זאב ז'בוטינסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זאב ז'בוטינסקי

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקיכתיב יידי: זשאַבאָטינסקי; בכתב רוסי: Владимир (Зеев) Евгеньевич Жаботинский, ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי; י"ב בחשון תרמ"א, 18 באוקטובר 1880, אודסה (האימפריה הרוסית) – כ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, ליד ניו יורק) היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר; מההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד בעיר אודסה, בירת פלך חֶרסון, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בדרום אוקראינה) ביום י"ב בחשון תרמ"א, 18 באוקטובר 1880. אמו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר למגיד מדובנא ובת למשפחה אמידה. אביו, יבגני (יונה בן צבי), היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אודותיו, ידע כי אביו נולד בעיר ניקופול (Ни́кополь) שעל נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות. כשהיה ז'בוטינסקי בן חמש חלה אביו, ואמו לקחה את משפחתה לגרמניה כדי לטפל במחלת האב. כעבור שנתיים נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון. אמו של ז'בוטינסקי חזרה עמו ועם אחותו הבכורה תמר לאודסה. בהשכלתה ובעצמאותה בניהול המשפחה שנקלעה לקשיים, אמו טבעה בו חותם.

בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. בשל היותו יהודי, לא קל היה לו להתקבל ללימודים עקב חוקים מגבילים. בגיל שמונה לימד אותו הסופר יהושע חנא רבניצקי עברית. כבר בגיל צעיר נמשך אל השירה, הספרות ולימודי השפות. הוא קרא רבות ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, וכתב שירים לעיתון התלמידים. כבר כתלמיד בית-ספר שלט בשפות יידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית. גם איטלקית, לטינית, יוונית ואספרנטו — השפה הבינלאומית, שכתב בה שירים בנעוריו — לא היו זרות לו. את רוב השכלתו זו רכש עצמאית. היו אהובים עליו במיוחד שייקספיר, פושקין ולרמונטוב. אודסה הייתה באותה תקופה עיר מאוד מגוונת באוכלוסייתה וישבו בה בני לאומים רבים - יהודים, יוונים, טורקים, רוסים, אוקראינים וסוחרים ממערב אירופה.

כשהיה בן 15 הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוענה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד. בגיל 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך כמעט מעולם לא התפרסמו. משורר רוסי שהתרשם מתרגומו את הפואמה "העורב" (מאת אדגר אלן פו), שלח את התרגום למערכת העיתון "אודֶסקי ליסטוק" (Одесский листок). בהמלצתו נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ, ככתב חוץ של העיתון. עם נסיעתו הפסיק את לימודיו בגימנסיה לפני שהשלים את בחינות הבגרות. על החלטתו כתב

Cquote2.svg

כי מאז קצה נפשי באוירת הגמנסיון ואמרתי לעזבה בהזדמנות הראשונה, גם בטרם אגמור את חוק לימודי. קשות נלחמתי על החלטה זו עם בני משפחתי וקרובי ומכרי [...] מהו השגעון הזה – להקריב ולהחריב סיכויים כאלה; וקודם-כל, למען השם – למה? [...] ואולי אין בירור לסודות הרצון שיעלה בדיוקה על אותה המלה: "ככה".

Cquote3.svg
סיפור יָמַי, אוטוביוגרפיה[1]

רק לאחר שנים, בהיותו בן 27, השלים את לימודיו בסנקט פטרבורג וקיבל תעודת בגרות רוסית.

ראשית בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, ובהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים, ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית; רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא רווה לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. ואולם באחת אסיפות הסטודנטים נשא נאום שבו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, בטרם יגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בן פחות מ-18, חיבר ברוסית את השיר "עיר שלום", שבו אמר:

מִזִּקְנֵי עַמִּי שָׁמַעְתִּי:
בִּצְּרוּ כָל עַם וָשֶׁבֶט,
אֶל נֶדֶר, כִּי פֹּה בָּאָרֶץ
עַם עִבְרִי יִזְכֶּה לָשֶׁבֶת...

אולם בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני, ולא נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן, שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא.

לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה היה זה הפרופסור אנטוניו לבריולה, אשר גישתו בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר:

Cquote2.svg

אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה [...] כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית [...] אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציוניותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה.

Cquote3.svg
סיפור יָמַי, עמ' 27–28‏[1]

ברומא עבר ז'בוטינסקי לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייֶה נובוסטי" (Одесские новости). ב"נובוסטי" החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה" "...אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" - אחרי כן נודע לי שתרגומו "נדנדה"" ("סיפור ימי", עמ' 33). כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע, והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה.

ב-1901 הגיע ז'בוטינסקי לביקור באודסה מתוך כוונה לחזור לרומא כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין. בביקור זה גילה כי יצא לו שם כסופר, וקיבל הצעה לכתוב טור קבוע ב"נובוסטי". הוא החליט להישאר באודסה ולוותר על איטליה ועל קריירה של עורך דין.

פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפיליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה באודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי-בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים, אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר. מחזהו השני, "לאדנו", עסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוף הגל, ולא נחל הצלחה. שנה אחר כך פרסם את הפואמה "שרלוט האומללה" (על הרוצחת של ז'אן-פול מארה). הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית כאשר התפרסמה כעבור שנתיים, וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חרד מפני החרמת הספרון על ידי הצנזורה הרוסית, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית העותקים.

באפריל 1902 נעצר ז'בוטינסקי על ידי השלטונות. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד כנגדו. בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם נתקל בנוער המהפכני על ערכי המוסר שלו, אשר יצרו אצלו רושם רב.

התעוררות תודעתו הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו - עם ישראל

Cquote3.svg

באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דוּבּוֹסַארִי שבפלך בסרביה (הנמצאת ברפובליקה מולדובה). כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אזלת היד והתבוסתנות, שלדעתו אפפו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הצעה לארגון יחידות הגנה יהודיות; יחידות שכאלה יכולות להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי-כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודיים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע, וז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה.

בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. אל הזעזוע שעוררו בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי – דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות, והם שהכניסוהו סופית אל הפעילות הציונית. עם זאת אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההרגה", מאת חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. ז'בוטינסקי גם כתב שיר הקדמה לתרגום הפואמה, אשר הסתיים כך:

בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: "בארץ נוכריה"
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח.

[דרושה הבהרה]

פעילות ספרותית וציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נרתם ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל להוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי". עבר בין הסניפים הציוניים ברוסיה והקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא אינו חדל מלהפגין את כישרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית והוא הפנה אותה למאבקו בתנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה לבלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.

לאחר הפרעות נפגש ז'בוטינסקי עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין. הוא נבחר ציר מטעם ציוני אודסה לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא כתב עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:

Cquote2.svg

הרצל עשה עלי רושם ענקי - המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות - בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן: רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים...". האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה": אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים.

Cquote3.svg
סיפור ימי, עמ' 50‏[1]


וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,
לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;
וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,
וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;
וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר

לֹא תָקוּם – אַל עַד-אֵין-דּוֹר!
הבית האחרון של העורב בתרגומו של ז'בוטינסקי

בשנים הקרובות אחרי כן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים. באותה שנה עבר ז'בוטינסקי מאודסה לסנקט פטרבורג, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר). מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".

ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון, ויצא עם מצע ציוני לבחירות לדומה הראשונה, אך לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.

ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה שלפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה, ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונות אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס מסוף נובמבר של אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט עם מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוענה (יוהנה, אניה) גלפרין (18841949). ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.

לאחר מערכת הבחירות השלישית שבה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לווינה, שבה התנהלו אותה עת מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון. לקראת סוף השנה הפליג ז'בוטינסקי, לראשונה בחייו, לסיור בארץ ישראל.

ב-1908 התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה. ז'בוטינסקי נסע לקושטא (איסטנבול) ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות. בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, בהם "המבשר" בעברית ו-"Le Jeune Turc" ("הטורקי הצעיר") בצרפתית‏[2], וז'בוטינסקי השגיח עליהם והשתתף בעריכתם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובוס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך:

Cquote2.svg

קיבלתי את הספר ונבהלתי... בלב תמים דרש יעקובוס אוטונומיה וממשלה עברית... וגם צבא עברי... והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה...

Cquote3.svg
– סיפור ימי, עמ' 80–81‏[1]
ערי, יוענה וזאב ז'בוטינסקי

ב-1910 נולד בנו, ערי (נפטר ב-1969). ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמון רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" של אדגר אלן פו (בהקדמה לקובץ תרגומיו כתב ז'בוטינסקי: "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר, אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח"). תרגומו לפואמה "העורב" הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר. עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים, שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סירבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי צרת האנטישמיות לא תיפתר בנימוקים מדעיים או הצטדקות, אלא רק על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו.

ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. על כך אמר: "הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני". (ספו"י 85). תקווה חדשה נזרתה בו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913. שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים, ובה שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בפזורה. הוא התמנה לוועדה המכוננת, והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה ויצר קשרים עם אנשי מדע יהודיים. ז'בוטינסקי דחף רעיון שלפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן, אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד, והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי, אך ללא הצלחה. הוויכוח נגנז עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

הקמת הגדודים העבריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים, מתוך התצוגה במכון ז'בוטינסקי במצודת זאב, תל אביב
עיטורים צבאיים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגדודים העבריים

ביוזמתו, נשלח ז'בוטינסקי ככתב חוץ של היומון המוסקבאי "רוסקייה ויידומוסטי" למערב אירופה והתיישב בפריז (עיר בה שהה תקופות ארוכות מחייו). כאשר הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, נטש מיד את עמדתו הנייטרלית; מהיכרותו את מבנה השלטון של האימפריה מימיו בקושטא, סבר ז'בוטינסקי כי נפילתה היא עניין של זמן, ולאחר שתיפול יזכו העמים תחת שלטונה לעצמאות. יתר על כן, הוא סבר כי ההתחשבות בדרישותיהם תנבע מהשתתפות עמים אלה במלחמה. חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא תיענינה אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות, אלא רק אם יתארגנו ככוח יהודי מוסדר.

ז'בוטינסקי עבר דרך ארצות צפון אפריקה אל מצרים. הוא הגיע אל מחנה גאבארי באלכסנדריה, שבו הוחזקו פליטים יהודיים מארץ ישראל. הוא נרתם לארגון המחנה ופגש ביוסף טרומפלדור. ז'בוטינסקי העלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית. אז החלו בפניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי, ולאחר מגעים ארוכים הוקם גדוד נהגי הפרדותגדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי. זה הופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי.

טרומפלדור עבר לפקד בגדוד, אך ז'בוטינסקי לא ראה בכך די; לדעתו צריך היה להקים יחידה יהודית לוחמת. הוא חזר לאיטליה וניסה לקדם את שאיפותיו על ידי מכריו הרבים, אולם בכל השיחות נמנעו המדינאים מנקיטת עמדה משמעותית. ז'בוטינסקי ניסה את כוחו גם בצרפת, נפגש עם שר החוץ, אך ללא תוצאות. בכך הגיע למסקנה כי רק לממשלת הוד מלכותה עשויים להיות האינטרסים המקבילים למטרות הציונות. ז'בוטינסקי עבר לפעול בבריטניה. באותו הזמן הטיל הוועד הפועל הציוני חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, מתוך חשש ליהודי ארץ ישראל (תחת שלטון העות'מאנים) וליהודים במעצמות המרכז. על אף החרם נפגש ז'בוטינסקי עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ושטח את הצעתו ויתרונותיה.

