ז'אן דסטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אן דסטי
Jean Decety
ז'אן דסטי, 2012
ז'אן דסטי, 2012
לידה 1960 (בן 64 בערך)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי נוירופסיכולוגיה חברתית
מקום מגורים שיקגו, ארצות הברית
מקום לימודים אוניברסיטת ליון 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Marc Jeannerod עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט Isabelle Faillenot, Julie Grèzes, Perrine Ruby עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Jean-Louis Signoret Prize (2013)
  • עמית/ה באגודה האמריקאית לקידום המדע עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
אמפתיה, חשיבה מוסרית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אן דסטי (באנגלית: Jean Decety; נולד ב-1960) הוא מדען צרפתי-אמריקאי העוסק בחקר המוח ומתמחה בנוירופסיכולוגיה קוגניטיבית וחברתית. מחקרו מתמקד במנגנונים הנוירוביולוגיים של קוגניציה חברתית, במיוחד באמפתיה, סימפתיה, ויסות עצמי רגשי ותהליכים בין-אישיים. הוא מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת שיקגו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דסטי הוא יליד צרפת, בוגר תואר שני במדעי המוח ותואר שני נוסף בהנדסה ביולוגית ורפואית. ב-1989 קיבל תואר שלישי, דוקטור לנוירוביולוגיה, מאוניברסיטת קלאוד ברנארד. ביצע פוסט-דוקטורט בבית-חולים קארולינסקה בסטוקהולם, שוודיה, במחלקת נוירופיזיולוגיה ונוירורדיולוגיה, בהדרכת ד"ר פר רולאנד. עם סיום שהותו בשוודיה הוא הצטרף לאינסרם - המכון הלאומי למחקר רפואי בליון, צרפת.

דסטי הוא כיום פרופסור באוניברסיטת שיקגו, ומחזיק במינויים במחלקות לפסיכולוגיה[1] ופסיכיאטריה[2]. דסטי הוא ראש מעבדת המחקר לנוירופסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית באוניברסיטה זו[3], וכן מנהל שותף במכון ההדמיה המוחית במרכז המדעי של האוניברסיטה[4]. דסטי חבר בוועדה הניהולית של המרכז למדעי המוח החברתיים וקוגניטיביים[5] וגם של המרכז הבין-תחומי למדעי המוח וביו-הנדסה[6].

דסטי מכהן כעורך ראשי של העיתון המדעי "Social Neuroscience", וכן עובד בוועד העורכים של כתבי העת "The Scientific World Journal" ו-"Neuropsychologia". הוא חבר בוועדת הסגל היעוצית של מרכז צרפת-שיקגו[7].

נשוי לסילבי בנדייר ואב לשני בנים.

מחקר במדעי המוח הקוגניטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ולאחר הכשרתו לדוקטורט, שילב דסטי מדדים התנהגותיים, פיזיולוגים והדמיה מוחית פונקציונלית כדי לחקור את המנגנונים הקוגניטיביים והמוחיים המעורבים בהדמיה מנטלית של פעולה, תהליך הידוע כאימון מנטלי של פעולה או דימוי מוטורי. בטכניקה זו משתמשים ספורטאים כדי לערוך חזרות ולשפר את ביצועיהם. סדרת ניסויים הראתה שהדמיה מנטלית יכולה להפעיל מנגנוני ויסות לב-ריאה כמעט באותה דרגה של פעולה אמיתית[8]. נמצא כי אם מדמיינים פעולה או מבצעים אותה, המעגלים המוחיים המופעלים הם דומים וכוללים את קליפת המוח הקדם-מוטורית, האזור המוטורי המשלים, הצרבלום, האונה הקודקודית והגרעינים הבזאליים[9]. מעגלים אלה מופעלים גם כאשר האדם צופה, מדמיין או מחקה פעולות שאחרים מבצעים[10][11].

ממצאים אלה תומכים בתאוריית הקידוד המשותף (common coding theory) בין תפיסה ופעולה, של החוקר רוג'ר ספרי, שפותחה בהמשך גם על ידי הפסיכולוג הגרמני וולפגנג פרינז (Wolfgang Prinz). הנחת היסוד של תאוריה זו היא שפעולות מקודדות בהתאם להשפעות התפיסתיות שהן אמורות לייצר (למשל אירועים תפיסתיים דיסטאליים)[12]. ביצוע תנועה מותיר קישור דו-כיווני בין הדפוס המוטורי שהיא ייצרה והאפקטים התחושתיים שהיא מייצרת. בקישור זה ניתן להשתמש כדי לשלוף תנועה, בכך שניתן לחזות מראש את השפעותיה[13].

