זאב הרעמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף זאב רעמתי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgזאב הרעמה
Manvarg (Chrysocyon brachyurus).jpg
מצב שימור

מצב שימור: קרוב לסיכון (NT)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: קרוב לסיכון
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: יונקים
סדרה: טורפים
משפחה: כלביים
סוג: זאב הרעמה
מין: זאב הרעמה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Chrysocyon brachyurus
‏(יוהאן קארל וילהלם איליגר, 1815)
תחום תפוצה
Maned Wolf area.png

זאב הרעמה (שם מדעי: Chrysocyon brachyurus) הוא מין בעל חיים ממשפחת הכלביים הנפוץ בדרום אמריקה.‏[1][2][3] הוא המין היחידי מן הסוג Chrysocyon, ובניגוד לשמו באנגלית ובעברית, אינו שייך למין הזאב. כמו כן, למרות דמיונו החיצוני לשועל, הוא גם אינו נכלל בסוג זה.

זאב הרעמה נפוץ באזורים פתוחים ופתוחים-למחצה הנקראים סראדו. הוא נוהג לשכון בצמחייה סבוכה ולצוד בערבות פתוחות. הסתתרותו בעשב גבוה ואורח חייו הלילי מקשים על תנאי הצפייה בו ועל המחקר אודותיו.‏[4][5] הוא המהיר והגבוה בין כלבי הבר וניחן במגוון מאפיינים מיוחדים כגון: רגליים ארוכות מאוד, המצוידות בבהונות הפונים לצדדים אשר מגדילים את שטח כף הרגל באזורי ביצות;‏[6] קול הנשמע כשילוב בין נביחה ושאגה;‏[7] סימון ריח טריטוריאלי ייחודי; והיותו אוכל-כול[8] (כולל אכילת שאריות פסולת באזורים עירוניים‏[9]).

טקסונומיה ואבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מספר 1: sulcus = חריץ Gyrus = רכס
זאב הרעמה
Chrysocyon brachyurus2.jpg
שועל מצוי
גולגולת של זאב הרעמה

השם המדעי Chrysocyon brachyurus נגזר מן השפה היוונית: המילה Chrysocyon משמעותה "כלב זהוב";‏[10] והמילה "Brachyurus" משמעותה "קצר גוף".‏[11] בשפת הגוארני של ילידי דרום אמריקה, זאב הרעמה נקרא בשם "Aguará Guazú" שמשמעותו "שועל גדול". בכמה מן המחקרים הראשונים שנערכו על זאב הרעמה, הוא נכלל בסוג כלב או בסוג שועל בשל דמיון מורפולוגי, אך כיום יש הסכמה על סיווגו לסוג נפרד Chrysocyon במשפחת הכלביים.‏[1][12] אחת מהמסקנות שעלו מן המחקרים, היא שזאב הרעמה הוא השריד הגדול היחיד ממשפחת הכלביים בדרום אמריקה שנכחדה בתקופה המאוחרת של הפליסטוקן (הסוגים Protocyon ו-Theriodictis); מאובנים של זאב הרעמה מתקופת הפליסטוקן המאוחרת ותקופת ההולוקן נתגלו באזורים הרריים בברזיל.‏[1][13]

בשנת 2003 התפרסם מחקר‏[14] שעסק באנטומיית המוח של מספר כלביים. המחקר סיווג את הכלביים לפי שני מאפיינים בולטים שאפשרו לעקוב אחריהם בתיעוד המאובנים: דפוס החריצים באזורים שונים במוח, וצורתם וגודלם היחסי (ראו תמונה מימין). החוקרים הסיקו מהנתונים הללו, כי זאב הרעמה קרוב לשועל המאלוויני ודמויי-שועל אחרים מהסוג שועל ארגנטינאי.