אותה עת, בשנת 1917, פרסם ז'בוטינסקי את הספר "טורקיה והמלחמה", ובו בחינת מצבה של האימפריה העות'מאנית וביקורת על האסטרטגיה הבריטית במלחמה. כאשר היה ודאי כי קבינט המלחמה עתיד להכריז על הקמת הלגיון העברי, הצטרף כמו רבים מגדוד נהגי הפרדות שפורק אל הגדוד ה-20 הבריטי. תוכניתם להיות גרעין ללגיון יצאה לפועל, והם הועברו אל הגדוד ה-38 של קלעי המלך החדש שהוקם. ז'בוטינסקי הוכשר בקורס סמלים, והספיק לעלות לדרגת סגן לפני שיצא הגדוד לארץ ישראל. באוגוסט התחיל ז'בוטינסקי לקרוא להתגייסות לגדוד תחת דפי "אונזער טריבונע".

קבוצת שכנוע ובה ז'בוטינסקי גם הגיעה לגיוס בארץ ישראל. ז'בוטינסקי הגיע לירושלים, ובנאומים חוצבי להבות היו רבים מאולמות ירושלים כמרקחה למשמע "הסופר העברי הראשון שיצא לחפש את הגבורה". בתחילה מונה ז'בוטינסקי לקצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד (צריפין), אך כאשר קיבל הגדוד פקודה להיכנס למערכה, התפטר מתפקידו. אז השתתף ז'בוטינסקי בהתקפת הגדוד בגשר אום אל-שרט וכיבושו מהטורקים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה; זו החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרלים.

ב-1919 שלח ז'בוטינסקי מכתב לשר המלחמה, שבו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. הדבר התקיים: שרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד תחת השם "הראשון ליהודה", וכסמל הגדוד נקבעה המנורה. לאחר מכן שימש ז'בוטינסקי תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות שלטונות הצבא, שלא התחשבה ברצונותיהם ובשאיפותיהם של המתנדבים היהודים. על נושא זה הוא שלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה, מעשה שלא היה מקובל מצידו של קצין זוטר. בנוסף, יצא ז'בוטינסקי לעזרתם של 54 חיילים שהביעו התמרמרות על כך שהצבא מייעד אותם לפעילות שאינה קשורה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני והואשמו בהמרדה. הוא עורר על עצמו זעם וקיבל הוראה להתייצב ב-2 בספטמבר בקנטרה לשם שחרורו מן הצבא. אז שלח ז'בוטינסקי מחאה בעניין אל משרד החוץ; שר החוץ קיבל את טענותיו, והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו.

על אף הניסיונות הקודמים להגנה עצמית של היהודים במזרח אירופה, והקמתם של ארגוני הגנה עצמית בארץ ישראל - בר גיורא, השומר וההגנה - ניתן לומר כי הקמתם של הגדודים הוסיפה ממד חדש המתבטא בהשתתפות היהודים ביחידות נפרדות בצבאות אחרים למען הגנה על ההתיישבות בארץ ישראל.

התנגדותו להגנה על תל-חי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף 1919 החל מצב הביטחון של היישובים היהודים באצבע הגליל להתדרדר. לאחר נפילתו של אהרן שר התעורר ביישוב העברי ויכוח פנימי ביחס לדרכי ההגנה על ההתיישבות בגליל העליון. תנועות הפועלים הכריזו על גיוס מתנדבים לעזרת תל-חי. ז'בוטינסקי התנגד לעמדה זו וטען כי התפקיד להגן על תל-חי מסור בידו של הכוח הקולוניאלי הבריטי וכי במקום נסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת:

Cquote2.svg

העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מטולה ותל-חי. היא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ-ישראל בשלימותה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ-ישראל

Cquote3.svg
– נקדימון רוגל, תל-חי: חזית ללא עורף, הוצאת יריב-הדר, תל-אביב, 1979 עמ' 154.

הקמת כוח מגן בירושלים ומאסרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז’בוטינסקי בתאו בכלא עכו, בשנת 1920
קריאה להצביע בעד ז'בוטינסקי לאספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל כאות הזדהות על מעצרו בהגנת ירושלים. אירוני הוא כי את הכרזה פרסמה מפלגת "אחדות העבודה", שלימים תהיה מול ז'בוטינסקי ביריבות פוליטית ואידאולוגית חריפה.

לאחר מכן עברו ז'בוטינסקי ומשפחתו לירושלים. באותה תקופה נהג לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ". לפי דעת ז'בוטינסקי, הממשל הצבאי הבריטי נקט מדיניות אנטי-ציונית ואנטישמית המעודדת את הערבים כנגד היהודים, והוא מחה על כך. בתחילת 1920 התריע ז'בוטינסקי כי לקראת חגיגות חג נבי מוסא עשויות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו נשלחות לשווא ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי, שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי, וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה.

בחג הפסח תר"פ (אפריל 1920) פרצו המאורעות בירושלים. לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי, אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו ונגזרו עליו 15 שנות עבודת פרך. מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק שאותו ראה כפוליטי יותר מאשר כסוגיה משפטית. בזמן מאסרו תרגם את "הקומדיה האלוהית" של דנטה.

גזר הדין החריף לגבי האדם אשר הוכתר באותו זמן כ"גריבלדי העברי" עורר סערה בדעת הקהל בארץ ובעולם; המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה. אז גם הוחלף הממשל הצבאי בארץ בממשל אזרחי, והרברט סמואל מונה כנציב העליון הראשון. ז'בוטינסקי לא שקט בעקבות ההמתקה בשל האישום על הקמת כוח ההגנה; הוא עמד לערער בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, ובמטרה להימנע מכך חנן סמואל הן את הפורעים והן את מגיני ירושלים. הדבר רק דחף את ז'בוטינסקי עוד יותר לפנות למועצה. בספטמבר 1921 יצא ללונדון, והמועצה ביטלה את פסק הדין, למרות התנגדות אלנבי, וזיכתה לחלוטין את המגינים.

בהסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשהותו בלונדון ואחרי חזרתו ארצה המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כמפקדם של כוחות ההגנה הראשונים, הוא לא ראה די בכך, אלא חפץ בהקמת כוח תמידי גלוי כחלק ממאמצי הציונות ולנוכח הפרעות שהתחוללו בארץ. בהיותו משוכנע כי ההסתדרות הציונית היא הגוף בעל ההשפעה המתאימה להקמת כוח שכזה, הגיע זבוטינסקי לדיון עם ד"ר חיים ויצמן, ולאחר מכן צורף למחלקה המדינית שבהנהלה הציונית לצד ויצמן ונחום סוקולוב. כחבר המחלקה הוביל ז'בוטינסקי את ההתנגדות להקמת כוח צבאי ערבי-יהודי לפי הצעת הבריטים. מצד שני, ההסתדרות לא קיבלה את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כזה שישמש להגנת יישובים בלבד. טיעוני הנגד נבעו הן מהשקפות עולם פציפיסטיות וידידות עם הערבים והן מטעם של הפניית כל כוחות היישוב לבנייה ועבודה ולא ל"חוסר יצרנות" של חיילים.

Cquote2.svg

כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות.

Cquote3.svg

ללא הכרעה, יצא ז'בוטינסקי כראש קרן היסוד לארצות הברית כדי לקדם שם את ענייני הציונות ולערוך מגביות. ז'בוטינסקי היה חבר ההנהלה הציונית, אך לא נשכח לו עניין קידום הגדוד העברי בניגוד לחרם שהוטל על העניין. העוינות כלפיו גברה גם בעניין ההסכם האוקראיני שהגיע אליו: בקונגרס הציוני ה-12 שנערך באזור קרלסבד בצ'כיה הופנו כלפיו טענות כי בנקטו צד לטובת מדינות ההסכמה היה שותף לצד של ממשלת הצאר האנטישמית. על כך ענה בתשובה שזכתה לתשואות "עמל אני למען ארץ ישראל גם אם אצטרך להתחבר עם השטן" (למען ממשלה כוללת, נאומים א' 1921 עמוד 228), על משקל דברים של ג'וזפה מציני.

בזמן הקונגרס פנה אליו מקסים סלבינסקי, ראש משלחת דיפלומטית מטעם הממשלה האוקראינית הגולה של סמיון פטליורה, שנחשב צורר היהודים ואחראי לפוגרומים באוקראינה (ולימים נרצח בידי שלום שוורצבארד כנקמה עליהם), וסיפר לו כי גדודי צבא אוקראינים בפולין העצמאית מתכננים לשוב ולהלחם בסובייטים ולכבוש את אוקראינה מהקומוניסטים בסיוע המערב. השניים הגיעו לידי הסכם פרטי כי כל אחד מהם ינסה לפעול בגופים שאליהם השתייכו למען הקמת משטרה יהודית שתצטרף לצבא האוקראיני, שמטרתה הבטחת ביטחון היהודים באוקראינה, תוך התניה כי המשטרה לא תשתתף בפעולות נגד הקומוניסטים. כל התוכנית לא יצאה לפועל, הן בשל זניחת המערב את ענייני אוקראינה והן בשל סירוב הממשלה האוקראינית הגולה.

הסכמתו של ז'בוטינסקי לדון עם ממשלת פטליורה עוררה זעזוע רב בקרב התנועה הציונית שהובילה בסופו של דבר להתפלגות התנועה הרויזיוניסטית.‏[3] העניין הביא להתקפות חריפות מצד החוגים הסוציאליסטיים בציונות כי ז'בוטינסקי חותם על הסכמים עם גופים זרים ומביא להתערבות בעניינים פוליטיים וצבאיים. ז'בוטינסקי השיב מארצות הברית כי הוחלט שסניפי התפוצות של התנועה הציונית יכולים לפעול בענייניים מדיניים על דעתם, וכי ההסכם אמור היה להיות עניין לדיון של הציונים ברוסיה ואוקראינה. כינוס של הסתדרות ציוני רוסיה ואוקראינה בדק את הנושא וקבע כי פעולות ז'בוטינסקי היו נייטרליות, וכי מבחינתו הפרשה מוצתה; אולם החוגים הסוציאליסטיים לא הרפו מהעניין וטענו כי בשל ההסכם החלו לרדוף יהודים ברוסיה ולהגלותם לסיביר (התנועה הציונית כבר הוצאה מהחוק עוד קודם לכן ברוסיה, וניתן לטעון כי הרדיפות יכלו לנבוע ממדיניות שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם בריטניה). הסוציאליסטים הציוניים לחצו על הוועד הפועל לחקור את הפרשה, אך עוד לפני הקמת ועדת החקירה הודיע ז'בוטינסקי על התפטרותו מההנהלה הציונית ועזיבתו את ההסתדרות הציונית.

