזקינג הייתה רבה מתמיד.

הודות לכשרונותיו המיוחדים - הוא חונן בטכניקה טבעית, שמיעה מושלמת ויכולת חריפה במידה שאינה מצויה לשינון וזכירה - היה גיזקינג מסוגל להשתלט על רפרטואר בלתי מוכר (קשה ככל שהיה) בהשקעה קטנה יחסית של עבודה ותרגול. בהתאם לשיטת הלימוד גיזקינג-ליימר, היה לומד על פי רוב יצירות חדשות הרחק מן הפסנתר. כתוצאה מכך, זכתה לפרסום ניכר העובדה, שבמקרים רבים העיה משנן יצירות חדשות בזכרונו אגב נסיעה ברכבת, הפלגה באוניה או טיסה.לפעמים, כך נאמר בספרו של הרולד ק. שנברג "גדולי הפסנתרנים" (1963), היה מצליח ללמוד קונצ'רטו שלם בעל פה תוך יום אחד.

לגיזקינג היה רפרטואר רחב מאוד, החל ביצירות שונות מאת באך ויצירות הליבה של בטהובן ועד לקונצ'רטי של רחמנינוב (המלחין התרשם מצליחתו את הקונצ'רטו השלישי) ויצירות מודרניות יותר מאת מלחינים כמו בוזוני, הינדמית, ארנולד שנברג והמלחין האיטלקי הפחות נודע פטראסי. הוא ניגן את ביצוע הבכורה של הקונצ'רטו לפסנתר מאת האנס פפיצנר ב-1923. כיום, מכל מקום, הוא זכור בעיקר כאחד מגדולי הפרשנים לשני מלחינים צרפתים: קלוד דביסי ומוריס ראוול.

הקלטתו את היצירות לפסנתר-סולו מאת דביסי הייתה הראשונה מסוגה ויצאה מחדש בתקליטור, כמוה כביצועיו האחרים של מכלול יצירות הפסנתר-סולו של מוצרט וראוול. הקלטת הביצוע ההיסטורי של גיזקינג משנת 1944 לקונצ'רטו מס' 5 (הקיסר) של בטהובן, שבו אפשר לשמוע אש תותחים נגד מטוסים, היא אחת מהקלטות הסטריאו הראשונות. מיזם ההקלטות האחרון של גיזקינג היה המחזור המלא של הסונאטות לפסנתר של בטהובן, אלא שגיזקינג חלה לפתע בלונדון, בזמן הקלטת הסונאטה מס' 15 לחברת "קול אדוניו" (HMV). הוא השלים את שלושת הפרקים הראשונים והיה אמור להקליט את הפרק הרביעי למחרת היום. הוא מת כמה ימים לאחר זאת מסיבוכים לאחר ניתוח. חברת HMV הוציאה את ההקלטה הלא-גמורה, ומאז יצאו הקלטות משודרות של גיזקינג מנגן את כל הסונאטות של בטהובן (פרט לאופוס 54). אף כי באי-אילו מביצועיו - בייחוד בשידור חי - עלולים להופיע צלילים תועים ושגויים, הרי גיזקינג, כשהיה במיטבו, הפגין שליטה טכנית יוצאת מן הכלל.‏[1] דקות הגוונים של נגינתו, בשיא עידונה, הפליאה בבואה מגבר גדל-ממדים כמותו.

במקביל לקריירת הנגינה שלו, היה גיזקינג פעיל גם כמלחין, אף כי בכך נודע הרבה פחות. יצירותיו המקוריות לא היו מוכרות כמעט גם במהלך חייו והוא לא השתדל לפרסם אותן. אף על פי כן, מעטות מהן הוקלטו על גבי תקליטור בשנים האחרונות.

"בארוניה ברוויקורניס" מתוך אוסף הפרפרים של גיזקינג במוזיאון ויסבאדן, גרמניה

בדומה לאביו, שהיה חוקר פרפרים במקצועו, הקדיש גם גיזקינג זמן רב לאיסוף פרפרים ועשים במהלך חייו. האוסף הפרטי שלו שמור באגף ההיסטוריה של הטבע במוזיאון ויסבאדן.

תלמידים נודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרי לואיז בהם
  • אלבר פרבר
  • מריאן פילאר
  • ורנר האס
  • האנס אוטה
  • פטר שמאלפוס
  • סטיוארט ל. גורדון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dean Elder, Pianists at Play, Kahn & Averill, 1989