וספי א-תל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף וצפי אל תל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וספי א-תל
(1919; אירביד, עבר הירדן
 - 28 בנובמבר 1971; קהיר, מצרים)
وصفي التل و حيدر محمود.jpg
שם בשפת המקור وصفي التل
מדינה Flag of Jordan.svg ממלכת ירדן
ראש ממשלת ירדן
תקופת כהונה 28 בינואר 1962 - 27 במרץ 1963
הקודם בתפקיד בהג'ת א-תלהוני
הבא בתפקיד סמיר א-ריפאעי
ראש ממשלת ירדן
תקופת כהונה 13 בפברואר 1965 - 4 במרץ 1967
הקודם בתפקיד בהג'ת א-תלהוני
הבא בתפקיד חוסיין בן נאסר
ראש ממשלת ירדן
תקופת כהונה 28 באוקטובר 1970 - 28 בנובמבר 1971 (נרצח)
הקודם בתפקיד אחמד טוקאן
הבא בתפקיד אחמד א-לווזי

וספי א-תל (ערבית: وصفي التل, תעתיק מדויק: וצפי אלתל; 1919 - 28 בנובמבר 1971) היה איש צבא ופוליטיקאי ירדני בולט, כיהן שלוש פעמים כראש ממשלת ירדן בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. נודע בעיקר בשל מלחמותיו בשחיתות בארצו ובשל מאבקו כנגד הפלסטינים וארגוני הפדאיון. בזמן כהונתו השלישית (1970-1971) סילק סופית את כוחות אש"ף והפדאיון מירדן. נרצח בידי ארגון "ספטמבר השחור" ב-28 בנובמבר 1971, בזמן כהונתו כראש ממשלה, כנקמה על פעולותיו נגד הפלסטינים בירדן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה צבאית וראשית דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וספי א-תל נולד באירביד שבצפון עבר הירדן בשנת 1919[1]. אביו היה המשורר הירדני המפורסם מוסטפא וואבי א-תל. א-תל סיים לימודי מדעים ופילוסופיה באוניברסיטה האמריקאית בביירות ב-1940, ולאחר מכן שימש זמן קצר כמורה בסלט שבעבר הירדן. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ועבר קורס קצינים במחנה צריפין. את שירותו סיים בדרגת סרן‏[2]. לאחר המלחמה עבד במשך תקופה קצרה במשרדים הערביים בראשותו של מוסא אל-עלמי, ארגון שניסה לקדם הסברה פרו-פלסטינית כנגד היישוב היהודי.

במלחמת העצמאות התגייס א-תל לצבא ההצלה, ושימש כקצין המבצעים במפקדה של איסמעיל ספואת, שהיה "מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה". בתפקידו זה הכין א-תל את תוכנית הפלישה לארץ ישראל של הצבאות הערבים. על פי תוכנית זו היו אמורים הכוחות של לבנון סוריה ועיראק לבצע מבקע ולכבוש את חיפה, הירדנים היו אמורים לבתר את השטח היהודי לשניים מצפון לתל אביב והמצרים להגיע ליפו‏[3]. על מנת להצליח דרשה התוכנית למנות מפקד עליון על הכוחות, ובשל התנגדותם של המדינות השונות היא לא יצאה לפועל‏[4]. לאחר קרבות עשרת הימים א-תל קודם לדרגת סגן אלוף וקיבל את הפיקוד על גדוד הירמוך הרביעי. לאחר הסכמי שביתת הנשק צבא ההצלה נסוג לסוריה, א-תל עזב את הצבא ושב לירדן‏[5].

לאחר מלחמת העצמאות החל א-תל לעבוד בשירות המדינה הירדני. הוא נמנה עם דור הפוליטיקאים הצעיר שהחליף את הדור הפלסטיני הישן ששלט בפוליטיקה הירדנית בשנות ה-30 וה-40‏[1]. תפקידו הפוליטי הראשון היה פיקוח על הצנזורה בממלכה. לאחר מכן שימש כיועץ בשגרירות ירדן בגרמניה המערבית, ובשנת 1959 מונה למנהל הרדיו הירדני בידי ראש הממשלה הירדני היזאע אל-מג'אלי[6]. בתפקיד זה פעל א-תל כנגד התעמולה האנטי-האשמית של קע"מ שהאותה הנהיג נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. למן סוף 1960 ועד לשנת 1962 כיהן א-תל כשגריר ארצו בעיראק, זאת לאחר שירדן חידשה את יחסיה עם המשטר הרפובליקני שהפיל את בית המלוכה העיראקי ב-1958. במהלך כהונתו כשגריר התחתן המלך חוסיין בשנית עם מונה אל-חוסיין, שהייתה בתו של קצין צבא בריטי. רבים מתחו ביקורת על העדפת המלך אישה ממוצא זר על פני אישה מקומית. א-תל היה קיצוני במיוחד בתגובתו, ובניגוד לאחרים לא חשש להביע את מורת רוחו מן הנישואין בפומבי‏[7].