ואולם עניין מרכזי מכך הביא להפרדות ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. כאמור, בשנת 1921, כשבחן ז'בוטינסקי את מדיניותו של הרברט סמואל, סבר כי יש בה נזק רב למטרות הציונות וכי אין היא שונה מתקופת השלטון הצבאי של אלנבי. כנגד הצד הערבי לא ננקטו שום צעדי מניעה לגבי פרעות חדשות, אלא אף להפך, ובשנת תרפ"א פרצו מאורעות חדשים. בדומה לפרעות הקודמות, גם עתה הופסקה בעקבותן העלייה היהודית. גם בפרעות אלה כונסה ועדת חקירה, ועדת הייקראפט, וזו הטילה את האחריות והאשמה על הצד היהודי. בעקבות קריאת הדו"ח בארצות הברית, דרש ז'בוטינסקי בתקיפות, במכתב מ-24 בנובמבר, כי תבוצע ההחלטה שנתקבלה בקונגרס האחרון לשיגור משלחת אל הנציב העליון שתצא בפניו בהצהרה כי עליו לשנות את מדיניותו המזיקה לציונות. אז חזר ז'בוטינסקי לארץ ישראל, ביקר אצל אמו החולה, נפגש באופן פרטי עם סמואל והשתתף במספר ישיבות של ההנהלה הציונית בירושלים. בנובמבר 1922 יצא ללונדון והעלה את טענותיו בפני ההנהלה הציונית שם. לפי עמדתו, המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל מביאים למדיניותם השלילית. ז'בוטינסקי, כחבר ההנהלה, גם דרש לעיין במסמכי טיוטה של הבריטים בדבר הקמת מועצה מחוקקת וחוקה לארץ ישראל. לפי ראייתו, הדבר עלול היה לסכן את הציונות בשל המדיניות הבריטית הפרו-ערבית שתשפיע על ניסוח החוקה והרכב המועצה הארצית. ז'בוטינסקי נענה בתקיפות כי לא יקבל את הניירת וכי אין שהות להנהלה לחכות להסתייגויותיו. כך הודיעה ההנהלה כי אינה מתנגדת לתוכנית הבריטית. לז'בוטינסקי נאמר במפורש כי ההנהלה חוששת לקומם את הבריטים אם לא תיענה להצעה.

ב-3 ביוני הגישו הבריטים את טיוטת הספר הלבן של צ'רצ'יל להנהלה הציונית, בליווי דרישה תקיפה שתיתן לו את אישורה עד ה-18 לחודש. ז'בוטינסקי עזב בבהילות את לונדון והספיק להגיע יום לפני מועד האישור. ויצמן הודיעו כי לא יועיל כל מאמץ לשכנוע השלטונות הבריטיים, וכי דחיית הספר עלולה להביא לקטסטרופה. ויצמן הצביע בעד קבלת הספר, ז'בוטינסקי התנגד; בסופו של דבר התקבל הספר הלבן על ידי ההנהלה הציונית. ב-1 ביולי 1922 פורסם הספר הלבן של צ'רצ'יל, אשר החיל הגבלות על התפתחות היישוב (העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית), ובו הפרידו הבריטים שטח עבר הירדן וקבעו כי התחום עליו תחול הצהרת בלפור יהיה ממערב לו.

ז'בוטינסקי ראה בחומרה את אי ההחלטיות בהנהלה הציונית בדבר תוואי פעולתה. הוא דרש כי הוועד הפועל יחזור לייצג כראוי את התנועה הציונית בפני ממשלת הוד מלכותו, וכי יוצהרו בפומבי מטרות הציונות ומדיניותה. עליה גם לעמוד על כך שהממשלה תשנה את מדיניותה המזיקה קשות לציונות. הצעת ההחלטה של ז'בוטינסקי נדחתה, והיחס כלפיו היה בבחינת "ילד חורג" ונון-קונפורמיסט. ז'בוטינסקי הגיש את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית.

נשיא הצה"ר וראש בית"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1923 שלח העיתון "ראזסווייט" (Рассвет, מרוסית: "השחר") את ז'בוטינסקי למדינות הבלטיות למסע הרצאות. הרצאותיו ונאומיו בפני סטודנטים ואגודות צעירים ציוניים הפגישו אותו עם תומכים רבים בפעולותיו ורעיונותיו בעניין הגדוד העברי ומדיניות ההסתדרות הציונית. באותה שנה גם פרסם ז'בוטינסקי בעיתונו את המאמר "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שייתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. כדי להפיג כל תקווה מצדם "להיפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן את מה שכינה "קיר ברזל" – גדודים יהודיים בפיקוד בריטי כחלק מן הכוח הקולוניאלי הבריטי במזרח התיכון, אשר יהוו חזית מבוצרת מבחינת כוח צבאי ועמידה בלתי מתפשרת על עמדות הציונות. מאמר זה היה חלק מהשקפתו של ז'בוטינסקי שאין תקומה לרעיון הציוני אלא כחלק מן האימפריאליזם הבריטי ונחשב לאחד מעמודי התווך של המחנה הז'בוטינסקאי המתהווה.

באפריל 1925 התרכזו בפריז נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי", וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר). הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה. (להרחבה על פועלו בהקמת תנועה זו ראו בערך ברית הציונים הרוויזיוניסטים.)

שער האטלס העברי הראשון

בעת שהותו בפריז, הצטרף ז'בוטינסקי כשותף אל ד"ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של העיתון "הארץ"), בעל הוצאת ספרים בשם "הספר". יחד פרסמו השניים, במסגרת ההוצאה, ספרי לימוד וספרות עזר בעברית לתלמידים. שני פרסומים חדשניים לאותה עת היו ה"כל בו" לתלמידים, מעין יומן נוער שכלל נתונים מדעיים וגאוגרפיים, לצד ביוגרפיות של גדולי עם ישראל, מדריך להליכות ונימוסים, מדריך לכללי ההגייה הנכונה של העברית במבטא הספרדי, ומאמרים על הגדודים העבריים (ה"כל בו" יצא מחדש בשנת 2005). השניים הוציאו לאור גם את האטלס העברי הראשון.‏[4] ההוצאה, שמקום מושבה היה בלונדון, הוציאה גם את ספרי "שרלוק הולמס" ואת ספרו של אנתוני הופ "השבוי מזֶנדָה" (The Prisoner of Zenda, תורגם כ"השבוי מצנדה"), אשר תורגמו לראשונה לעברית.