דסטי ועמיתיו הציעו שהמנגנון לצימוד בין תפיסה לפעולה מהווה יסוד לאינטרסובייקטיביות והבנה חברתית, מכיוון שהוא מספק גשר פונקציונלי בין מידע מגוף ראשון וגוף שלישי, המבוסס על שקילות בין העצמי לאחר[14][15], המאפשרת חשיבה אנלוגית ומציעה דרך אפשרית, אך חלקית, להבנת האחר[16].

מחקר בפסיכולוגיה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים עוסק דסטי בחקר הנוירוביולוגי של אמפתיה, סימפתיה, מצוקה אישית, תחושת Agency, הבנת נקודת המבט של האחר (Perspective taking), ויסות רגשי וחשיבה מוסרית מרומזת, הן באוכלוסייה בריאה והן באנשים הלוקים בהפרעות בהתנהגות החברתית.[17] בסדרת ניסויים שנעשתה בהדמיה מוחית באמצעות FMRI ו-EEG, דסטי ותלמידיו הראו שכאשר ילדים או מבוגרים צופים באחרים חווים כאב, מופעלים בצופים אותם המעגלים העצביים הפועלים כאשר הם עצמם חשים בכאב .[18] ההד הסומטי סנסורי-מוטורי הזה משחק תפקיד חשוב באבני הבניין הבסיסיות של אמפתיה וחשיבה מוסרית, שתלויים בהשתתפות במצוקת האחר. תוצאות אלה חשובות משום שהבנת תפקיד המוח בתגובה לכאב של אחרים יכול לסייע להבנת ילדים עם הפרעות חברתיות קוגניטיביות (למשל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית והפרעת התנהגות), שלוקים לעיתים קרובות ביכולת לחוות תחושות של דאגה אמפתית, סימפתיה או רגש אשמה.

מחקר נוסף של דסטי ותלמידיו עוסק במנגנונים הנוירולוגיים שעליהם מבוססת הפעולה התקינה והבלתי-תקינה של אמפתיה, וביטוייה אצל אנשים עם מאפיינים פסיכופתיים, כולל אסירים פסיכופתים בבתי כלא שמורים, וזאת על ידי שילוב של fMRI, הדמיה מבנית ו-DTI, הדמיה על ידי דיפוזיה, ניתוח המבט וגודל האישון, מדדים של מערכת העצבים האוטונומית, ותגובות התנהגותיות.[19] תחומי מחקר חדשים בודקים את ההתפתחות של הגיון מוסרי לאורך הילדות, על ידי חקירת המנגנונים המוחיים של חשיבה מוסרית והדגשת ההשפעה של נטיות אישיותיות.

דסטי משתף פעולה עם מספר אוניברסיטאות בארצות הברית, צ'ילה, גרמניה, ישראל, יפן וטאיוואן.

תרומה למחקר באמפתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור דסטי, אמפתיה מציינת, ברמה פנומנולוגית של תיאור, תחושת זהות בין הרגשות שהאדם חווה ואלה המובעים על ידי אחרים, מבלי לאבד את ההבחנה לגבי "איזה רגשות שייכים למי".[20] אמפתיה מאפשרת התייחסות מהירה ואוטומטית למצב הרגשי של אנשים אחרים, יכולת שנחוצה עבור ויסות של אינטראקציה חברתית. בתאוריות של התפתחות מוסרית, אמפתיה נחשבת לעיתים קרובות למניע מרכזי ביצירת אלטרואיזם ועיכוב של תוקפנות.[21] ליקוי באמפתיה הוא מאפיין עיקרי של מספר הפרעות נפשיות.[22] לפי המודל של דסטי, באמפתיה וביטוייה (למשל סימפתיה, אלטרואיזם, דאגה אמפתית וחשיבה מוסרית), מעורבים שלושה מרכיבים פונקציונליים הפועלים יחד (אך ניתנים להפרדה): שיתוף רגשי בין עצמי והאחר, מודעות עצמי-אחר, וויסות עצמי. המודל שלו מדגיש את התפקיד החשוב של תחושת Agency, וכך את היכולת להפריד בין העצמי לאחר כאשר מייחסים רגשות, מחשבות ותחושות. ללא מודעות עצמי-אחר ומיומנות בוויסות עצמי, יכולתו של האדם לחלוק במצבו הרגשי של האחר תגרום לבלבול, שיוביל להדבקה רגשית, ובמקרים מסוימים למצוקה אישית.

תפיסה של אחרים הנמצאים בכאב התגלתה כחשובה במיוחד למחקריו של דסטי בנוגע למנגנונים המוחיים של אמפתיה.[23] כאב הוא צוהר דרכו ניתן לקבל מבט מפורט על המנגנונים הקוגניטיביים והנוירופיזיולוגיים בבסיס חוויית האמפתיה והסימפתיה. תפיסה של כאב אצל אחרים מהווה דרך אקולוגית תקפה לחקור את המנגנונים בבסיס חוויית האמפתיה משתי סיבות עיקריות: ראשית, כולם יודעים מהו כאב (חוויה שכיחה ואוניברסלית), ומבינים מה הביטויים הפיזיקליים והפסיכולוגיים שלו. שנית, קיים ידע נרחב על המסלולים הנוירופיזיולוגיים והאזורים המוחיים המעורבים בעיבוד מידע תחושתי של כאב, הכוללים את הקורטקס הסומטוסנסורי (Somatosensory cortex), האזור המוטורי המשלים, הסינגוליט קורטקס הקדמי, האינסולה, הפריאקוודאקטל גריי (Periaqueductal gray), והתלמוס[24].

מספר מחקרים שנערכו בהדמיה מוחית בעזרת fMRI ומגנטואנצפלוגרפיה (MEG) במעבדת דסטי, הראו כי הפניית הקשב לאחרים הנמצאים בכאב, נמצאת בהתאמה לתגובה אברסיבית אצל הצופה, שמקורה במעגלים עצביים המעורבים בשיקוף סומטו-סנסורי ועיבוד מידע תחושתי-עצבי.[25][26][27][28][29] שיתוף זה מאפשר מיפוי של הסמנים הרגשיים הנקלטים מהאחר על התנהגויות וחוויות של העצמי. דסטי טען כי מצב זה עלול להוביל או למצוקה אישית (שמונעת על ידי ריכוז בעצמי) או לחלופין לדאגה אמפתית וסימפתיה (תגובה המופנה כלפי האחר); הדבר תלוי במידת החפיפה בין העצמי לאחר בהפעלת מטריצת הכאב במוח, כמו גם באינטראקציות מורכבות עם נטיות אישיותיות, מוטיבציה, מידע לגבי ההקשר, וויסות עצמי. הפסיכולוג החברתי דניאל בסטון, שעימו משתף דסטי פעולה, חוקר הפרדה זו.

עבודות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Decety, J. (2007). A social cognitive neuroscience model of human empathy. In E. Harmon-Jones & P. Winkielman (Eds.), Social Neuroscience: Integrating Biological and Psychological Explanations of Social Behavior (pp. 246-270). New York: Guilford Publications.
  • Lamm, C., Batson, C.D., & Decety, J. (2007). The neural substrate of human empathy: effects of perspective-taking and cognitive appraisal. Journal of Cognitive Neuroscience, 19, 42-58.
  • Decety, J., & Grezes, J. (2006). The power of simulation: Imagining one's own and other's behavior. Brain Research, 1079, 4-14.
  • Decety, J., & Lamm, C. (2007). The role of the right temporoparietal junction in social interaction: How low-level computational processes contribute to meta-cognition. The Neuroscientist, 13, 580-593.
  • Decety, J. (2005). Perspective taking as the royal avenue to empathy. In B.F. Malle, & S. D. Hodges (Eds.), Other Minds: How Humans Bridge the Divide between Self and Others, (pp. 135-149). New York: Guilford Publishers

.

ספרים כעורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Social Neuroscience of Empathy (2009). J. Decety and W. Ickes (Eds.). Cambridge: MIT Press, Cambridge.
  • Interpersonal Sensitivity: Entering Others' Worlds (2007). J. Decety and C.D. Batson (Eds.). Hove: Psychology Press.
  • Perception and Action: Recent Advances in Cognitive Neuropsychology (1998). J. Decety (Ed.). Hove, UK: Psychology Press

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'אן דסטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ז'אן דסטי, באתר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו
  2. ^ ז'אן דסטי, באתר המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת שיקגו
  3. ^ ז'אן דסטי, באתר המעבדה
  4. ^ ז'אן דסטי, באתר המכון
  5. ^ ז'אן דסטי, באתר המרכז למדעי מוח
  6. ^ ז'אן דסטי, באתר המרכז הבין-תחומי למדעי המוח וביו-הנדסה
  7. ^ ז'אן דסטי, באתר מרכז צרפת-שיקגו
  8. ^ Decety, J. et al. (1993). Central activation of autonomic effectors during mental simulation of motor actions in man. Journal of Physiology, 461, 549-563.
  9. ^ Decety, J. et al. (1994). Mapping motor representations with positron emission tomography. Nature, 371, 600-602.
  10. ^ Decety, J. et al. (1997). Brain activity during observation of actions. Influence of action content and subject’s strategy. Brain, 120, 1763-1777.
  11. ^ Ruby, P., & Decety, J. (2001). Effect of the subjective perspective taking during simulation of action: a PET investigation of agency. Nature Neuroscience, 4, 546-550.
  12. ^ Hommel, B., Müsseler, Aschersleben, G. and Prinz, W. (2001). The theory of event coding (TEC): A framework for perception and action planning. Behavioral and Brain Sciences, 24, 849-937.
  13. ^ Prinz, W. (2003). Experimental approaches to action. In J. Roessler & N. Eilan (Eds.). Agency and Self-awareness (pp. 175-187). Oxford: Oxford University Press.
  14. ^ Decety, J., & Sommerville, J.A. (2003). Shared representations between self and others: A social cognitive neuroscience view. Trends in Cognitive Sciences, 7, 527-533.
  15. ^ Jackson, P.L., & Decety, J. (2004). Motor cognition: A new paradigm to investigate social interactions. Current Opinion in Neurobiology, 14, 1-5.
  16. ^ Sommerville, J. A., & Decety, J. (2006). Weaving the fabric of social interaction: Articulating developmental psychology and cognitive neuroscience in the domain of motor cognition. Psychonomic Bulletin & Review, 13, 179-200.
  17. ^ Decety, J., & Moriguchi, Y. (2007). The empathic brain and its dysfunction in psychiatric populations: implications for intervention across different clinical conditions. BioPsychoSocial Medicine, 1, 22-65.
  18. ^ Decety, J. et al. (2008). "Who caused the pain? A functional MRI investigation of empathy and intentionality in children." Neuropsychologia, 46, 2607-2614.
  19. ^ Decety, J., Michalska, K.J., Akitsuki, Y., & Lahey, B. (2009). Atypical empathic responses in adolescents with aggressive conduct disorder: a functional MRI investigation. Biological Psychology, 80, 203-211.
  20. ^ Decety, J., & Meyer, M. (2008). From emotion resonance to empathic understanding: A social developmental neuroscience account. Development and Psychopathology, 20, 1053-1080.
  21. ^ Hoffman, M. (2000). Empathy and moral development. Cambridge: Cambridge University Press.
  22. ^ Decety, J., & Moriguchi, Y. (2007). The empathic brain and its dysfunction in psychiatric populations: implications for intervention across different clinical conditions. BioPsychoSocial Medicine, 1, 22-65.
  23. ^ Jackson, P.L., Rainville, P., & Decety, J. (2006). To what extent do we share the pain of others? Insight from the neural bases of pain empathy. Pain, 125, 5-9.
  24. ^ Decety, J. (2007). A social cognitive neuroscience model of human empathy. In E. Harmon-Jones & P. Winkielman (Eds.), Social Neuroscience: Integrating Biological and Psychological Explanations of Social Behavior (pp. 246-270). New York: Guilford Publications.
  25. ^ Cheng, Y., Lin, C., Liu, H.L., Hsu, Y., Lim, K., Hung, D., & Decety, J. (2007). Expertise modulates the perception of pain in others. Current Biology, 17, 1708-1713.
  26. ^ Jackson, P.L., Brunet, E., Meltzoff, A.N., & Decety, J. (2006). Empathy examined through the neural mechanisms involved in imagining how I feel versus how you feel pain: An event-related fMRI study. Neuropsychologia, 44, 752-61.
  27. ^ Cheng, Y., Yang, C.Y., Lin, C.P., Lee, P.R., & Decety, J. (2008). The perception of pain in others suppresses somatosensory oscillations: a magnetoencephalography study. NeuroImage, 40, 1833-1840.
  28. ^ Jackson, P.L., Meltzoff, A.N., & Decety, J. (2005). How do we perceive the pain of others: A window into the neural processes involved in empathy. NeuroImage, 24, 771-779.
  29. ^ Lamm, C., Nusbaum, H.C., Meltzoff, A.N., & Decety, J. (2007). What are you feeling? Using functional magnetic resonance imaging to assess the modulation of sensory and affective responses during empathy for pain. PLoS ONE, 12, e1292.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27אן_דסטי&oldid=37053675"