ראש ממשלה: כהונה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וספי א-תל עם רמטכ"ל צבא ירדן חאבס אל-מג'אלי

בעקבות התפטרותו של בהג'ת א-תלהוני בראשית 1962 מראשות הממשלה, נקרא א-תל להפסיק את תפקידו כשגריר בעיראק ולהקים ממשלה חדשה. הוא התמנה לראשונה לראשות הממשלה ב-28 בינואר 1962. ממשלה זו נחשבת לפי המזרחן אוריאל דן לאבן דרך היסטורית בתולדות ממלכת ירדן. פירוק קע"ם בספטמבר 1961 אפשר לממשלת א-תל לעסוק בענייני פנים. בחודשים הראשונים של כהונתו הראשונה א-תל נלחם בשחיתות המנהלתית ופיטר מאות עובדי ממשל. צעדים אלו ביצע באמצעות ממשלה של צעירים משכילים שלא באו מרקע פוליטי בממשלה הירדנית‏[8]. א-תל גם שימש כשר ההגנה בממשלתו, ובדומה ניסה לבצע רפורמות בצבא הירדני. אולם בסוגיה זו נתקל בהתנגדות חריפה מצד ראש הלגיון חאבס אל-מג'אלי, ולבסוף הורה לו חוסיין לצמצם את מעורבותו בעניינים צבאיים‏[9]. ראשית כהונתו של א-תל כראש ממשלה אופיינה ביציבות פוליטית של ירדן במישור הבין-ערבי, הרבה הודות לפירוק קע"ם, מה שאפשר צעדי ליברליזציה. א-תל לשחרר אסירים פוליטיים ומתנגדי משטר, וכן התיר חזרתם של גולים לממלכה‏[10]. עם זאת, המאבק כנגד מצרים ועבד אל נאצר המשיך להתקיים. בספטמבר 1962 פלשה מצרים לתימן, בניסיון לכונן משטר רפובליקני במדינה. ירדן וא-תל התייצבו לימין סעודיה וצידדו במשטר מלוכני בתימן. צעד זה גרר ביקורת רבה על א-תל מבית.

ב-24 בנובמבר 1962 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט. בזכות פועלו של א-תל, הציבור הירדני תפס את הבחירות כחופשיות ביותר, ואחוז ההצבעה הגיע לכדי 70%. א-תל כונן ממשלה נוספת ואף מונה לחבר בסנאט הירדני, אולם תהליכי הדמוקרטיזציה שהחל גרמו להתחזקות משמעותית של האופוזיציה בפרלמנט. עיקר הביקורת הופנתה מצד חברי הפרלמנט של הגדה המערבית, שהביעו תמיכה במצרים ובנאצר. בהצבעת האמון של הפרלמנט בממשלה ב-3 בינואר 1963, כשליש מחברי הפרלמנט הביעו את התנגדותם‏[11]. א-תל המשיך לכהן כראש ממשלה כארבעה חודשים נוספים לאחר הבחירות, חרף האופוזיציה מבית. אולם מהפכות הבעת' בעיראק בפברואר 1963 ובסוריה במרץ 1963 חייבו מדיניות פייסנית יותר בזירה הבין-ערבית. מצרים, סוריה ועיראק החלו לקיים שיחות בדבר "איחוד משולש" בין המדינות, ובכך לבודד פוליטית את ירדן משכנותיה. א-תל נתפס כדמות נצית, בייחוד כלפי מצרים, שאליה ביקש חוסיין להתקרב עתה כדי שלא להיות מבודד מבחינה פוליטית. דבר זה הביא להתפטרותו של א-תל. החליפו בתפקיד סמיר א-ריפאעי, בן הדור הישן, ב-27 במרץ 1963[12]. לאחר התפטרותו א-תל נותר מקורב למלך חוסיין אך לא מילא תפקיד רשמי עד למינויו השני. בינואר 1964 הפשירו היחסים בין מצרים לירדן, כאשר נאצר הזמין את חוסיין להשתתף בפסגה כל-ערבית בקהיר. א-תל הזהיר את חוסיין מפני גישה פייסנית כלפי מצרים, אולם המלך לא הקשיב לאזהרותיו וחידש את קשריו עם המצרים בכל זאת‏[13].

