ועדת אונסקו"פ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים ויצמן נואם בפני הוועדה
חברי הוועדה בעת פגישה עם נציגים יהודים בירושלים

ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, לאחר כישלון ועדת מוריסון-גריידי, ולאחר שממשלת בריטניה ביקשה חוות דעת של האו"ם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה לא הייתה מרוצה מהמצב ששרר באותה עת בארץ ישראל והיא ביקשה מהאו"ם ליעץ לה כיצד לנהוג, כהצהרת שר המושבות הבריטי דאז קריץ ג'ונס:

Cquote2.svg

אין אנו באים אל האו"ם, כדי למסור לידיו את המנדט. אנו הולכים לאו"ם, כדי לבאר לו את הבעיות ולבקש עצה מפיו, כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע. אם אי אפשר לקיימו כצורתו עכשיו אנו מבקשים לשאול, כיצד לתקנו

Cquote3.svg
– שר המושבות הבריטי קריץ ג'ונס[1]

חלק מההיסטוריונים סבורים שמטרת בריטניה בפנייתה לאו"ם היה לקבל לגיטימציה להפעלת כוחות דיכוי גדולים כנגד נסיונות ההתמרדות של הארגונים היהודים.

בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון פליטים יהודים המתינו במחנות לפתרון, כיוון שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה, ובזמן דיוני הוועדה התרחשה בארץ דרמת האונייה "יציאת אירופה תש"ז" (הידועה יותר כ"אקסודוס"), דבר שהגביר מאוד את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.

ב-14 במאי 1947 התכנסה העצרת הכללית של האו"ם לישיבה מיוחדת לשם דיון בסוגיית המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בישיבה זו הוחלט על הקמת ועדת חקירה שתגיש מסקנות לעצרת הכללית.

החלטת העצרת הכללית לבחון מחדש את שאלת ארץ ישראל, ועבודת הוועדה שמונתה לשם כך, התרחשו על רקע התפתחויות ואירועים בארץ ישראל עצמה ובזירה הבינלאומית. יוקרתה של בריטניה נפגעה מאוד בעקבות הפרשות השונות שבהן הסתבכו השלטונות הבריטיים בארץ, אשר גרמו לסערה בעולם כולו והשפיעו על עבודת הוועדה. בנוסף נחלשה בריטניה בעקבות מלחמת העולם השנייה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.

עבודת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה. 11 המדינות שיוצגו בוועדה הן: אוסטרליה (ג'. ד. ל. הוד), אורוגוואי (אנריקה רודריגס פברגט), איראן (נסרולה אנטזאם), גואטמלה (חורחה גרסיה גרנדוס), הודו (ע. רחמן), הולנד (נ. בלום), יוגוסלביה (ולדימיר סימיץ'), פרו (גארסיה סאלאזר), צ'כוסלובקיה (קארל ליסיצקי), קנדה (איוון ראנד) ושבדיה (אמיל סנסטרום, שהיה יושב ראש הוועדה).

הוועדה שמעה עדויות בארץ ישראל (אליה הגיעה ב-16 ביוני 1947), במדינות האזור הערביות, בניו יורק וגם במחנות העקורים באירופה. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם נציגי היישוב היהודי, על פלגיו השונים. את הקשר היהודי עם הוועדה ריכז ולטר איתן. את הסוכנות היהודית ייצג משה שרת אך גם מומחים שונים דוגמת שמחה בלאס אשר שכנעו את הוועדה ביכולת של היהודים לפתח את הארץ. הוועדה נפגשה גם עם נציגי האצ"ל, מנחם בגין, שמואל כץ וחיים לנדאו שהיו אז במחתרת.

ההנהגה הערבית סירבה לשתף פעולה עם הוועדה ונציגיה לא הסכימו להעיד בפני הוועדה או להיפגש עם חבריה באופן רשמי. לפיכך יצאה הוועדה לסבב פגישות בעבר הירדן, בסוריה ובלבנון.

המלצות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה חתמה על מסקנותיה ב-31 באוגוסט 1947 בבית קדימה בירושלים והעבירה אותן כהמלצות לדיון בעצרת הכללית של האו"ם.

חלק מההמלצות התקבלו בוועדה פה אחד, בהן ההמלצות לסיים את המנדט בארץ ישראל בהקדם האפשרי, ולהעניק לארץ עצמאות לאחר תקופת מעבר שבה תופקד האחריות לשלטון בידי האו"ם. כמו כן, כל הנציגים הסכימו לכך שהארץ כולה צריכה להישאר אזור כלכלי אחד (כלומר, גם לאחר הענקת העצמאות יישאר שטח המנדט אזור מכס אחד, ישמש בו מטבע אחד וכדומה).

חברי הוועדה התפלגו בשאלת אופי השלטון בארץ לאחר מתן העצמאות, לדעת רוב ולדעת מיעוט.

המלצת הרוב הייתה כי הארץ תחולק בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן.

היישוב היהודי רשם לעצמו הישג בהכללת הנגב בשטח המדינה היהודית, וזאת לאחר התרשמות הוועדה מן ההתיישבות בנגב ובכלל זה קו המים (שהוקם בעקבות עלייתן לקרקע של 11 הנקודות במוצאי יום הכיפורים תש"ז), אשר שימש הן את היהודים והן את הבדואים.

ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית.

שלושה נציגים (של הודו, איראן ויוגוסלביה) תמכו בהצעה להקמת מדינה אחת פדרלית, נציג אוסטרליה נמנע, ונציגי שאר המדינות בוועדה תמכו בהצעת החלוקה לשתי מדינות עצמאיות עם מערכת כלכלית משותפת.

מסקנות הוועדה עברו לדיון בעצרת הכללית של האו"ם, ואחרי דיון בוועדה נוספת ("ועדה אד-הוק" שבה השתתפו נציגי כל המדינות החברות באו"ם) גובשה תוכנית החלוקה הסופית, על בסיס דעת הרוב של ועדת אונסקו"פ. ההמלצות הסופיות התקבלו ברוב קולות כהחלטה רשמית מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. יום קבלת תוכנית החלוקה ידוע בישראל כיום כ"ט בנובמבר. התוכנית הסופית הייתה שונה בכמה נקודות מדעת הרוב של ועדת אונסק"פ - בין היתר הוחלט לשנות את תוואי הגבול ולהעביר חלקים מהנגב מתחומי המדינה היהודית למדינה הערבית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרוייקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 89
ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדת הייקראפטועדת שוועדת פילועדת וודהדועידת השולחן העגולהוועדה האנגלו-אמריקאיתמוריסון גריידיועדת אונסקו"פ

פורטל:היישובP kkl.png

פורטל היישוב