ולטר ונק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ולטר ונק

ולטר ונקגרמנית: Walther Wenck‏; 18 בספטמבר 1900 - 1 במאי 1982) היה גנרל של יחידות פנצר בוורמאכט. מילא תפקיד חשוב בסוף מלחמת העולם השנייה בקרב על ברלין.

ונק נולד בעיר וירטמברג. בשנת 1919 הצטרף לפרייקור וב-1920 הצטרף לרייכסווהר.

במלחמת העולם השנייה היה קצין מבצעים של דיוויזיית הפנצרים הראשונה והשתתף במבצע ברברוסה. ב-28 בדצמבר 1942 עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל. ב-1944 היה קצין המבצעים של ארמיית הפנצר הראשונה והשתתף בקרבות באוקראינה. בשנת 1944 מינה אותו היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי, לעוזרו הראשי ולמפקד הלוגיסטיקה של הוורמאכט.

מתקפת מפנה השמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בינואר 1945 פתחו הרוסים במתקפה מסיבית בחזית המזרחית ותוך זמן קצר הגיעו לקרבת נהר האודר ואיימו לכתר את הגרמנים בפרוסיה המזרחית.

על החזית הגרמנית הגנה קבוצת ארמיות ויסלה עליה פיקד היינריך הימלר. היטלר מינה את הימלר לתפקיד זה כי חשב שבאזור זה, הקרוב לברלין, חשוב שיהיה מופקד איש נאמן לו כמו הימלר למרות שלא היה לו כל ניסיון צבאי.

גודריאן תכנן מתקפה שתחדור לעומק הרוסים ותעצור את התקדמותם לעבר ברלין. הוא ביקש מהיטלר להורות על פינוי הצבא הגרמני הנצור בחצי האי קורלנד בלטביה ולהפנות לו חלק מהיחידות העסוקות בקרבות בהונגריה. היטלר סירב, והוויכוח ביניהם התלהט כאשר גודריאן דרש כי בראש המתקפה יעמוד ונק ולא הימלר. לבסוף הסכים היטלר בלית ברירה למינויו של ונק.

על פי התוכנית, ארמיית פאנצר האס אס ה-11 בפיקודו של גנרל האס אס פליקס שטיינר הייתה אמורה לחדור ליד שטטין את קווי הרוסים שהיו בפיקודו של ז'וקוב. אם המתקפה הייתה מתפתחת היטב, הייתה מצטרפת ארמיית הפאנצר השלישית בפיקודו של זפ דיטריך מדרום ושני הכוחות היו אמורים להפגש בעורף הרוסים ולכתר אותם.

למתקפה ניתן שם הקוד מבצע מפנה השמש (Unternhmen Sonnenwende). הכוונה הייתה ליום הארוך ביותר (היפוך החורף) וליום הקצר ביותר (היפוך הקיץ), בתקווה שהמבצע אכן יהיה נקודת היפוך במצב בחזית.

הייתה זאת המתקפה הגדולה האחרונה של הגרמנים במלחמת העולם השנייה שהוקצו לה קרוב ל-1,200 טנקים מסוג פנתר וטיגר ומטוסי שטוקה.

המתקפה החלה ב-16 בפברואר 1945. הרוסים לא היו מוכנים לה והטנקים מסוג T-34 שלהם היו בעורף החזית. ביום הראשון למתקפה חדרו הטנקים של שטיינר בסיוע הפצצות מטוסי שטוקה, 13 ק"מ ולקחו בשבי שלושת אלפי שבויים.

למחרת, ב-17 בפברואר 1945 המשיך שטיינר לנוע ונעץ טריז באגפו של ז'וקוב עד כי שתי ארמיות הטנקים הסובייטיות שנועדו להבקיע לברלין נקראו לחזור כדי לבלום התקדמות נוספת שלו.

ונק היה מרוצה מתוצאות המתקפה ותכנן את השלב השני שבו תבקיע ארמית השריון השלישית מדרום ושתי הזרועות ייפגשו בעורף הרוסים.

היטלר ביקש שונק יגיע לברלין כדי למסור לו על התקדמות המתקפה. לפנות בוקר יצא ונק בחזרה לשטטין לאחר שלא ישן שלוש יממות. נהגו עצר את מכונית ה-ב.מ.וו ואמר כי אינו יכול להמשיך בנסיעה. ונק נטל את ההגה ופתח בדהרה על האוטובאן ברלין-שטטין. כעבור שעה קלה נפלה עליו תרדמה והמכונית התנגשה במעקה של גשר רכבת. הנהג וקצין נוסף שישנו מאחור נזרקו מהמכונית ואילו ונק נתקע מאחורי ההגה חסר הכרה. המכונית החלה לעלות באש. הנהג למרות שהיה פצוע, שבר את חלון המכונית וגרר החוצה את ונק. ונק הובהל לבית חולים כשהוא סובל משבר בגולגולת, חמש צלעות שבורות וחבלות וכוויות בכל חלקי גופו.