ראש ממשלה: כהונה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-תל התמנה בידי המלך חוסיין לראשות הממשלה בפעם השנייה ב-13 בפברואר 1965, כאשר הוא מחליף פעם נוספת את בהג'ת א-תלהוני. מטרת מינויו הייתה להתמודד עם האיומים הגוברים מצד אש"ף בראשות אחמד שוקיירי שהוקם שנה לפני כן, ושאלת הישות הפלסטינית שהציבו מדינות ערב‏[14]. כמו כן, מינויו של א-תל נועד להאיץ את ההתקדמות הכלכלית והפוליטית בממלכה שלא כבכהונתו הראשונה, עתה א-תל והמלך חוסיין הקפידו להגביל לפי הצורך את תהליכי הליברליזציה בירדן. כך ממשלתו של א-תל זכתה לחופש פעולה ולהתנגדות מינימלית מצד הפרלמנט. מצד שני, הדבר אפשר לממשלת א-תל להכריז על חנינה כללית ועל שריפת תיקי נאשמים בחודשים אפריל ומאי, מה שאפשר למספר רב של גולים פוליטיים לשוב לממלכה‏[15].

א-תל הוביל התנגדות חריפה לאש"ף, והיחסים בין הארגון לבין ירדן החריפו מאוד בתקופתו. בחודשים יוני-יולי 1965 התקיימו שיחות בין ממשלת ירדן לבין ראשי אש"ף, אולם הן לא נשאו פרי ואף העמיקו את הקרע. שוקיירי דרש לאפשר את הקמתו של צבא שחרור פלסטין שיפעל באופן עצמאי ויאמן את הכפרים הפלסטיניים שבקרבת הגבול עם ישראל. כמו כן דרשו אנשי אש"ף מימון כלכלי שמקורו יהיה במשכורות של אנשי ממשל ממוצא פלסטיני, ובנוסף לכך גם רצו לקיים בחירות חופשיות למוסדות אש"ף בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ממשלת א-תל דחתה בשיטתיות את כל דרישות הארגון. א-תל סירב לדרישתו של שוקיירי לאפשר גיוס לצבא שחרור פלסטין, בהסבירו כי הלגיון הירדני מייצג נאמנה את האינטרסים הפלסטינים ולכן אין צורך בארגון צבאי נפרד. מעבר לכך, ממשלתו של א-תל מנעה כל שיתוף פעולה בין ירדן לבין אש"ף בענייני תקציב או ביטחון. המימון התקציבי לאש"ף נאסר, ובדצמבר הכריז שר החוץ הירדני כי הממשלה לא תאפשר לקיים בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית‏[16]. א-תל ראה בהתאגדויות אש"ף סכנה קיומית לירדן, ולא בחל באמצעים כדי להצר את צעדי הארגון, לעצור רבים מאנשיו, ולמנוע ממנו יכולת ארגונית‏[17].

במרץ 1966 אמנם נחתם הסכם בין שוקיירי לא-תל, אך הוא היה בבחינת מס שפתיים בלבד. באפריל החל גל מעצרים נרחב כנגד אישים שהיו מזוהים עם מפלגות אופוזיציה (מפלגת הבעת' ומפלגות שמאל אחרות‏[18]) שחברו לאש"ף והחלו לרקום קשרים עם הארגון. בראשית מאי א-תל הודה כי בוצעו המעצרים, וטען כי הדבר נעשה משום שהיה ניסיון לפגוע באחדותה של המדינה הירדנית באמצעות פעילות חתרנית. בשלב זה לא כיוון את חיציו ישירות כלפי אש"ף, אולם היה ברור כי זו כוונתו‏[19]. מכאן היחסים החריפו עוד יותר, כאשר שוקיירי החל לפעול בגלוי כנגד המשטר בירדן, וטען כי כל שטח ירדן וישראל צריכים להיות בריבונות פלסטינית. בעקבות זאת החל א-תל ביולי במסע תעמולה אישי נגד שוקיירי, במהלכו טען בין היתר כי הלה פועל למען שלום עם ישראל ולפיכך יש להעבירו מתפקידו כראש אש"ף‏[20].

