ועידת לונדון לכלכלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת לונדון לכלכלה הייתה כנס כלכלי שנערך ביוני 1933 בהשתתפות נציגים מ-66 מדינות. מטרת הוועידה, שנערכה במוזיאון לגאולוגיה של לונדון, הייתה להתמודד עם השפל הגדול, לחדש את המסחר הבינלאומי, ולייצב את שוקי המטבע הבינלאומיים. למרות זאת, שידר נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנפש אז על יאכטה בצפון האוקיינוס השקט, הודעה אלחוטית ללונדון, שבה גינה את הוועידה בשל ניסיונה לייצב את המטבעות, ובאופן עקיף הכריז כי ארצות הברית לא תשתתף בדיונים.‏[1][2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקרסה כלכלת העולם בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הייתה ההנחה המקובלת שארצות הברית תפעל כהגמון. במסגרת האג'נדה לוועידה, שנוסחה בין נציגים משש המדינות העיקריות שנפגשו בז'נבה ב-1932, הייתה הצהרה תקיפה שנושא החובות בין ממשלות חייב להיפתר כיוון שהוא מהווה מכשול עיקרי בדרך להתאוששות מהשפל הגדול.

האירופאים האמינו ש"ההסדר אמור להקל על העולם",‏[3] בעוד שמומחים אמריקנים כדוגמת סנטור בורה (William Edgar Borah) טענו ש"מקורן האמיתי של הצרות בעולם הוא במלחמה, ובהתעקשותה של אירופה להתחמש בנשק רב, והניהול הכושל של הכסף", לפי כך, הוא לא היה מוכן לדחות, להפחית או לבטל את תשלום החובות "ושאירופה תמשיך בתוכנית שגרמה בפועל לעולם לשקוע לתוך התנאים הכלכליים הנוכחיים".‏[4]

מעשים סותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקווה שארצות הברית תמשיך בהצמדה לתקן הזהב נמוגה במהירות כאשר הנשיא רוזוולט הכריז, יום לאחר שנכנס לתפקידו, על חוק החירום הבנקאי (Emergency Banking Act ) של 1933 ואסר על יצוא זהב, באמצעות צו נשיאותי מספר 6102, ובכך ביטל רשמית את ההצמדה לבסיס הזהב בארצות הברית. מאוחר יותר, במאי הוא אישר את חוק ההסדר החקלאי (Agricultural Adjustment Act) של אלמר תומאס (Elmer Thomas), חקיקה ש"דרשה מהנשיא להתמיד במדיניות של אינפלציה באמצעות הדפסת שטרות כסף".‏[5]

ההצהרה של רוזוולט במהלך נאום ההשבעה שלו ב-1933: "אני לא אחסוך כל מאמץ לשקם את המסחר העולמי באמצעות הסתגלות הכלכלה הבינלאומית, אבל מצב החירום בבית אינו יכול להמתין להישג זה" ייצגה איתות ברור לנציגים בוועידה שהוא יתנגד לתכנונים של מדינות זרות להחיות את הכלכלה הבינלאומית.‏[6]

קורדל הול, מזכיר המדינה בממשלו של רוזוולט עמד בראש המשלחת האמריקנית לוועידה. הנשיא הורה להול שלא להשתתף בדיונים בנושא ייצוב המטבע. עם זאת, במועד שבו נערך הוועידה שינה הנשיא רוזוולט את דעתו לגבי מניפולציה של המטבע על מנת להעלות מחירים, והנחה את מומחי הבנקאות האמריקנים אוליבר ספראג (Oliver Sprague) וג'יימס ורבורג לנהל משא ומתן על ייצוב המטבע עם עמיתיהם הצרפתים והבריטים.‏[7]

הדחייה של רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוועידה נפתחה ב-12 ביוני 1933 כל תשומת הלב הייתה מופנית לדיוני המטבע בין שלוש המדינות שנערכו מחוץ לוועידה. עד 15 ביוני ניסחו הנציגים האמריקנים הבלתי רשמיים יחד עם מונטגיו נורמן (Montagu Norman) מבנק אנגליה וקלמן מורה (Clement Moret) מבנק צרפת תוכנית לייצוב זמני.

