וליטים

וליטים (בלטינית: Velites, ולס, Veles ביחיד) הוא סוג של חיל רגלים קל שהיה בשימוש בצבא הרומי בתקופת הרפובליקה הרומית התיכונה^[1]. השימוש בחיילים אלו החל עם המעבר של הצבא הרומי משיטת הפלאנקס לשיטה המאניפולוס במהלך המאה ה-4 לפנה"ס^[2]. הווליטים הורכבו מהאזרחים הצעירים והעניים ביותר שהיו חייבים בשירות צבאי ברפובליקה הרומית.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חימושם כלל גלדיוס (סוג של חרב קצרה) ומספר כידוני הטלה (hasta velitaris, ידוע גם בשם Verutum). כידון זה היה באורך מטר, בעל חוד קצר ממתכת רכה והוא התכופף לאחר שפגע במטרתו, מה שמנע מהאויב להשתמש בו בשנית. כידון זה היה קצר וקל בהרבה מהפילום, בו השתמשו הלגיונרים הרומים.

להגנתם הצטיידו הווליטים בקסדת ארד, מגן עגול ושריון קל, לרוב מעור או בד עבה. סימן היכר של הווליטים היה עור הזאב שנהגו לעטות על גופם. בזכות שריונם וזיונם הקל, היו הווליטים הרגלים הניידים ביותר בצבא הרומי.

תפקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל, בלגיון בעל סדר כוחות מלא היו כ-1,200 וליטים.

הווליטים נפרסו לפני הלגיון, אך לא הסתדרו בקו מוצק דוגמת קווי הלגיונרים. כעקרון, לא נהוג לספור את מערכם במספר קווי הלגיון. הווליטים היו הראשונים שיצרו מגע עם האויב על ידי הטלת כידוניהם לעברו. לאחר מכן היו הווליטים נסוגים לאחור דרך הרווחים שבין המניפולים, או שתיגברו את אגפי הכוח.

הווליטים החליפו בעת המלחמה הפונית השנייה את הרוראריאי. על פי טיטוס ליוויוס הדבר קרה בעת המצור על קפואה. השימוש בווליטים נמשך עד לרפורמה של גאיוס מאריוס שביטל את הסידור המניפולארי וארגן את הצבא הרומי במסגרת החדשה והאחידה בנשקה של הקוהורטה.