ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השחקן פרדריק מארץ', אשתו פלורנס וחבר בית הנבחרים מרטין דיס, בעת שימוע שנערך לזוג מארץ' בוועדה

ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities) היא ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כפעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית בארצות הברית של שנות החמישים. רבים גינו בחריפות את פעולת הוועדה, בטענה שהרסה את הקריירה לאנשים רבים עקב דעותיהם הפוליטיות.

הוועדה צמחה מוועדת חקירה מיוחדת שהוקמה בשנת 1938 ועסקה בעיקר באמריקנים ממוצא גרמני ובפעילותם בארגונים נאציים ובקו קלוקס קלאן, אך עסקה גם בפעילות קומוניסטית. האלי פלאנאגן, ראש פרויקט התיאטרון הפדרלי, זומן בשנת 1938 להופיע בפני הוועדה ולהשיב לטענה שהפרויקט מוצף בקומוניסטים.

בשנת 1946 הפכה הוועדה לוועדה קבועה של בית הנבחרים. בשנת 1969 שונה שם הוועדה לשם "הוועדה לביטחון פנים", ובשנת 1975 היא בוטלה. עיקר פרסומה של הוועדה בא מפעולתה לחקר מעורבות קומוניסטית בממשל האמריקני. גורמים שמרניים בקונגרס, ובפרט הסנאטור ג'וזף מקארתי, (שבניגוד לסברה המקובלת לא היה חבר בוועדה זו), גילו חשדנות רבה כלפי אנשים בעלי זיקה לקומוניזם, בפרט על רקע "המלחמה הקרה", וראו בהם אנשים בעלי נאמנות כפולה המהווים סוכנים של ברית המועצות. הוועדה, בראשותם של חברי קונגרס כריצ'רד ניקסון, הביאה להרשעתו של עובד משרד החוץ האמריקני, והבכיר בממשל טרומן, אלג'ר היס, על עדות שקר, כחלק מהאשמתו בהיותו מרגל סובייטי.

בהמשך דרכה התמקדה הוועדה בחקר פעילות קומוניסטית בהוליווד, ויצרה "רשימה שחורה" של אנשי קולנוע חשודים. אחד מקורבנותיה של הוועדה היה צ'ארלי צ'פלין, שנאלץ לעזוב את ארצות הברית. קורבן נוסף היה המחזאי ברטולט ברכט, שבעקבות חקירתו היגר לשווייץ.

בפסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית (1957) זיכה בית המשפט העליון של ארצות הברית אדם בשם ג'ון ווטקינס מעבירה של ביזוי הקונגרס בשל סירובו להשיב על שאלות הוועדה בדבר אנשים המוכרים לו כקומוניסטים. בית המשפט העליון (הנשיא ארל וורן) קבע כי לקונגרס לא הייתה סמכות לחקור עניינים אישיים של הפרט, וכי לווטקינס לא ניתנה הזדמנות להליך הוגן (בהתאם לתיקון החמישי לחוקה), מאחר שההשלכות הפליליות של סרובו לענות על השאלות לא היו ברורות לו בעת המעשה, ומשום שמטרת החקירה לא הייתה ברורה דיה בזמן עדותו. לפיכך ווטקינס לא יכול היה להיות מודע לרלוונטיות השאלות, שהיא אשר הופכת את השתיקה לעוון לפי סעיף האישום בו הורשע, ועל כן זוכה.