מחקר נוסף, שהתפרסם בשנת 2009,‏[15] הצביע על השועל המאלוויני כקרוב ביותר לזאב הרעמה, אשר חלק עמו אב קדמון בשם "Eucyon" לפני בערך 6.7 מיליון שנים. כמו כן, זאב הרעמה נפרד מהשועל המאלוויני ככל הנראה בצפון-אמריקה, זאת מכיוון שכלביים הגיעו לדרום אמריקה לפני 2.5–4 מיליון שנים.‏[15][16]

סוג בעל החיים הקרוב ביותר אליו הוא זאב היער (שאף הוא, למרות שמו בעברית, אינו שייך למין הזאב), וקרובי משפחה רחוקים יותר הם כלביים דרום-אמריקאיים אחרים, כגון השועל קטן האוזן, שועל הסרטנים ושאר דמויי-השועל האחרים מהסוג שועל ארגנטינאי.‏[17]

מאפיינים גופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב הרעמה מכונה באנגלית "השועל על הקביים" (Fox on stilts), בשל מראהו הדומה לשועל המצוי. הוא הגבוה והמהיר מבין כלבי הפרא, וכמו כן מבין רוב הכלבים המבויתים.‏[2][3] רגליו המכוסות בפרווה שחורה וקצרה, ארוכות מאוד ביחס לגופו וביחס לרגליהם של כלביים אחרים, וככל הנראה הותאמו להליכה בתנאי שטח סבוכים ולראייה נוחה (בשל גובהן) בסבך הצמחייה הגבוהה, שבו מאופיין בית הגידול שלו.‏[18] פרוותו הרכה והארוכה לעתים, אדמדמה-חומה עד כתומה-מוזהבת. ציציות-שיער לבנות מופיעות לאורך הזנב, כ"סינר" לאורך הגרון, מעט על הלחיים, בתוך האוזניים ומעט בתחתית הגוף. שמו ניתן לו בשל הרעמה על עורפו ועל כתפיו: היא בולטת ושחורה, מסתמרת כאשר הוא מאוים או תוקפני,‏[6] וגורמת לו להיראות גדול ומאיים יותר. חוטמו, קצה פניו, לסתותיו, חלקים בתוך אוזניו והקו המקיף את הסינר שחורים. גופו צר, ראשו רחב וחרטומו ארוך. אישוני העיניים עגולים, בשונה מן השועלים,‏[19] וראייתו בלילה מפותחת פחות בהשוואה לחושיו האחרים. חוש הריח שלו מפותח היטב וגם חוש שמיעתו מפותח במיוחד, הודות לאפרכסות אוזניו הגדולות והרחבות שאף מסייעות לו לפזר חום.‏[20][6]

מערכת השיניים שלו משקפת את הרגלי התזונה שלו. בגין שיני בשר עליונות קטנות, שיניים חותכות עליונות חלשות וניבים ארוכים ודקים, הוא מסוגל לצוד טרף קטן בלבד.‏[1][21]

  • גובה הכתפיים: 67–107 ס"מ.‏[3][12]
  • אורך הגוף (ראש עד תחילת הזנב): 95–130 סנטימטר; בממוצע 112.5 סנטימטר.‏[3][12]
  • אורך הזנב: 38–50 סנטימטר; בממוצע 44 סנטימטר.‏[3][12]
  • משקל: 20–30 ק"ג; בממוצע 25 ק"ג.‏[3][12]
  • אורך הרעמה: בממוצע 47 סנטימטר.‏[3][12]
  • אורך האוזניים: 13.5–20 סנטימטר; בממוצע 16.3 סנטימטר.‏[3][12]
  • אורך חיים: מעל 15 שנה בשבי.‏[12][3]

בתי גידול ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב הרעמה מצוי באזורים פתוחים ופתוחים-למחצה הנקראים סראדו: ערבות המכילות עשב גבוה ועצים פזורים, מישורים שיש בהם שיחים, יערות המאופיינים בחופה פתוחה, אזורים ביצתיים, קצות יער ואזורי נהרות. זאבי רעמה אף נצפו באזורים הנמצאים בטיפוח חקלאי או תחת מרעה. הוא נפוץ באמריקה הדרומית: בדרום, מרכז-מערב ודרום-מזרח ברזיל (מאטו גרוסו, מאטו גרוסו דו סול, מינאס ז'ראיס, גויאס, סאו פאולו, המחוז הפדרלי של ברזיל ואף בריו גראנדה דו סול); בפרגוואי; בבוליביה; במזרח וצפון הרי האנדים ובקצה צפון-מזרח פרו (ב-Pampas del Heath).‏[1][22] הוא מאוד נדיר באורוגוואי ובארגנטינה, שם נצפה פעם אחת בשנת 1999, ולפיכך יש להניח כי הוא נכחד באזורים הללו.‏[23]