במחצית השנייה של שנת 1966, התגבר הזרם המיליטנטי באש"ף, בייחוד לאור הצלחותיהם בפעילות מעין זו של ארגוני הפדאיון, בראשם הפת"ח של יאסר ערפאת. עשרות מעשי חבלה אורגנו בידי אנשי אש"ף שיצאו משטחי הגדה המערבית הירדניים לתוך ישראל. ב-13 בנובמבר 1966 הגיב צה"ל למעשי החבלה בפעולת סמוע כנגד הכפר סמוע שבדרום הר חברון. הקלות שבה חדר צה"ל לתוך שטחי ירדן הביאו בגדה המערבית לשורה של הפגנות כנגד המלך חוסיין וממשלתו של א-תל. המהומות, שלובו בידי תעמולה סורית ומצרית, דוכאו בכוח רק לאחר שבועיים. על מנת להרגיע את המהומות א-תל הכריז על חוק גיוס חובה של 90 יום לכל חייל, זאת כדי לענות על דרישות אש"ף לאמן חיילים למאבק עם ישראל. א-תל הכריז כי הוא מתנגד לפעילות של הפדאיון מתוך ירדן, וכן האשים את מצרים וסוריה על שלא עזרו ללגיון בזמן פעולת סמוע. דבריו החריפו אף יותר את ההתנגדות לממשלתו, הן בקרב הפלסטינים והן בזירה הבין-ערבית‏[21]. באותו זמן גם התגברה ההתנגדות לא-תל מבית, כאשר בכירים פוליטיים כגון בהג'ת א-תלהוני ואחמד א-לווזי קוראים להדחתו. ב-22 בדצמבר הגיש א-תל את התפטרותו, אך חוסיין הורה לו להקים ממשלה חדשה וכן פיזר את בית הנבחרים כדי לאפשר לו חופש פעילות.

את ארבעת החודשים עד לבחירות ניצל א-תל על מנת לייצב את השלטון בירדן ולהיאבק באופוזיציה. ב-3 בינואר 1967 נסגרו משרדי אש"ף בירושלים. באותו חדש א-תל תקף בחריפות את משטרו של נאצר ואת אש"ף. בפברואר נחקק חוק עיתונות חדש שהגביר את הפיקוח הממשלתי על העיתונים והתיר פעילות של שני יומונים בלבד‏[22]. לקראת הבחירות של אפריל 1967, שבהן לקחו חלק גם הפלסטינים בגדה המערבית, החליף חוסיין את א-תל בראש ממשלה שנתפס כמתון יותר. א-תל סיים את כהונתו השנייה ב-4 במרץ 1967, והחליפו קרוב משפחתו של המלך חוסיין בן נאסר ששימש כראש ממשלה זמני עד לבחירות, אז נבחר לתפקיד סעד ג'ומעה[23]. עם תום כהונתו השנייה החליף א-תל את חוסיין בן נאסר כראש הלשכה המלכותית, ולפיכך הוא נותר בצמרת הפוליטית ובקרבתו של המלך חוסיין. הוא התנגד לכניסתה של ירדן למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני, אולם חוסיין החליט להצטרף למצרים וסוריה. המלחמה הייתה הרת אסון מבחינת ירדן שכן הביאה לאובדן הגדה המערבית לידי ישראל. לאחר המלחמה א-תל האשים בחריפות את מצרים וסוריה בהפסד. ב-14 ביוני התפטר מתפקיד ראש הלשכה המלכותית.