בשנים אלה קמה גם תנועת הנוער והצעירים בית"ר, וז'בוטינסקי הועמד גם בראשה. במשך שנותיו האמין כי "גלגל המנוף בחיי הציבור – זהו הנוער!" (מתוך "הארץ", 3.11.1926) ואל תנועת בית"ר התייחס כ-"בבת עיני" ואל חניכיה "בני חלומי וסברי". צעירי בית"ר התחנכו על ברכי תורתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי, שערכיה העיקריים היו "התמסרות לרעיון הממלכתי במקום הרעיון המעמדי" (כלומר שלילת העירוב בין סוציאליזם לציונות), ערך ההדר בכל דרכי התנהגותו ואורחות חייו של האדם, חינוך לחלוציות ולצבאיות. נאמר על ז'בוטינסקי כי אם לתנועה הציונית ולמפלגה הרוויזיוניסטית נתן את אונו וכשרונו, הרי שלבית"ר נתן את נשמתו וכל אהבתו. ניתן לציין גם כי תלמידיו ותומכיו של ז'בוטינסקי נהגו שלא לקרוא לו בשמו הפרטי או בשם משפחתו, אלא בתואר "ראש בית"ר", וכך גם נהגו לעשות שנים רבות לאחר מותו.

ז'בוטינסקי בנאום בתל אביב

ב-1926 הגיע ז'בוטינסקי לביקור בארץ ישראל. תכונה רבה הורגשה בזמן ביקור זה, הן בקרב תומכיו הרוויזיוניסטים והן בקרב מתנגדי דרכו. בירושלים, בחיפה ובתל אביב התמלאו האולמות כדי לשמוע את דבריו. משם המשיך למסעות הסברה בארצות הברית ובארצות הבלקן, אשר הביאו להצטרפות חברים חדשים רבים להצה"ר. בבחירות לקונגרס הציוני של 1927 גדלה סיעת הצה"ר.

בשנים אלו היה המצב בארץ שפיר כלכלית וביטחונית. הזהרותיו הקודרות של ז'בוטינסקי על הצורך בהגברת העלייה וההתיישבות לא התקבלו בציבור הרחב. בתקופה זו התאמץ ז'בוטינסקי למצוא מקור פרנסה. הוא הוחרם על ידי עיתוני הציונות, והעיתונות הרוויזיוניסטית לא יכלה לשלם לו שכר. ב-1928 פרסם ז'בוטינסקי את הרומן "שמשון", שבו מתואר האדם היהודי החדש שאותו שאף ז'בוטינסקי לגבש.

מארצות הברית הגיעה אל ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה", וז'בוטינסקי נענה בחיוב (על כך בהרחבה כאן). הוא הגיע ארצה, כשמשפחתו עתידה להצטרף אליו. בהגיעו הומטרו עליו חצי ביקורת נוקבת מצד החוגים הערביים וארגוני השמאל. ז'בוטינסקי הביא לכינוס הוועד הלאומי באוקטובר 1928, נאם בפניו על אי-אמונו בהסתדרות הציונית והעלה הצעה להקים נציגות בעלת מעמד בלונדון; הדיון בהצעתו התמוסס. אז עבר ז'בוטינסקי לערוך לתקופה קצרה את עיתון "דואר היום". בסוף השנה חזר לאירופה כדי להשתתף בוועידת הצה"ר השלישית. הוא חזר לארץ בינואר 1929. באספת הנבחרים בתל אביב התנגד ז'בוטינסקי לעניין מסוים הקשור בבחירת הנציגים לקונגרס. לאחר שנאם פרץ ויכוח סוער, שהידרדר להתקפה פיזית עליו ועל כמה מצירי הצה"ר. ביולי נסע לאירופה, מכורח היותו נציג סיעתו, כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-16. בקונגרס תקף את התקוות שתלו בממשלתו של רמזי מקדונלד ואת היוזמה להרחבת הסוכנות על ידי צירוף לא-ציונים אליה. בדצמבר חזר לארץ לתקופה קצרה. ז'בוטינסקי רצה להעיד בפני ועדת שו בעניין פרעות תרפ"ט, אך ההנהלה הציונית שללה זאת ממנו בנימוק שהאחריות על פריצתן נופלת על פעילי בית"ר, וכך נאלץ ז'בוטינסקי לצאת ללונדון ולהעיד שם. לפני שיצא נאם ז'בוטינסקי בתל אביב בפני 6,000 איש נאום ביקורת חריף נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית. לאחר מכן הודיעו לו כי הנציב העליון לא היה שבע רצון מנאומו. לאחר שיצא לאירופה שללו ממנו הבריטים את אשרת הכניסה לארץ, וז'בוטינסקי לא שב אליה עוד בחייו.

בשנים 19311932 הוביל ז'בוטינסקי בברית הציונים הרוויזיוניסטים קו שלפיו על הסיעה לנקוט קו עצמאי ולדרוש הכרזה כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית. היו מבין הרוויזיוניסטים שהתנגדו לצעדים אלה. במספר שלבים הידרדרו העניינים עד ליציאת מספר אישים, בהם מאיר גרוסמן, מן הסיעה, והקמת מפלגה רוויזיוניסטית חדשה, מפלגת המדינה העברית (לפירוט נוסף ראו תחת הצה"ר).

"מצביא האצ"ל" ואזהרותיו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועמו מפקדים מארגון "ההגנה", והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, שלימים יהיה האצ"ל. בדצמבר הגיע תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, שלפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי. בהמשך היה ז'בוטינסקי למפקד העליון של האצ"ל, והוא שמינה את מפקד הארגון וחברי המפקדה.