התנהגות‏[24][עריכת קוד מקור | עריכה]

Maned Wolf 11, Beardsley Zoo, 2009-11-06.jpg

זאב הרעמה הינו יחידאי ואינו יוצר להקות. הוא פעיל בשעות הלילה וכיוון שבמשך היום הוא מסתתר בצמחייה סבוכה, קשה מאוד לצפות בו.‏[18] כאשר הוא מתרומם על רגליו האחוריות הוא מסוגל לצפות למרחק רב ולאתר אויבים וטרף. תנועתו מאופיינת בהזזת שתי רגליים מאותו צד בכל פעם, וזאת כדי שהרעש שהן מפיקות יגיע מצד אחד בלבד. תכונה זו מאפשרת לזאב הרעמה להבחין ברעש שמשמיע טרף המצוי בקרבתו.‏[18] חוקרי טבע מתקשים לעקוב אחר אורחות חייו עקב חמקמקותו ונדירותו, ולפיכך נגרם מחסור במידע בנושאים מהותיים כגון הריון וגידול הגורים.‏[18]

זאב הרעמה משמיע שלושה סוגי קולות: נביחת-שאגה עמוקה המשמשת לתקשורת בטווח ארוך, המושמעת לרוב בשעות בין-הערביים; יללה גבוהה אם הוא פצוע או זקוק לעזרה ונהמה כאשר הוא תוקפני ומנסה להרחיק פולש משטחו.‏[1]

הזכרים פעילים לרוב יותר מהנקבות.

טריטוריה וריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב הרעמה מסמן טריטוריה

התנהגותו של זאב הרעמה בטבע היא טריטוריאלית, אך עקב צפיפותה הנמוכה של אוכלוסייה זו, נדירים המפגשים האלימים בין זאבי רעמה, הכרוכים בכיבוש טריטוריה.‏[18] כיוון שזאב הרעמה מסתתר בצמחייה גבוהה, אין הוא גלוי לעיניהם של זאבי רעמה אחרים, ולפיכך הוא מתקשר עמם באמצעות קולות, ובדומה לכלביים אחרים, גם באמצעות הפרשות בעלות ריח עז, המספקות מידע חיוני. הן הזכר והן הנקבה משתמשים בשתן כדי לסמן את דרכי הציד שלהם, את המקומות שבהם קברו את טרפם וכדי למצוא אחד את השנייה בעונת הרבייה.‏[25]

זאב הרעמה מתכנה גם "זאב הבואש", בגלל חותם הריח העז שהוא מותיר אחריו. ריח ההפרשות של זאב הרעמה אף דומה לריחם של צמחים ממשפחת הקנאביים, ועל כן אף קרה מקרה שבו המשטרה ערכה חיפוש אחר מעשני סמים, בעקבות דיווח של מבקר בגן חיות ההולנדי "בליידורפ" (Blijdorp) ברוטרדם, שהוטעה לחשוב כי הריח שהגיע לאפו הוא ריח הנובע מסמים.‏[26]

זאבי הרעמה מסמנים בשבילים מצטלבים את הטריטוריה שלהם, שאותה הם יוצרים בעת סיוריהם הליליים, ובני זוג יגנו יחדיו על הטריטוריה המשותפת שלהם שאומדן שטחה הוא כ-30 קמ"ר.‏[27]

מקור הריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב רעמה במעקב. גן החיות בברידג'פורט, קונטיקט, ארצות הברית.

הזואולוג ג'יימס דייץ (James Dietz) פרסם בשנת 1984 דיווח, שבו העלה השערה כי מקור הריח העז, הוא תולדה של הסתגלות אבולוציונית המעניקה לזאב הרעמה את היכולת לשמור על הטריטוריה שלו ולהיות מזוהה ממרחק, אף זמן רב לאחר שהפיץ את הריח. יכולת זו מהווה יתרון לחיה מתבודדת וטריטוריאלית.