למרות הניסיונות לשמירת סוד דלפה התוכנית לפני ביצוע ההכרזה הרשמית, והתגובה בארצות הברית הייתה הרסנית. המחירים בשוקי המניות והסחורות של ארצות הברית צנחו ושער החליפין של הדולר במטבעות הזרים עלה.

למרות שרוזוולט שקל לשנות שוב את מדיניותו הדיפלומטית בנוגע לשער ממוצע חדש שבין הדולר ללירה שטרלינג, הוא החליט בסופו של דבר לא להתחייב בדבר, אפילו לא באורח ניסיוני.

בשל חששותיו שהבריטים והצרפתים ינסו לווסת את שערי החליפין של המטבעות שלהם, דחה הנשיא רוזוולט ב-17 ביוני את ההסכם אליו הגיעו נציגיו עם עמיתיהם הבריטים והצרפתים למרות התחנונים של נציגיו וטענותיהם שהתוכנית היא רק אמצעי זמני ושיש בה סעיפים רבים שיאפשרו נסיגה ממנה.‏[8]

התגובה הגורפת של הבריטים, הצרפתים והתומכים בשיתוף פעולה בינלאומי בארצות הברית לדחיית ההסכם על ידי רוזוולט הייתה שלילית ביותר. רמזי מקדונלד, ראש ממשלת בריטניה חשש ש"מעשיו של רוזוולט יהרסו את הוועידה" ונאמר כי ז'ורז' בונה (Georges Bonnet), המזכיר של הוועדה המוניטרית הצרפתית, "התפוצץ".

מבקרי ההחלטה בטוחים כי שיקולים לאומיים שיחקו תפקיד חשוב בהחלטה של רוזוולט לדחות את ההסכם, ובעקיפין היא גרמה להתמוטטות הוועידה.‏[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המאמר של המגזין TIME מיום שני ה-19 ביוני 1933
  • בספרו The Shape of Things to Come מ-1933 נותן ה. ג. ולס תיאור מפורט של הוועידה, כשהוא מלגלג על חוסר הכישרון וחוסר היכולת של המשתתפים השונים, אבל גם מביע את אכזבתו המרה של הסופר מכישלונם ותוצאותיו העלולות להיות נוראות. דעתו זו מובעת בכותרת שנתן ולס לפרק הרלוונטי: "ועידת לונדון: גולת הכותרת של הכישלון של הממשלות הישנות, התפשטות הרודנות והפשיזם".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Baily, Thomas A.; & Kennedy, David M. (1994). The American Pageant (10th ed.). D.C. Heath and Company. ISBN 0-669-33892-3.
  2. ^ London Economic Conference - TIME
  3. ^ League of Nations, Draft Annotated Agenda, Official Number: C.48.M.18 (Conference M.E.1) II (Geneva: League of nations, 1933) 7-9; Foreign Relations of the United States, 1933 I (Washington: Government Printing Office, 1950) 453, 462-6.
  4. ^ The World Economic Conference, Herbert Samuel, International Affairs (Royal Institute of International Affairs 1931-1939), Vol. 12, No. 4. (Jul., 1933) 445.
  5. ^ Roosevelt’s 1933 Monetary Experiment, Elmus Wicker, The Journal of American History, Vol. 57, No. 4. (Mar., 1971) 867.
  6. ^ Roosevelt: America's Strategist, M. A. Fitzsimons, The Review of Politics, Vol. 7, No. 3. (Jul., 1945), 283.
  7. ^ The Ordeal of Cordell Hull, Julius W. Pratt, The Review of Politics, Vol. 28, No. 1. (Jan., 1966) 83.
  8. ^ Roosevelt's Monetary Diplomacy in 1933, Jeannette P. Nichols, The American Historical Review, Vol. 56, No. 2. (Jan., 1951), 313.
  9. ^ The London Monetary and Economic Conference of 1933: A Public Goods Analysis, Rodney J. Morrison, American Journal of Economics and Sociology, Vol. 52, No. 3. (Jul., 1993), pp. 312, 314.