המאבק בפדאיון וכהונה שלישית כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1967 נתמנה א-תל לחבר בסנאט, אך לא היה עוד שותף משמעותי בקבלת ההחלטות‏[24]. כחבר סנאט הרבה לתקוף את יריבו הפוליטי בהג'ת א-תלהוני על מתינותו ביחס לפלסטינים וביחס למצרים‏[25]. באוגוסט 1968 הציג למלך חוסיין את רעיון "המדינה הפדאית" (ראה להלן) שלא נתקבלה. א-תל המשיך במדיניותו כנגד הפדאיון ואש"ף, שהעימות בינם לבין המשטר הירדני רק הלך והחריף. ביולי 1970 דרשו הפדאיון את הדחתו של א-תל, אך המלך חוסיין סירב לכך. בזמן אירועי ספטמבר השחור א-תל נכח בהתייעצות המכריעה ב-15 בספטמבר שלאחריה החליט המלך חוסיין על פעולה נחרצת נגד הפדאיון, שהשתלטו על צפון הממלכה, ועל הקמת ממשלה צבאית זמנית בראשות מוחמד דאוד[26]. א-תל היה ממקבלי ההחלטות הבכירים בממשלה הצבאית הזמנית.

דאוד התפטר לאחר שבוע ימים, ויורשו בתפקיד אחמד טוקאן התפטר גם הוא לאחר חודש בלבד. בעקבות זאת מונה א-תל לראשות הממשלה בשלישית ב-28 באוקטובר 1970. על אף הסכם הפסקת האש שנחתם בין חוסיין ליאסר ערפאת ב-27 בספטמבר בקהיר, א-תל בהיכנסו לתפקיד פעל בנחישות למיגור יתר פעילות הפדאיון בתוך ירדן. כאמתלה לחידוש הקרבות הוא ניצל את העמדה המיליטנטית של ארגוני הפדאיון הקיצוניים, כמו החזית העממית והחזית הדמוקרטית, שסירבו לקבל כל הסכם עם הממשלה הירדנית‏[27]. בראשית ינואר 1971 הצבא סילק את כוחות הפדאיון מצירי התנועה שהובילו לעמאן. ב-13 בינואר נחתם הסכם בין א-תל לבין הפדאיון על איסוף נשק, אך הוא לא כובד. במרץ התחדשו הקרבות והפדאיון סולקו מאירביד, ובאפריל יצאו מעמאן. שרידי הפדאיון התרכזו באזור שבין ג'רש ועג'לון. ביוני חודשו הקרבות ועד לסוף יולי 1971 חוסלה לחלוטין הנוכחות של הפדאיון בירדן‏[28]. חלק גדול מן השבויים גורש מן הממלכה. אירועי ספטמבר השחור ופעילותו של א-תל לאחר מכן אלו הובילו לניתוק היחסים של רבות ממדינות ערב עם ממלכת ירדן, ובפרט שכנותיה סוריה ועיראק, דבר שהביא לפגיעה כלכלית במדינה.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה פעל א-תל להצרת צעדיהם של הארגונים הפלסטיניים ושל הדומיננטיות הפלסטינית בפוליטיקה הירדנית. נסגרו משרדים של אש"ף ופת"ח ושל ארגונים פלסטיניים אחרים. ממשלתו השלישית של א-תל פעלה גם לשיקום היציבות הפוליטית לאחר השנים הקשות של הכאוס שחוללו הפדאיון ואירועי ספטמבר השחור. בראשית 1971 סולקו בשיטתיות אנשי ממשל ופקידים שנחשדו בדעות פרו-פדאיות. כמו כן הוגבלה פעילותם של האיגודים המקצועיים במדינה ושל חלק מן העיתונים הגדולים‏[29].

הירצחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביקורו כראש ממשלה בקהיר ב-28 בנובמבר 1971, בעת ששהה בלובי מלון שרתון-קהיר, נרצח א-תל על ידי ארבעה מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור". במהלך ההתנקשות, כשא-תל גוסס ומתבוסס בדמו, כרע ברך אחד המחבלים הפלסטינים ליקק ושתה את דמו מרצפת השיש. מילותיו האחרונות של א-תל היו "הם הרגו אותי. הם מאמינים רק בדם והרס"‏[30]. הרצח נחשב ניצחון לקיצונים בעולם הערבי וכמציב קשיים על השגת הסדר שלום בין ישראל וירדן‏[31]. גופתו של א-תל הוטסה במטוס בחזרה לעמאן ונקברה למחרת, ב-29 בנובמבר, במסגד המרכזי בעיר‏[32]. בתפקיד ראש הממשלה החליפו אחמד א-לווזי.