בשנת 2005 הגישה שרה צ'יילדס סנפורד (Sara Childs-Sanford) את תזת המאסטר שלה "זאב הרעמה בשבי: שיקולים תזונתיים עם דגש על טיפול בציסטינוריה (Cystinuria)" לאוניברסיטת מרילנד.‏[28] מטרת המחקר הייתה לשפר את תזונת זאבי הרעמה בגני-חיות ובכך להפחית את שכיחותם של אבנים בדרכי השתן שלהם - מחלה נפוצה וקטלנית בין בעלי חיים הנמצאים בשבי. מחלה זו מאופיינת בהצטברות של ציסטאין - חומצת אמינו שמתגבשת ויוצרת סתימות כאשר השתן הופך לחומצי יותר. על מנת לקבוע כיצד שינוי בתזונה יכול להפחית את הסיכוי ללקות במחלה, ניתחה סנפורד כמויות רבות של שתן, וניצלה הזדמנות זו גם כדי לחקור את המקור לריחו המיוחד של השתן. בהתבסס על הידע שהצטבר באותה עת אודות תרכובות אורגניות בשתן ובצואה של חתוליים וכלביים, סברה סנפורד בתחילה כי המקור לריח העז הוא תרכובת אורגנית המצויה בשתן, המבוססת על סוג גופרית כלשהו. כתמיכה לסברה זו, היא התבססה על המידע כי השתן של החתוליים מכיל חומצת אמינו המורכבת מגופרית פילייניין (Felinine) המעורבת בתקשורת הריח. עם התקדמותה במחקר, היא גילתה שהרכב השתן של זאב הרעמה הוא אופייני רק לו מבין כלל הטורפים, בכך שיש בו רמות גבוהות של 2,5-dimethylpyrazine – תרכובת אורגנית השייכת לקבוצה הנקראת pyrazines הנמצאת אצל אורגניזמים רבים. תרכובת זו יוצרת לרוב ריחות חריפים המשמשים לאזהרה. חרקים לדוגמה מציגים צבעי אזהרה זוהרים שגם ביצירתם מעורבת אותה תרכובת, בדומה לתרכובת המצויה גם בצמחים רעילים ממשפחת האסקלפיים.‏[26][28][18]

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב רעמה וגורו

זאב הרעמה הוא אוכל-כול אשר צד בגפו, לרוב בעת השקיעה ובחצות. הוא נוהג לצעוד באיטיות ובשקט על קצות כפותיו, ובעת שהוא שומע רחש בקרבתו בעזרת אוזניו הגדולות, הוא עוצר במקומו וממתין בדממה לשעת כושר כדי לזנק בהפתעה על טרפו עם רגליו הקדמיות (כפי שנוהג השועל), בטרם הלה יוכל לחוש באיום. הוא הורג את טרפו באמצעות נשיכה בצווארו או בגבו ומנער אותו בחוזקה אם יש בכך צורך. זאב הרעמה הסתגל לאכילת יונקים קטנים ובינוניים, בעיקר קביתיים כגון מארה וקביה, עכבריים, קיפודניים ואף ארמדיליים; ציפורים וביציהן, כגון טינמיים וגבתוניים, זוחלים, פרוקי-רגליים, חלזונות ודגים. חלק ניכר מתזונתו הוא צמחי (50% לפי מחקרים מסוימים), כולל קני-סוכר, פקעות, הדסיים, דקליים, ברומליים (כגון אננס) ופירות (כגון בננות, גויאבות ו"תפוח הזאב" – Solanum lycocarpum – שנפוץ באזורו ומהווה חלק חשוב מאוד ממזונו, ואף משמש כתרופה למחלות מסוימות.‏[29] סוגי מזון מסוימים, כגון מכרסמים ותפוח-הזאב, נצרכים במהלך כל השנה, אך התזונה הכללית משתנה לפי זמינות המזון. הוא טורף לעתים גדיים, אפרוחים וחזירים צעירים, ואף איילי הפאמפאס. על פי מחקר שנערך בשנת 1999, אייל הפאמפאס היווה 2.4% מ-1,673 דגימות מזון שנבחנו.‏[23]

זאבי הרעמה שחיו בעבר בשבי, התקיימו מתזונה שהתבססה בעיקר על בשר, ולפיכך נגרמו להם בעיות בדרכי השתן. כתוצאה מכך ובעקבות מחקרים שבדקו את תזונתם בטבע, נוספו לתפריט שלהם המורכב מבשר ומזון לכלבים, גם מרכיבים צמחיים. לעתים מתאספים מספר בוגרים בשטח מצומצם, אם יש בו מקורות מזון רבים, כגון אדמות חרוכות לאחר שריפה, החושפות בעלי-חוליות קטנים. הודות לחוש הריח המפותח שלהם, הם נוטים לנבור לעתים בפחי אשפה.