היטלר מינה במקום ונק את גנרל הנס קרבס, נאצי נאמן. בינתיים פתח ז'וקוב במתקפה, הזרוע הדרומית לא הוכנסה לפעולה ושטיינר נאלץ להסיג את כוחותיו לנקודת ההתחלה ארבעה ימים מתחילת המתקפה.

ההישג היחיד של המתקפה הזאת היה דחיית המתקפה על ברלין בחודשיים כדי לתגבר את כוחות הצבא הרוסי באזור ולכבוש את רצועת החוף בפומרניה.

מפקד הארמייה ה-12[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת החלמה נתמנה ונק ב-10 באפריל 1945 למפקד הארמייה ה-12 שאך זה אורגנה מחדש והוצבה ליד נהר האלבה, דרומית מערבית לברלין. תפקידו העיקרי של ונק היה למנוע מכוחות בנות הברית לחצות את האלבה אולם אייזנהאואר קיבל כבר החלטה לעצור את כוחותיו על האלבה ולתת לרוסים להשלים את המלחמה.

ב 16 באפריל 1945 פתחו הרוסים לאורך 160 ק"מ בחזית האודר במתקפתם האחרונה. מצפון תקף רוקוסובסקי בראש "החזית הבלורוסית השנייה, במרכז תקף ז'וקוב בראש "החזית הבלורוסית הראשונה" ומדרום תקף קונייב בראש "החזית האוקראינית הראשונה". תוך ימים ספורים הם הגיעו לפאתי ברלין.

היטלר וגנרל וילהלם קייטל תכננו מתקפה שתציל את ברלין. ונק יתקוף מדרום לכוון פוטסדם עם הארמייה ה-12. הארמייה התשיעית בפיקודו של תאודור בוסה תיסוג מפרנקפורט על האודר ותחתור להתחבר אל הארמייה ה-12 במתקפה לעבר ברלין. מצפון יתקוף גנרל האס אס פליקס שטיינר והכוחות יחברו ויסגרו על הרוסים בפאתי ברלין.

ב-23 באפריל 1945 הגיע קייטל למפקדתו של ונק. הוא פרש בפני ונק ואנשי מטהו מפה והניח את אצבעו על ברלין. הוא אמר כי: "המערכה על ברלין זה אך החלה וכי על המאזניים מוטלים גורלה של גרמניה ושל היטלר". הוא הביט על ונק ואמר: " מחובתך להסתער ולהציל את הפיהרר, עליך להפנות את חייליך אחורנית ולהסתער לכיוון ברלין יחד עם הארמייה התשיעית של בוסה". ונק ידע שאין לו כוחות לבצע זאת אבל אין טעם להתווכח עם קייטל והוא אמר לו שיעשה כמיטב יכולתו. לאחר צאתו של קייטל כינס ונק את אנשיו ואמר להם: " זה יהיה אווילי לנוע לעבר ברלין ולהיכנס למלתעות הרוסים. אנו ננוע לעבר ברלין ככל שנוכל כדי ליצור מסדרון שיאפשר לאזרחים להימלט למערב ובו זמנית נחתור למגע עם הארמייה התשיעית הנסוגה כדי לנסות ולמלט אותה למערב. גורלו של אדם יחיד (היטלר) כבר לא אכפת".

קייטל חזר להיטלר ובישר לו על התקפתו של ונק. מיד פורסם באמצעי התקשורת כי "המצב קשה אך צבאו של ונק עומד להגיע לברלין ולהנחיל לרוסים תבוסה". ונק הצליח לנוע קילומטרים ספורים לכיוון פוטסדם אך נעצר בגלל עליונות הרוסים. בוסה התעלם מפקודות מברלין לנוע צפונה והתקדם מערבה במסדרון בין כוחותיו של ז'וקוב ושל קונייב כשהוא מותקף כל הזמן וסובל אבידות כבדות. רק כשנודע להיטלר שונק ובוסה לא מתקדמים לעבר ברלין ושטיינר לא מתכוון לתקוף, הוא החליט להתאבד.

הקרבות באזור של הארמייה ה-12 המשיכו גם לאחר התאבדותו של היטלר וכניעת ברלין. כאשר שמע ונק על מותו של היטלר הוא הורה לחייליו להפסיק להצדיע במועל יד נאצי ולעבור להצדעה צבאית רגילה. לבסוף הצליח ונק לחבור לארמייה התשיעית ולאפשר את נסיגת חייליה ואזרחים רבים למערב. ב-7 במאי 1945 סגרו הרוסים על השטח שבשליטתו של ונק והוא עבר עם חייליו את האלבה והסגיר עצמו לאמריקאים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונק הוחזק כשבוי מלחמה עד 1947. הוא נהרג בתאונת מכונית בשנת 1982.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנטוני ביוור: נפילת ברלין, הוצאת יבנה, 2003
  • קורנליוס ראיין: הקרב האחרון, הוצאת א. לוין אפשטין
  • ג'ון טולאנד: 100 ימים אחרונים, הוצאת מערכות, 1968