בפברואר 1972 נפתח משפט הרוצחים בקהיר, בו הצהירו הרוצחים שהם הוציאו להורג באופן חוקי את א-תל כנקמה על רצח 20,000 פלסטינים. ממלכת ירדן הביעה תרעומת על שהמשפט הפך לבמה לתעמולה נגד ירדן‏[33]. בסוף פברואר 1972 שוחררו הרוצחים בערבות‏[34] והם חיו בקהיר, במה שכונו בעיתונות בישראל "חיי פאר" בהמתנה להמשך משפטם‏[35]. בתחילה הם נדרשו להישאר במצרים‏[36], אולם בתחילת 1973 הורשו הרוצחים לעזוב את מצרים עד חידוש משפטם‏[37]. באפריל 1973 התפוצצה מכונית בביירות, ועל פי ההערכות היה זה ניסיון של שירותי הביטחון הירדניים להתנקש באחד הרוצחים‏[38].

לאחר ההתנקשות הודיע יאסר ערפאת כי ארגון הפת"ח שהוא העומד בראשו נוטל על עצמו את האחריות לרצח‏[39]. הרצח היה פעולתו הראשונה של הארגון, שלאחר מכן נודע בפעולות טרור ראוותניות כגון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

א-תל והסוגיה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-תל נחשב לאחד מראשי הממשלה הדומיננטיים בהיסטוריה של ירדן, וככזה אשר עיצב מדיניות עצמאית שלא הייתה כפופה לגמרי למדיניות בית המלוכה הירדני‏[40]. א-תל נחשב לקיצוני יותר בדעותיו בעניין הפלסטינים ולניצי יותר מאשר המלך חוסיין. עיקר מדיניותו של א-תל בשאלה הפלסטינית היה התנגדות לכל ריבונות פלסטינית פוליטית עצמאית. א-תל גרס כי כל פעילות לשחרור אדמות פלסטיניות (גם לאחר מלחמת ששת הימים) צריכה להיעשות אך ורק על ידי סמכות ירדנית, וללא כל נציגות פלסטינית עצמאית. התנגדותו העקבית של א-תל לכל פעילות פלסטינית עצמאית, ובכלל זאת אש"ף וארגוני הפדאיון, נבעה מריכוז האוכלוסייה הפלסטיני הגבוהה בשטחי ירדן. א-תל חשש כי השתייכות של הפלסטינים תושבי ירדן בכל מוסד שאיננו בית המלוכה יסכן את קיומו של המשטר בירדן. חשש זה התעצם בייחוד כנגד ארגונים צבאיים פלסטינים, שאותם תפס א-תל כניצנים אפשריים של מלחמת אזרחים בממלכה‏[41].

כבר בזמן כהונתו הראשונה, ביולי 1962, נדרש א-תל לטפל בסוגיה הפלסטינית. הקריאות לשחרור הגדה המערבית מידי ירדן התעצמו בשנת 1959 בהובלתו של גמאל עבד אל-נאצר. בעקבות זאת א-תל יזם "ספר לבן" בסוגיה הפלסטינית, שעיקרו תמיכה צבאית בארגון ערבי משותף שישחרר את פלסטין מידי ישראל. אולם א-תל גרס כי כל הפעילויות הללו צריכות להיות בפיקוח ירדני בלעדי, וכי גם לאחר שחרור פלסטין יש להקים את "הממלכה המאוחדת של פלסטין וירדן"‏[42]. בכך התנגד א-תל להקמתה של "ישות פלסטינית" שתהיה עצמאית ונפרדת מן המדינה הירדנית. לאחר הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964 התמנה א-תל שוב לראש ממשלה, וגם במקרה זה המשיך במדיניותו הקשה ביחס לארגונים הפלסטיניים. ממשלתו של א-תל פעלה במשך שתי שנות קיומה במטרה להצר את צעדיהם של הפלסטינים.

לאחר מלחמת ששת הימים ואובדן הגדה המערבית לישראל, א-תל (אז לא בתפקיד ראש ממשלה) יזם את רעיון "המדינה הפדאית", בעקבות התעצמות ארגוני הפדאיון והשתלטותם על אש"ף. עיקרו של רעיון זה היה הכפפת הארגונים הצבאיים העצמאיים לשלטון ירדני ושימוש בצבא הירדני בצורה של לוחמת גרילה כדי לתקוף את ישראל ולהתיש אותה. מטרתה של התוכנית הייתה ניסיון לשבור את עצמאות הארגונים הפלסטיניים, והיא נדחתה על הסף בידי אש"ף ושאר ארגוני הפדאיון[43]. לאחר שהבין שלא יהיה ניתן להכפיף את הפדאיון למדינה הירדנית, א-תל הקצין את מדיניותו כלפי הארגונים. הוא האמין שיש צורך לחסלם באופן אקטיבי, וכי הצבא הירדני מסוגל לעשות זאת בנקל‏[44]. כאמור, א-תל נכח בישיבה הקריטית ב-15 בספטמבר 1970 שבה החליט המלך חוסיין על פתיחת המאבק הכולל בארגונים הפלסטיניים.

ממשלתו השלישית של א-תל היוותה את שיא התנגדותו לעניין הפלסטיני. לאחר שסיים לסלק את כלל הארגונים הפלסטיניים מהמדינה עד לקיץ 1971 (ראה לעיל), א-תל פעל ליצירת סדר יומי לאומי חדש בירדן. הוא העביר את החברה תהליך של "ירדניזציה", תוך הדגשת העליונות העבר-ירדנית ומיעוט כוחם של הפלסטינים. מספר עמדות המפתח שהוחזקו בידי פלסטינים צומצם, ונסגרו ארגונים שנשלטו בידי גורמים פלסטיניים. באותה תקופה הוקם "האיחוד הלאומי הירדני", ארגון חברתי שהדגיש את הזהות הלאומית העבר-ירדנית‏[45]. ממשלתו השלישית של א-תל כללה אף אישים קיצוניים אף יותר, שהיו מוכנים לוותר לחלוטין על הקשר ההיסטורי עם הגדה המערבית ועם הישות הפלסטינית, ובמקום זאת להתמקד אך ורק ביצירת זהות ירדנית חזקה‏[46]. א-תל עצמו ככל הנראה לא דגל במדיניות זו, אולם נראה כי המצב הפוליטי שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים לא הטרידו כשם שהטריד את המלך חוסיין‏[47].

לאור מדיניותו של א-תל בעניין הפלסטיני, ניתן להסתכל על רציחתו בידי הארגון הפלסטיני ספטמבר השחור לא רק כעל רציחתו של ראש ממשלה ירדני, אלא כעל רציחתו של אישיות פוליטית עבר-ירדנית שהתנגדה ברמ"ח איבריה לעצמאות פלסטינית. מותו של א-תל גם מסמל את חזרת מדיניותו של חוסיין בשאלה הפלסטינית לקדמת הבמה. חוסיין, בניגוד לא-תל, הכיר בזהות הנפרדת של שני העמים - העבר-ירדני והפלסטיני - וביקש בכל זאת לשמר את האחדות הפוליטית תחת בית האשם‏[46]. מדיניות זו באה לידי ביטוי ארבעה חודשים לאחר הירצחו של א-תל בתוכנית הפדרציה של חוסיין במרץ 1972.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של וספי א-תל מאירביד השתלבה בצורה בולטת בפוליטיקה של ירדן. כאמור, אביו מוסטפא וואבי א-תל היה משורר ירדני מפורסם. אחיו של וספי, מריוד א-תל, היה למזכירו האישי של המלך חוסיין בשנת 1970. אח אחר של וספי, סעיד א-תל, כיהן כשר התקשורת בממשלת מודר בדראן הראשונה וכשר ההסברה בממשלתו של עבד אל-חמיד שרף[48]. בן דודו של וספי, עבדאללה א-תל היה ממפקדיו הבכירים של הלגיון הערבי במלחמת העצמאות ומאוחר יותר היה מהמעורבים ברצח המלך עבדאללה בשנת 1951[49]. בעקבות מעורבותו ברצח נידון עבדאללה שלא בפניו לגזר דין מוות. הוא קיבל חנינה רק בשנת 1965, בזמן כהונתו השנייה של א-תל כראש ממשלה‏[50].

א-תל נישא בשנת 1950 לסעדיה ג'אברי, אותה הכיר כשהייתה אשתו של המנהיג הפלסטיני מוסא אל-עלמי. רומן נקשר בין השניים, וסעדיה התגרשה מאל-עלמי ונישאה לא-תל. היא הייתה מבוגרת ממנו ב-15 שנה, ולשניים לא נולדו ילדים‏[51]. סעדיה נכחה במקום בזמן הירצחו של א-תל בקהיר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 107
  2. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 3
  3. ^ בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עמ' 212
  4. ^ ירושלים, ירושלים עמ' 244
  5. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 5
  6. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 10-11
  7. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 92
  8. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 170
  9. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 23
  10. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 24
  11. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 56-58
  12. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 107-109
  13. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 183
  14. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 130
  15. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 68-72
  16. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 83-87
  17. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 132-133
  18. ^ פעילות המפלגות הייתה חשאית, שכן רשמית נאסרה פעילות פוליטית בירדן בשנת 1957 לאחר ניסיון הפיכה
  19. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 87-93
  20. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 96-97
  21. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 102-109
  22. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 112-114
  23. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 136-137
  24. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 115-120
  25. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 122
  26. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 169
  27. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 130
  28. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 174-175
  29. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 141-144
  30. ^ וספי תל נרצח בקהיר, דבר, 29 בנובמבר 1971
  31. ^ פירות הרצח בקאהיר, דבר, 7 בדצמבר 1971
  32. ^ http://news.google.com/newspapers?id=q8lhAAAAIBAJ&sjid=fX8DAAAAIBAJ&pg=3129,7410379&dq=assassinated+palestinian+leaders&hl=en
  33. ^ תרעומת בירדן על אופן ניהול משפטם של רוצחי וספי תל, דבר, 21 בפברואר 1972
  34. ^ מצרים עשויה להביא לזיכוי המתנקשים בחיי וספי תל, דבר, 1 במרץ 1972
  35. ^ חיי פאר בקאהיר לרוצחי ואספי תל, דבר, 6 בנובמבר 1972
  36. ^ רוצחי וספי תל ירותקו למצרים, דבר, 10 במרץ 1972
  37. ^ המלחמה הבאה האכזרית בהיסטוריה, דבר, 12 בינואר 1973
  38. ^ הביון הירדני גרם הפיצוץ בביירות, דבר, 2 באפריל 1973
  39. ^ ארגון ספטמבר השחור זרוע נקם מחתרתית של הפתח, דבר, 9 במאי 1972
  40. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 171
  41. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 76
  42. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 114
  43. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 159
  44. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 161
  45. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 175-176
  46. ^ 46.0 46.1 יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 183
  47. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 145-146
  48. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 1
  49. ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, עמ' 17
  50. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 2
  51. ^ אשר ססר, ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל: עבודת גמר לקראת תואר "מוסמך למדעי הרוח" (M.A.) באוניברסיטת תל אביב, עמ' 10
ראשי ממשלת ירדן
טליע · רסלאן · א-ריכאבי · רסלאן · אבו אל-הודא · א-ריכאבי · אבו אל-הודא · סראג' · האשם · אבו אל-הודא · א-ריפאעי · האשם · א-ריפאעי · אבו אל-הודא · אל-מופתי · א-ריפאעי · אבו אל-הודא · אל-מולקי · אבו אל-הודא · אל-מופתי · אל-מג'אלי · האשם · א-ריפאעי · אל-מופתי · האשם · א-נאבולסי · אל-ח'אלידי · האשם · א-ריפאעי · אל-מג'אלי · א-תלהוני · א-תל · א-ריפאעי · חוסיין בן נאסר · א-תלהוני · א-תל · חוסיין בן נאסר · ג'ומעה · א-תלהוני · א-ריפאעי · א-תלהוני · א-ריפאעי · דאוד · טוקאן · א-תל · א-לווזי · א-ריפאעי · בדראן · שרף · א-רימאווי · בדראן · עוביידאת · א-ריפאעי · זיד בן שאכר · בדראן · אל-מסרי · זיד בן שאכר · אל-מג'אלי · זיד בן שאכר · אל-כבאריתי · אל-מג'אלי · א-טראונה · א-רוואבדה · אבו א-ראע'ב · אל-פאיז · בדראן · אל-בח'ית · א-דהבי · א-ריפאעי · אל-בח'ית · אל-ח'סאונה · א-טראונה · א-נסור Flag of Jordan.svg