רבייה‏[31][עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב רעמה צעיר, בשלב הביניים בין גור לבוגר. גן החיות בלואיוויל, קנטקי, ארצות הברית.

לא ידוע הרבה על דפוסי הרבייה של זאבי הרעמה בטבע. זאבי הרעמה הם מונוגמיסטים, ונפגשים לעתים רחוקות לאחר שעונת הרבייה מסתיימת. עונת הרבייה נשלטת כנראה על ידי פוטופריודיזם ("תחושת זמן"). זוגות הנמצאים בשבי מזדווגים בתקופות שונות בהתאם למיקומם: בחצי הכדור הצפוני בין אוקטובר לפברואר, ובדרום אמריקה בין אוגוסט לאוקטובר. הנקבה מתייחמת פעם בשנה למשך תקופת זמן קצרה של יום עד ארבעה ימים, וההריון נמשך 60–65 ימים, בדומה לכלביים אחרים. אף על פי שנראה כי הנקבה אינה תלויה בזכר בגידול הגורים, הוא משמיע את קולו בתדירות גבוהה בזמן זה, מסמן את הטריטוריה ומגן עליה, ובכך תורם באופן משמעותי לנקבה ולגוריה, בנוסף לתרומתו כדמות אב.

הזוג חולק יחדיו את הטריטוריה ולעתים אף את אותם מקומות מנוחה ושינה, את אזורי חיפוש המזון ואת שטחי הטלת השתן ועשיית הצרכים. אך לרוב השניים מסיירים ביחידות לאחר תקופת ההמלטה. השגר מונה 1–6 גורים שחורי-פרווה, השוקל בין 340 ל-450 גרם. עיניהם נפקחות ביום התשיעי ואוזניהם עומדות. צבע פרוותם משתנה בשבוע העשירי משחור לאדום והם נגמלים מיניקה בין 15–22 שבועות לאחר יום היוולדם. הם מתפתחים במהירות ומפתחים מערכת שליטה היררכית בגיל חודש בערך. בגיל 2–3 חודשים הם מטיילים עם אמם, ובגיל 5–6 חודשים הם לומדים לצוד לבד. הזכרים מגיעים לבגרותם המינית בגיל שנה, ואילו הנקבות בגיל שנתיים בערך. בגילאים הללו הם עוזבים את הוריהם ומוצאים להם מגורים חדשים.

יחסים עם מינים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב הרעמה מנהל מערכת יחסים סימביוזית עם הצמחים שהוא ניזון מהם: הוא נושא את זרעיהם לאחר האכילה, ולעתים קרובות פולט אותם דרך הצואה על קני נמלים חותכות עלים. הנמלים בתורן משתמשות בצואה ומשליכות את הזרעים אל ערימות אשפה מחוץ לקן, וכתוצאה מכך מואץ קצב הצמיחה של הזרעים.‏[32]

איומים, אוכלוסייה ויחסים עם האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאב הרעמה מעניק מחד יתרונות כלכליים לאדם, כיוון שהוא טורף חיות המזיקות ליבול (כגון ארנבות ומכרסמים קטנים) אך מאידך, הוא פוגע לעתים רחוקות בעופות משק צעירים, ובשל כך אף ניצוד על ידי המקומיים. יתר על כן, הוא נחשב גם כגורם מאיים לבקר ולצאן (הפרטים הבוגרים), אך חשד זה הוכח כחשד שווא.‏[3] בגלל נטייתו להתבודד וזהירותו, הוא נמלט כאשר הוא חש בסכנה, כך שאינו מהווה איום ישיר על בני אדם.