בתחילת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. ז'בוטינסקי שהזהיר עוד באוקטובר 1932 כי "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע" (ממאמר ב"חזית העם", 30.10.1932), היה כבר משוכנע כי גרמניה בראשות היטלר מהווה סכנה לעולם כולו:

Cquote2.svg

עכשיו אין זה בגדר ספק.. שהרדיפות על היהודים אינן בגדר "בחינת הקולמוס" ושהפרק החדש שגרמניה רוצה לרשום אותו בתולדות העולם... - הגמוניה עולמית של גרמניה, שתושג באש ודם... ארץ כזו- אסור להרשות לה שתתחזק... חייבים תמיד לרסן אותה, לקחת ממנה את כל הצעצועים האלו, למשל הפרוזדור הפולני, שלזיה, דאנציג, ולא לתת לידה סכין חדשה- למשל הזכות להזדיין;... וזוהי "המלחמה" שבה חייבים להתערב גם אנו, היהודים, ובכל כוחנו דווקא.

Cquote3.svg
– "הצה"ר וגרמניה", מתוך חזית העם, 12.5.1933.

ודוגמה נוספת מ-18 באוקטובר ב"חזית העם":

Cquote2.svg

כבר שמעתי קולות... המנסים להרגיע את הקהל;... המצב "ישתפר" רק באותו יום שבו תמוגר ממשלת היטלר בגרמניה, ואפשר שגם אז לא. כל עוד קיים בתוך העולם התרבותי משטר, החושב את היהודים רשמית לחצאי אדם משוללי זכויות, עומד כל העם היהודי תחת הסכין;... קודם כל צריך להשמיד מן ההיסטוריה היהודית את הזכר האחרון של "הרייך השלישי".

Cquote3.svg

ז'בוטינסקי העלה כנשק נגד גרמניה יוזמה לחרם צרכנים של יהודים בעולם ושל מדינות נוספות, אשר תכריע את הרייך השלישי, שמצבו הכלכלי היה גרוע; אולם התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חזקה מספיק מבחינה ארגונית להטלת חרם עולמי כזה, והוא נכשל גם הודות לחתימת "הסכם ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה שאפשר להציל הון ורכוש יהודי מגרמניה הנאצית ולהעבירו לארץ ישראל. ז'בוטינסקי גינה את ההסכם, וראה בו "תקיעת סכין" בגב היהדות.

ז'בוטינסקי גם נאלץ לעסוק בעניין רצח ארלוזורוב מיוני 1933. האווירה בארץ הייתה קשה עד מאוד בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי (ראו למשל את מאמרו של ז'בוטינסקי יא, ברעכן!). ועדת חקירה של ההסתדרות מצאה שלושה מאנשי הצה"ר כאשמים ברצח, בהם אבא אחימאיר. ז'בוטינסקי היה משוכנע בחפותם ונרתם כולו לעניינם, ובהשפעתו ובהשפעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק התעוררה דעת קהל לטובתם (ראו מאמרו: "מתוך קרירות ואיתנות"). בית דין זיכה את הנאשמים. העיתונאי העברי אייזיק רמבה כתב: "עמידת הגבורה של הרב קוק.. חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי ,'אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה', הרהר, 'ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר...'. "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית" טלגרף אל הרב...". ז'בוטינסקי כינה את הרב "כהן גדול... נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה. בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'". ז'בוטינסקי דחה לשם משפטם טיפול בכל עניין אחר, כמו הסדרת הבעיה בין תנועתו להסתדרות הציונית. האווירה ביישוב הגיעה אותו זמן לסִפה של מלחמת אחים, וז'בוטינסקי פנה אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי להגיע להסכם על יחסים תקינים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית. בלונדון נועד ז'בוטינסקי עם בן-גוריון, ולאחר משא ומתן ממושך הגיעו השניים לכדי הסכם שיכונן נורמליות בין שני הזרמים הציוניים. ועידת הצה"ר העולמית אישרה את ההסכם, אך משאל חברי ההסתדרות הכללית דחה אותו.

בהמשך גם נדחתה יוזמת ז'בוטינסקי לכנס ועידה להסדרת היחסים. בו בזמן ארגנה תנועתו פטיציה – "תנועת עצומה" עולמית – שספגה לביקורת קשה מצד ההסתדרות הציונית, ובעקבות כך חוקקה ההסתדרות הציונית את "סעיף המשמעת", האוסר על פעילויות פוליטיות עצמאיות. עניינים אלה הביאו לפרישתם של הרוויזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית ולהקמתה של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בספטמבר 1935.

יוזמותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גוליבר בין הגמדים", קריקטורה מאת יהושע אדרי המתייחסת ל"תוכנית העשור" של ז'בוטינסקי שהתפרסמה בעיתונות ההרוויזיוניסטית.

באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו, שנמשכו שלוש שנים. ז'בוטינסקי היה בספק אם האימפריה הבריטית ראויה להחזיק במנדט על השטח שבו עתיד לקום הבית הלאומי ליהודים. הוא זיהה מגמות בפולין ורומניה, אשר חוגי השפעה בהם היו מעוניינים בהגירת יהודים החוצה מארצם. ז'בוטינסקי קיווה שאם תיווכח בריטניה כי היהודים נוקטים צעדים לסילוקה מהמנדט על ארץ ישראל לטובת ממשלות אחרות, יחול שינוי בפעולותיה. בפברואר 1937 הופיע בפני ועדת פיל, וטען בפניה כי על בריטניה להחזיר את המנדט לחבר הלאומים אם אינה עומדת בהתחייבויותיה. אז יצא להרצאות בדרום אפריקה, וקיבל תמיכה מצד הממשלה שם לרעיון הקמת צבא עברי שיגן על הארץ ומזרח אפריקה. הקבינט הבריטי דחה את ההצעה.

כשפרסמה ועדת פיל את הצעתה לחלוקת הארץ, ובה מדינה יהודית מצומקת, החל ז'בוטינסקי לפעול אצל אנשי ההסתדרות הציונית כדי להביא לדחייתה. ז'בוטינסקי הורה באותו זמן לאצ"ל לשמור על מדיניות ההבלגה שעליה החליטה ההנהלה הציונית. לאחר שהעלו הבריטים את שלמה בן יוסף לגרדום, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה התוכנית לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ומרד מזוין שיביא להפלת הבריטים (להרחבה ראו עלייה ג'):

Cquote2.svg

"יודעים אתם שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירת "ההבלגה". אותה "הבלגה" בה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עסוקים רק בהדלקת נרות לזכר נשמות".

Cquote3.svg
– נאומים ב', עמ' 339

בחודש יוני 1936 נתקבל זאב ז'בוטינסקי בוורשה אצל קולונל יוזף בק, שר החוץ הפולני, והעלה בפניו את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן בתוך תקופה של 10 שנים, כאשר מחצית ממספר זה יבואו מפולין. ז'בוטינסקי הדגיש כי העלייה תהיה וולונטרית וכי אין כל כוונה לכפותה על איש. עלייה כזו עשויה הייתה לקדם את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הרעיון נתקבל על ידי קולונל בק, מאחר שבהגשמתה ראה דרך ליציאתם של היהודים מפולין, כאשר מדינה יהודית ריבונית תפתח את שעריה בפניהם.

בסתיו 1938 החל ז'בוטינסקי לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית באירופה. כשפורסם הספר הלבן של 1939, אשר הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 נפש בלבד, הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי-לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי.

כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה:

Cquote2.svg

לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר- הסוף;... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. -ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים

Cquote3.svg
המשקיף, 27 בינואר 1939.
Cquote2.svg

ואני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, למדו את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאתבדה;... לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים.

Cquote3.svg
המשקיף, 30 ביוני 1939.

פטירתו וציון קברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודעת אבל של בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי

בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק, ובכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו. העיתון "הגה" דיווח על מותו: "נדם לבו הסוער של זאב ז'בוטינסקי, סוער ונסער בצבוריות היהודית כארבע עשרות שנים, סוער נסער ומסעיר". לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט, משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלוויתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק". ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.

בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות". רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה דאז לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. ארונו הוצב בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, ותור ענק של עולים לרגל לארון השתרך מכיכר הרברט סמואל ועד כיכר המושבות. בני הזוג קבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקברי בנו ואשתו ובסמוך אל קבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום.

מורשת ז'בוטינסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות פעילותו יצא ז'בוטינסקי כנגד הזרם המרכזי בתנועה הציונית. הוא תמך במדינת רווחה והעלה על נס ערכים ליברליים. הוא התנגד לאופיה הסוציאליסטי של הציונות ושל ההתיישבות, למדיניותה הפשרנית מדי לטעמו במשא ומתן עם הבריטים ולמדיניות ההבלגה כנגד האלימות הערבית. בניגוד לזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, ז'בוטינסקי הדגיש את הממד הצבאי וזכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. ז'בוטינסקי ראה בחזונו צבא יהודי גלוי ועצמאי בארץ ישראל – חזון אשר לא זכה לראות את התגשמותו.

ז'בוטינסקי משך אליו בכוח אמונתו העזה תומכים ומעריצים; זרם שלם בציונות נבנה סביב רעיונותיו, כתביו ודמותו. עם זאת, היו רבים שהתנגדו לו בעם היהודי ובקרב מנהיגי התנועה הציונית על שבחר פעמים רבות את עמדת האופוזיציה וההתרסה נגד עמדת התנועה הציונית הרשמית ומוסדות היישוב. המחלוקת העזה בין ז'בוטינסקי ותומכיו לבין מנהיגים בהסתדרות הציונית הביאה אות, שהיה מההנהגה המובילה, לפרישה ממנה, ולהקמת הסתדרות ציונית "אלטרנטיבי". רבים בתנועת העבודה ראו בו ובתנועתו יריב רעיוני, והעוינות בין המחנות נשארה גם שנים לאחר מותו. בשל חוסר פשרנותו המדינית, עמדתו התקיפה כנגד האלימות הערבית, התנגדותו לסוציאליזם והחשיבות הרבה שהעניק לצבא, נחשב ז'בוטינסקי לאחד מאבות מחנה הימין הישראלי, אשר היווה במשך שנים ארוכות את העמדה שכנגד לתנועת העבודה. בנוסף לפועלו הצבאי והמדיני, ז'בוטינסקי יצר נכס תרבותי עברי גדול: יצירות ספרותיות, תרגומים, נאומים ומאמרים בסגנון אמנותי ייחודי.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומי הרומן שמשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספר על-שם זאב ז'בוטינסקי, בית שמש
פסל של זאב ז'בוטינסקי מעשה ידיו של נתן רפפורט, בחצר מוזיאון בית הגדודים באביחיל

הכנסת קבעה ב-2005 בחוק את "יום ז'בוטינסקי" לציון זכרו ופועלו. מורשתו עודנה מונחלת על ידי מוסדות שונים לציבור ולנוער בישראל. כתביו על מספרם העצום שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב. ז'בוטינסקי, אשר היה מגדולי המנהיגים הציוניים והוגי הדעת היהודים בעת החדשה, מונצח במבנים רבים, ונקראים על שמו חמישים וחמישה רחובות בערי ישראל, וכן שכונה בירושלים. בכך, שמו של ז'בוטינסקי הוא המונצח ביותר בישראל (אף יותר משמותיהם של הרצל ושל דוד בן-גוריון).‏[5] על שמו היישוב גבעת זאב והשכונה פסגת זאב בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 זאב ז'בוטינסקי, סיפור יָמַי, בפרוייקט בן יהודה
  2. ^ D Gershon Lewental. "Le Jeune Turc." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
  3. ^ שלמה אבינריהצעתו המביכה של ז'בוטינסקי, באתר הארץ
  4. ^ אטלס, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  5. ^ עפ"י נתוני חברת "מפה" משנת 2006 (ראו גם כאן) - נתון הנכון גם לשנת 2008, על פי פרסום בטלוויזיה לרגל 60 למדינה.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg