ועידת לייפציג

פרופ' מוריץ לצרוס

הרב ד"ר אברהם גייגר

בשנת 1869, בעיר לייפציג, בגרמניה, התכנסה ועידה של רבנים, אינטלקטואלים וראשי ציבור יהודים.

ההכנות לכינוס, קביעת הנושאים, המוזמנים וכדומה היו תוצאה של ועידת הרבנים בקאסל. בוועידת לייפציג השתתפו 83 אישים יהודים ובראש הנשיאות עמדו מוריץ לצרוס, נשיא הכינוס (נציג האינטלקטואלים), אברהם גייגר, סגן נשיא (נציג התאולוגים) ויוסף פון ורטהיימר, סגן נשיא (נציג הפרנסים שכיהן בעבר כראש הקהילה היהודית של וינה). בין המתכנסים היו שמרנים יותר, דוגמת עמנואל יואל מברסלאו ורפורמיסטים קיצוניים, אך מרבית המתכנסים היו רפורמים מתונים.

מתנגדי הסינוד טענו נגדו, שהחלטות בענייני דת יכולים לקבל רק חכמי הלכה ולא אסיפה סתמית.

בנוסף לנציגי יהדות גרמניה, השתתפו בכינוס נציגים יהודים מבלגיה, אנגליה, האימפריה האוסטרו-הונגרית וארצות הברית.

החלטות הסינוד

סמכות הסינוד

המתכנסים לא היו שליחים רשמיים של קהילותיהם, לכן כיבוד החלטות הסינוד היה תלוי במידה רבה ביוקרתו. נימוק זה והרצון להגיע להחלטות שיהיו מקובלות על קשת רחבה ככל האפשר של צירים, הובילו את המתכנסים להתרחקות מעמדות קיצוניות וקבלת החלטות מתונות, שלא היו לרוחם של הרדיקליים יותר, דוגמת אברהם גייגר. חלק גדול מההחלטות היו אישורים בדיעבד של רפורמות שכבר הונהגו בקהילות גרמניה.

היחס לשפה העברית

בוועידת פרנקפורט השימוש בשפה העברית עורר מחלוקת קשה ביותר, אך בוועידת לייפציג השתנה היחס והשימוש בעברית זכה לתשבחות רבים כמרכיב חיוני בחינוך היהודי. בהחלטת הועידה נקבע שחשיבות העברית נובעת, בנוסף להיותה שפת המקרא והשפה דרכה נמסרה היהדות במהלך הדורות, גם מכך שהיא "הייתה ועוד תהיה הקשר היציב והרוחני בין כל חברי כלל ישראל".

החלטות אחרות

התקבלה העמדה השמרנית על פיה הוראת המקרא לילדים תתעלם מממצאי ביקורת המקרא. הסינוד אישר נגינה בעוגב בבית הכנסת ועודד הרחבת היסודות הכלל אנושיים בתפילה. הומלץ על כך שההפטרות יקראו בשבת בשפת המקום. רוב זעום הכריע על המשך השימוש במחזור תפילה חד שנתי ונגד הצעתו של גייגר לבטל קריאתן של כמה פרשיות העלולות לפגוע באחרים, דוגמת פרשות "פרה" ו"זכור".

המשך והשלכות

לפי יוזמה שיצאה מהסינוד של לייפציג נוסד בברלין, בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, מוסד רפורמי להכשרת רבנים, שנחנך ב-1870 ונפתח ב-1872. בית המדרש הציב חלופה לסמינר ברסלאו, שלדעת גייגר ויתר הרפורמים הרדיקליים, לא היה פתוח במידה הדרושה למגמות הביקורת ההיסטורית.

הרב דר' לודוויג פיליפסון, עיתונאי וסופר ידוע מאוד בתקופתו, שעשה נפשות לקיום הכנס מעל דפי עיתונו, נעלב מכך שלא נבחר לנשיאות, לכן לא השתתף בוועידת ההמשך באוגסבורג.

ראו גם

• ועידת אאוגסבורג

לקריאה נוספת

• מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.