האיום המשמעותי ביותר לתנאי חייו של זאב הרעמה, הוא הצמצום ההדרגתי של בתי הגידול שלו, הנובע בעיקר מהמרת שטחים לצורכי חקלאות ולבניית חוות, הגורמת לו לחיות קרוב יותר לאדם ולהיפגע כתוצאה מכך.‏[23] בנוסף, קטיעת רצף השטחים של בתי הגידול גורם לבידוד האוכלוסייה ולקושי בהתרבות.‏[23] כמו כן, זאב הרעמה נדרס לעתים, בגלל קרבתו לכבישים המהירים התוחמים שמורות טבע.‏[23]

זאב הרעמה רגיש במיוחד לזיהום הנגרם על ידי תולעת הכליה (סוג תולעת טפילית, Dioctophyme renale), המהווה איום קטלני גם לכלבי הבית.‏[33] הוא אינו משמש כטרף לאף טורף אחר, אף על פי שהוא עלול להיות מותקף או להיהרג על ידי כלבים מבויתים שהתפראו, להידבק מהם ממחלות או להיאבק עמם על מזון.‏[3][33]

כיוון שמצב השימור שלו מוגדר "פגיע" על ידי הממשלה הברזילאית,‏[23] הוא קיבל מעמד של חיה מוגנת.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל האופי המתבודד של זאבי הרעמה ובית הגידול הרחב שבו הם שוהים, צפיפותם נמוכה ברחבי דרום אמריקה. על פי הערכה שנעשתה בשנת 2005, נאמדה אוכלוסיית זאבי הרעמה בכ-23,600. האוכלוסייה בבוליביה לא עברה את סף ה-1,000.‏[34] האוכלוסייה הנוכחית מוערכת בכ-13,000 פרטים, וסביר שהיא תצטמצם בעוד עשרה אחוזים במשך העשור הבא עקב האיומים שהוזכרו לעיל.‏[23]

שימור האוכלוסייה והחזקתו בשבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאבי רעמה בגן חיות בטוקיו (הסרטון מומלץ לצפיה בתצוגה מוגדלת)

זאבי הרעמה מוגנים ברוב המדינות שבהם הם חיים, כגון ברזיל, פרגוואי ובוליביה, אך על אף שהציד במדינות אלה אסור על פי חוק, אכיפתו מלווה בקשיים.‏[23] הם שוהים במספר אזורים מוגנים, כגון הפארקים הלאומיים של קראקס והפארק הלאומי אמאס הנמצאים בברזיל. הם נהנים מפעולות שימור רחבות המגנות על הסראדו, כגון פעולות שננקטו להפחתת ההרג בדרכים בברזיליה, ופעולות שנקטה הקרן העולמית לשימור חיות הבר באזור.

בשבי‏[35][עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 פורסם מחקר‏[27] שהתמקד בניסיונות לפתור את בעיית הצמצום בהתרבות זאבי הרעמה. מן המחקר עולה, כי מוסדות זואולוגיים וגני חיות ברחבי העולם ניסו להרבות את זאבי הרעמה ללא הצלחה יתרה, כיוון שהרבייה בשבי לוותה בקשיים: דוגמה מובהקת לכך מהוות נקבות החיות בתנאי שבי בחצי הכדור הדרומי. הן התייחמו בחודשים מרץ ואפריל, ולאחר ההיריון שנמשך כ-66 ימים וההמלטה, הסתבר כי הן מתקשות לגדל את גוריהן ולפיכך בעודם בני יום, הן קוברות אותם, נוטשות אותם או אף אוכלות אותם. הרג גורים הוא תופעה נפוצה אצל נקבות יונקים היולדות בפעם הראשונה, במיוחד אצל החתוליים. עם זאת, הרג גורים מתמשך אינו תופעה נפוצה כלל ולרוב הוא נגרם כתוצאה ממצבי לחץ. המחקר התמקד בפארק הזואולוגי של סאו פאולו (גן החיות הגדול בברזיל). אוכלוסיית זאבי הרעמה שנחקרה, כללה שלושה זוגות בוגרים שגדלו בטבע, ושלא הצליחו להתרבות בתנאי שבי. מסקנות המחקר הצביעו כי קשיי ההתרבות נגרמו בשל לחץ שנבע מתזונה לא נכונה, קרבה לאנשים (כולל עובדים) וקרבה לזאבי רעמה אחרים. בנוסף נצפו דפוסי התנהגות שונים מאלה המאפיינים את זאבי הרעמה השוהים בטבע, כגון שימוש תדיר יותר בקולות וריבוי סימוני ריח של הזכרים באופן תכוף יותר מהנקבות בתקופת הייחום. מן המחקר עלה, כי יש לבודד את זאבי הרעמה ממטרדים אנושיים וכן אף לבודד אותם אחד מהשני כדי לנטרל את הקשר ביניהם הנוצר מראייה ומחוש הריח. כמו כן הגיעו החוקרים למסקנה, כי יש להקצות לזוג מרחב ראוי, שבו יוכלו להיות מבודדים לחלוטין. מספר גני חיות יישמו את מסקנות המחקר ונחלו הצלחה בהתרבות זאבי הרעמה.

בול דואר מגרמניה עליו מופיע זאב הרעמה

ב-31 בדצמבר 1999, דיווחו 144 מוסדות על מספר כולל של 412 זאבי רעמה (209 נקבות ו-203 זכרים).‏[23] עם זאת, כדי לקבל תמונת מצב מבוססת יותר, נדרש עדיין מחקר מקיף יותר אודות מספר זאבי הרעמה הקיימים, השפעת האדם על סביבתו וחקר מחלותיו.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נהגו לצוד את זאב הרעמה בגלל אמונות טפלות המייחסות לאיבריו תכונות על-טבעיות:

  • עין של זאב רעמה שלא מכבר נתלשה ממנו, תביא מזל טוב בהימורים
  • די במבטו כדי להרוג תרנגולות
  • בבטנו שוכנים נחשים
  • עורו וזנבו משמשים לטקסים דתיים ולתרופות-אליל
  • שיניו משמשות ליצירת קמעות בשל סגולתן למנוע בעיות‏[36][27]

בתקופה המודרנית השימוש באיבריו פחת מאוד, אך התופעה עדיין קיימת בקרב קהילות קטנות של ילידים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Dietz, J.M. 1985. "Chrysocyon brachyurus". Mammalian Species, 234.
  2. ^ 2.0 2.1 The Maned Wolf The National Zoological Park, The Smithsonian Institution.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 International Wildlife Encyclopedia: Leopard - marten Maurice Burton and Robert Burton, Marshall Cavendish, 2002, P.1540, ISBN: 0761472665.
  4. ^ Bandeira de Melo, L. F. et al, (2007), "Secret lives of maned wolves (Chrysocyon brachyurus Illiger 1815): as revealed by GPS tracking collars" Journal of Zoology, 271: 27–36. doi: 10.1111/j.1469-7998.2006.00176.x
  5. ^ Fletchall, Norah B., M. Rodden, and S. Taylor. "Husbandry manual for the maned wolf Chrysocyon brachyurus", American Association of Zoos and Aquariums, Washington, 93p (1995).
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 "manedwolves", Maned Wolf SSP Management Committee.
  7. ^ ראו סרטונים בקישורים חיצוניים
  8. ^ Allen, M.E. (1995) "Maned wolf nutritional management". In: "Husbandry Manual for the Maned Wolf Chrysocyon brachyurus". N.B. Fletchall, M . Rodden and S. Taylor, Eds. American Association of Zoos and Aquariums
  9. ^ "Maned Wolf in Caraça's Sanctuary"
  10. ^ Xiaoming Wang, Richard H. Tedford. "Dogs: Their Fossil Relatives and Evolutionary History", page 56. Columbia University Press, 2010. ISBN 9780231135290.
  11. ^ narrowtooth shark, Prepared by Michelle Press , Florida Museum of Natural History.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 12.6 12.7 Canids: Foxes, Wolves, Jackals And Dogs:Status Survey And Conservation Claudio Sillero-Zubiri, Hoffmann & Macdonald (eds). 2004, IUCN/SSC Canid Specialist Group.
  13. ^ Jennifer W. Sheldon, "Wild dogs: the natural history of the non-domestic Canidae", University of California (Academic Press, 1992). ISBN 9780126393750.
  14. ^ 1 External brain anatomy in relation to the phylogeny of Caninae, George A. Lyras and Alexandra A. E. Van Der Geer, Zoological Journal of the Linnean Society, 138: 505–522, London.
  15. ^ 15.0 15.1 Evolutionary History of the Falklands Wolf, Graham J. Slater et al, Current Biology: Volume 19, Issue 20, Pages R937–R938, 3 November 2009.
  16. ^ 1 "Phylogeny of the large extinct South American Canids (Mammalia,Carnivora, Canidae) using a ‘‘total evidence’’ approach", Francisco J. Prevosti, Cladistics Volume 26, Issue 5, pages 456–481, October 2010.
  17. ^ Genome sequence, comparative analysis and haplotype structure of the domestic dog, Kerstin Lindblad-Toh et al, Nature: Vol 438, Pages 803–819, 8 December 2005.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 James Dietz, Ecology and Social Organization of the Maned Wolf (Chrysocyon brachyurus), Smithsonian Contributions to Zoology (392), 1984.
  19. ^ Marshall Cavendish Corporation, "Encyclopedia of mammals", Volume 4, University of Pennsylvania, 1997. ISBN 9780761405757
  20. ^ "Maned Wolf", The Endangered Wolf Center.
  21. ^ Christine Marie Janis, Kathleen Marie Scott, Louis L. Jacobs. "Evolution of Tertiary Mammals of North America: Terrestrial carnivores, ungulates, and ungulatelike mammals". Vol. 1, Cambridge University Press, 2005. ISBN 9780521355193.
  22. ^ Langguth, A. (1975). "'Ecology and evolution in the South American canids'". In M. W. Fox, ed.. The wild canids: their systematics, behavioral ecology and evolution". New York: Van Nostrand Reinhold Company. pp. 192–206. ISBN 9780442224301
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 23.6 23.7 23.8 IUCN: Chrysocyon brachyurus Rodden, M., Rodrigues , F. & Bestelmeyer, S. (2008)
  24. ^ לקריאה בהרחבה, ראו את מחקרו המקיף ביותר של הזואולוג James Dietz. הפסקה נכתבה ברובה בהתבסס על מקור זה‏[1]
  25. ^ ראו גם מחקרו של Kleiman
  26. ^ 26.0 26.1 Maned Wolf Pee Demystified Brian Switek, 03-October-2011.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 The Maned Wolf in Captivity Adriana G. CANID NEWS, Vol. 2, 1994
  28. ^ 28.0 28.1 “The Captive Maned Wolf (Chrysocyon brachyurus): Nutritional Considerations With Emphasis on Management of Cystinuria” Sara E. Childs-Sanford, 2005, University of Maryland.
  29. ^ Motta-Junior, J. C., S. A. Talamon, J. A. Lombardi, AND K. Simokomaki (1996). "Diet of maned wolf, Chrysocyon brachyurus, in central Brazil". Journal of Zoology (London) 240 (2): 277–284.
  30. ^ Chrysocyon brachyurus Animal Diversity
  31. ^ מקור לרוב העובדות בפסקה:‏[1][30]
  32. ^ Conservation of the Maned Wolf: fruitful relationships in a changing environment Orin Courtenay, CANID NEWS, Vol. 2, 1994.
  33. ^ 33.0 33.1 MATERA, E. A., SALIBA, A. M. and MATERA, A. (1968), "the occurrence of dioctophymiasis in the Maned wolf Chrysocyon brachyurus". International Zoo Yearbook, 8: 24–27. doi: 10.1111/j.1748-1090.1968.tb00427.x
  34. ^ Population and Habitat Viability Assessment Paula Rogério et al, 2008.
  35. ^ ראו מחקריהם של Acosta, Brady, C.A. & Ditton, M.K., Dietz, Faust, T.R. & Scherpner, C, Rodden,M. & Blakely,M וכן את המחקר המוזכר להלן
  36. ^ Paula Hammond, "The Atlas of the World's Most Dangerous Animals: Mapping Nature's Born Killers", Marshall Cavendish, 2010. ISBN 9780761478706.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg