זאב (קריקטוריסט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זאב (קריקטוריסט)
אין תמונה חופשית
שם לידה יעקב פַרְקַש
תאריך לידה 1923
מקום לידה בודפשט, הונגריה
תאריך פטירה 15 באוקטובר 2002 (בגיל 79 בערך)
מקום פטירה ישראל
לאום ישראלי
תחום יצירה קריקטורה

זאב הוא כינויו האמנותי של יעקב פַרְקַש (192315 באוקטובר 2002), שהיה קריקטוריסט ומאייר ישראלי. חתן פרס סוקולוב לעיתונות (תשמ"א-1981) ופרס ישראל לתקשורת ועיתונות (תשנ"ג-1993).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב פרקש נולד בשנת 1923 בבודפשט, בירת הונגריה. הוא גדל בכפר והתעניין עוד מגיל צעיר בציור, וכשהיה בן 12 צייר קריקטורות, שאותן קיבץ בעיתון שיצר וחילק בכפרו.

בשנת 1936 עבר ללמוד בגימנסיה בעיר קֶצ'קֶמֶט. בהתחלה לא צפו לו עתיד מזהיר בציור, בין היתר בשל העובדה שהיה עיוור צבעים; מורו לציור בתיכון לא התרשם מיכולתו במיוחד, וכינה אותו "הצייר הגרוע ביותר בכיתה".‏‏‏[1]‏‏ חרף כל זאת המשיך פרקש לצייר, ובשנתו האחרונה בבית הספר צייר בתשלום קריקטורות של בני כיתתו.

כשסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, ביקש פרקש ללמוד עיתונאות, אך מכיוון שבאותה תקופה נאסר על יהודים להירשם לאוניברסיטה, פנה במקום זאת ללמוד נגרות. בראשית מלחמת העולם השנייה ניצל פרקש מלשרת בחזית הרוסית, ובמקום זאת שובץ כנגר במחנה צבאי. זמן מה לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד ומשם למחנה הריכוז דכאו. לאחר המלחמה נשלח למחנה מעבר לפליטים, עבר הכשרה ציונית בהונגריה וניסה להעפיל לארץ ישראל, אך גורש ונשלח למאסר בקפריסין. בתקופה זו המשיך פרקש לצייר קריקטורות ביומנו הפרטי. לבסוף הצליח לעלות לארץ ישראל ב-1947 עם רעייתו מרים, גויס לחטיבה 7, והשתתף באופן פעיל בקרבות לטרון ב-1948.

בתחילת דרכו בארץ עבד כפועל בניין ובסלילת כבישים. במקביל, ניסה למכור את ציוריו. את הקריקטורה הראשונה שלו מכר לעתון "אומר". לבסוף פנה לאפרים קישון, אף הוא יליד הונגריה, שבאותו זמן עבד בעיתון "מעריב". בתיווכו של קישון נשכר פרקש ב-1952 כקריקטוריסט על ידי "מעריב", שם נדרש לצייר קריקטורה יומית, רעיון חדש בזמנו. לדעתם של עורכי העיתון הניסוי לא הצליח, ולאחר כמה חודשים הועבר לעבוד כמאייר. באותה תקופה החל פרקש לחתום על ציוריו בשם העט "זאב", שמקורו נעוץ בשם משפחתו ("פרקש" בהונגרית פירושו "זאב"). את השם בחר בעצת קישון, שעודד אותו לבחור שם קצר וקולע, אך הייתה זו בחירה טבעית: כבר שהיה תלמיד בהונגריה נקרא על ידי מוריו וחבריו "לוּפּוּס" ("זאב" בלטינית), ושנים לאחר מכן, כשניסה לעלות לארץ, נרשם תחת השם "יונה וולף" ("וולף" פירושו "זאב" ביידיש ובגרמנית), וכך גם נקרא בעת שהותו בקפריסין. בשנת 1953 היה שותף להוצאת כתב העת "דחליל".

בשנת 1955 התמנה זאב למנהל האמנותי של השבועון "דבר השבוע" והיה חבר מערכת השבועון, ומשנת 1958 ועד תחילת שנות ה-60 היה הקריקטוריסט של העיתון.‏[2] לרשותו עמד עמוד שלם של קריקטורות מדי שבוע, והוא אף הוסיף איורים לכתבות ומאמרים של המשתתפים האחרים.

ב-1962 שכר אותו עיתון "הארץ" כקריקטוריסט, ושם צייר קריקטורה יומית בין דפי המאמרים ודעות. כעבור שנה ניתן לו מדור קבוע במוסף העיתון של יום שישי בשם "על כל פנים". מדור זה היווה קריקטורה אחת גדולה שהשתרעה על פני דף שלם, ועל פי רוב כללה כמה נושאי אקטואליה שונים תחת מוטיב מאחד. על קריקטורות אלו תמיד היה חותם בליווי דיוקן עצמי קטן שבו הוא נראה מחזיק מכחול גדול-מידות מטפטף. זאב המשיך לעבוד ב"הארץ" עוד כארבעים שנה, עד סוף שנת 2001, סמוך למותו.

קריקטורותיו נדפסו מחדש לעתים קרובות בעיתונות העולמית, בעיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" ו"לה מונד," בשבועונים האמריקאים "טיים" ו"ניוזוויק", ובשבועון הגרמני "דר שפיגל".

כישרונו ותפוקתו הגדולה זיכו אותו בשלל פרסים, בהם פרס שווימר לעיתונות (1971), פרס הצילינדר הנודד של אמנות לעם, והתואר "אביר השלטון" בתחום התקשורת מטעם התנועה לאיכות השלטון (2002). במקרה האחרון, ציינה אותו ועדת הפרס לשבח על "אומץ בחשיפת האמת, על היכולת לומר דברים רבים במשיכת קולמוס ועל ליווי מדינת ישראל בדרך אמנותית ועיתונאית מיוחדת".

בשנת תשמ"א-1981 זכה פרס סוקולוב לעיתונות. ועדת הפרס קבעה כי הקריקטורות שלו "מחנכות את דעת הקהל לחשיבה ביקורתית, לייעודי האומה, לאומץ מוסרי, לראייה מפוכחת, לטוהר מידות ולפיתוח הטעם הטוב, בלא שמץ של זדון או רוע-לב".‏[3] הפרס היוקרתי ביותר שבו זכה היה פרס ישראל בתחום התקשורת והעיתונות (תשנ"ג-1993). בנימוקיהם קבעו השופטים כי הפרס הוענק לזאב "על הצטיינותו בתחום הקריקטורה הפוליטית והתמדתו היום-יומית, ובמשך שנים ארוכות, להביע במספר קווים עמדות ברורות בענייני על הצטיינותו בתחום הקריקטורה הפוליטית והתמדתו היום-יומית, ובמשך שנים ארוכות, להביע במספר קווים עמדות ברורות בענייני המדינה והעולם, בדרך חדה ומצליפה אך תמיד עם חיוך. מר פרקש מיסד את הקריקטורה הפוליטית היומית, כפן בלתי נפרד וחיוני של העיתונות הישראלית, במשימותיה לבטא מסרים ציבוריים מובהקים".‏[4] בראיון‏‏‏‏ הסביר זאב כי ראה את הפרס בתור המחמאה הגדולה בחייו, וזאת משום שהפרס ניתן לו בתחום העיתונות ולא בתחום האמנות.‏[5]

אף שהצליח להעלות חיוך על פני קוראיו מדי יום, בחייו הפרטים ידע הרבה צער. ב-1974 שכל את בנו דני בתאונת מסוקים בצבא.‏[6] ב-1983 נפטרה אשתו מרים.

נוסף על עבודתו כקריקטוריסט, זאב גם עבד כמאייר. הוא אייר עבור עשרות ספרים שיצאו לאור בישראל, בהם יצירות של חבריו יוסף לפיד ואפרים קישון, אף הם יוצאי הונגריה, שאליהם היה קרוב במיוחד. ביחד עם הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוֹש) כונו הארבעה "המאפיה ההונגרית" – כולם אנשי עיתונות שעסקו בהומור, שאת השראתם שאבו מהסופר הסאטירי ההונגרי פרידיש קארינתי.

לזאב הייתה השפעה רבה על קהילת הקריקטוריסטים הישראלים, והוא נחשב ל"אחד מגדולי הקריקטוריסטים הפוליטיים בארץ".‏‏‏[1] הוא הרבה לתמוך ולעודד אמנים ישראלים צעירים שניסו להיכנס לתחום זה, בפרט ילדים ובני נוער. בין אלו שאותם עודד היו המאייר והקריקטוריסט מישל קישקה ונמרוד רשף.

פרקש נפטר ב-15 באוקטובר 2002 לאחר מחלה ממושכת, בגיל 79. נקבר בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב.‏[7] הותיר אחריו שתי בנות: נעמי (אחות) ודורית (זמרת), וחמישה נכדים.

בשנת 2008 תרמו בנותיו את אוסף יצירותיו למוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון והן שמורות בארכיון שם.

הקריקטוריסט ניסים חזקיהו סיכם את חייו של זאב בתיאור הבא: "אוזניים גדולות, לב רחב וכישרון ענק – על פי כל קנה מידה, זאב היה תופעה בלתי מוסברת. עותק יחיד במינו. אמן שיצר קריקטורות פוליטיות שנונות, אייר פורטרטים בקו גאוני, משוגע לתיאטרון, אוהד שרוף של ספורט, הציג תערוכות ברחבי הגלובוס, שבר שיאים של כמויות יצירה, הקפיד לפרגן לכל הקולגות ולא התפנה להסתכסך עם אף אחד, אפילו לא פוליטיקאי".

השקפתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, זאב הגדיר את עצמו בראיון פעם כ"קצת שמאלה מהמרכז",‏‏‏[1] אך סירב להשתייך למפלגה פוליטית והשתדל להיות מתון בגישתו. באותו ראיון הסביר שלמרות נטייתו השמאלית, "אצייר גם קריקטורה לטובת הצד השני אם אראה הצדקה לכך." עם זאת, יש שראו קו שמאלי מובהק בקריקטורותיו. לדוגמה, ב-1993 כתב אריאל שרון בספר "ספר הזהב של זאב", שיצא לאור לאחר זכייתו בפרס ישראל, כי "קו הקריקטורה של זאב הוא נהדר, מהנה, גאוני, יחיד במינו. לצערי, הקו הפוליטי שלהן הוא טועה ומטעה. חבל."

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה תכונות מאפיינות את סגנון ציוריו של זאב. אחת מהבולטות היא סגנונו המינימליסטי. כקריקטוריסט הוא ניסה לתפוס את ההבעה האופיינית של קורבנו, לדבריו: "להעלותה על הנייר בקווים מעטים ככל האפשר, ועם זאת בצורה מודגשת".‏[8] אף שזאב נמנע מעודף קווים או פרטים בדמויות שיצר (בניגוד לקריקטוריסטים כמו רענן לוריא, שיצר דמויות הרבה יותר מורכבות), ציוריו עדיין היו מעוצבים ומתוכננים, והוא הקדיש מאמץ רב כדי לתפוס את האישיות של הדמויות שצייר. לזאב גם הייתה נטייה להסתמך על סמלים פשוטים להעביר את המסר שרצה באופן יעיל וקולע, כמו מנהגו לצייר את יאסר ערפאת חבוש משקפיים עשויות זוג פצצות.

סגנונו דמה במידה מסוימת לזה של הקריקטוריסט האמריקאי אל הירשפלד, שהתמחה בציור אישי ציבור ובפרט כוכבי ברודוויי. גדולתו הייתה הדרך שבה הצליח להעביר את אווירת המחזה או הסרט אותו אייר בקווים מעטים ונקיים. זאב העריך את הירשפלד, בפרט בשל פוריותו, וכמוהו אייר עבור מחזות תיאטרון. כמו הירשפלד, גם זאב הצטיין בהעברת המשחק המרגש של השחקנים שצייר. השחקן שלמה בר שביט כתב עליו פעם: " השחקן 'מת' כל ערב על הבמה. לאחר מחיאות הכפיים, עם סגירת המסך, השחקן והדמות שהוא מגלם נעלמים אי-שם בתהום הנשייה. בא זאב ומשנה סדרי בראשית. בזכותו משפחת התיאטרון ממשיכה לחיות חיי נצח. זאב, איש חכם, מלא הומור וחן, בעל כישרון נדיר לעצור את הזמן בעזרת הקו הזורם על הנייר, מנציח אותנו בקריקטורות שלו, שהן הרגעים המופלאים של חיינו."

תכונה מאפיינת נוספת של קריקטורותיו היא חוסר הארסיות שבהן. חברו טומי לפיד, שבעצמו הופיע בקריקטורות של זאב, אמר עליו ש"הוא ידע להיות ביקורתי ללא שמץ של רשע." ההומור שבציוריו לרוב נבע מהמצבים שיצר, לא מהדרך המעוותת שבה צייר את נשואיו. עדות לכך היא שבספר "ספר הזהב של זאב" כתבו הרבה מאלו שצייר במשך השנים הקדשות חמות, בהם יצחק רבין ושמעון פרס. בזמנו אפילו נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שלח מכתב תודה לזאב על קריקטורה שבה צייר אותו בדמות ישו.

עוד תכונה שאִפיינה את קריקטורותיו היא השנינות שהפגין. במיוחד הצטיין במשחקי מילים שסביבם כרך את ציוריו. דוגמה לכך הייתה אחת מהקריקטורות הגדולות שלו מהמדור "על כל פנים" שעסקה בבעיותיו של ריצ'רד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט בראשית שנות ה-70: הקריקטורה התבססה על "פסל לאוקואון" המפורסם שבו לאוקואון ושני בניו נחנקים על ידי נחשים; זאב צייר את ניקסון ושני עוזריו סבוכים וכרוכים בסלילים מגנטים של קלטות אודיו, וקרא ליצירתו "לאוניקסון". קריקטורה אחרת משנת 1963 שהיה גאה בה דנה ברצח קנדי: בציור נראה קנדי מוטל מת על הארץ, חרבו לידו וסכין נעוצה בגבו; מצד ימין עומד ניקיטה חרושצ'וב נדהם, מחזיק בחרב אף הוא. בציור פשוט זה הצליח זאב להעביר גם את האופן הבלתי-צפוי שבו נהרג קנדי וגם את חוסר האיזון שנוצר עקב מותו של מנהיג מעצמה עולמית. שבוע לאחר מכן פרסם השבועון האמריקני "טיים" תגובות על מותו של קנדי, והקריקטורה של זאב כיכבה בראשן.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי קריקטורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על כל פנים; הקדמה: אפרים קישון, ירושלים: א' לוין-אפשטין, 1968. (קריקטורות שהתפרסמו במקור ב"הארץ")
  • צרות צרורות: 170 קריקטורות פוליטיות; הקדמה: אבא אבן; דברי רקע: אלי ניסן, תל אביב: עקד, 1972.
  • מן הפח אל המהפך: (מבחר קריקטורות, 1968–1978); הקדמה: גרשום שוקן, תל אביב: זמורה, ביתן, מודן, תשל"ח.
  • ח"י – תל אביב קאונטרי קלוב: מצעד הוותיקים, תל אביב: תל אביב קאונטרי קלוב, 1983.
  • דרישות שלום, תל אביב: עקד – מרתף גלריה לתרבות ולאמנות, תשמ"ו.
  • נישואין נוסח ישראל; הקדמה: דן פתיר, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ב 1991. (מבחר קריקטורות 1978–1991)
  • ספר הזהב של זאב; רעיון: אוליביה אלפנדרי; עריכה ועיצוב: ניסים יחזקיהו ומישל קישקה, תל אביב: זמורה-ביתן; תא הקריקטוריסטים הישראלים, תשנ"ג 1993. (לקט קריקטורות פרי עטו, לרגל קבלת פרס ישראל, עם רשימות של האנשים המצוירים בהן; בנוסף: קריקטורות מאת ציירים אחרים שנושאן הוא זאב, עמ' 45–63)

איור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביב עקרוני (לִקט וערך), ט.ל.ח.: טעות לעולם חוזרת בפי תלמידים; קריקטורות: זאב, תל אביב: עקד, תשכ"ב.
  • הגר אנוש (עורכת), (בלי) עין הרע: צרור אמונות תפלות; צייר: זאב, תל אביב: טרקלין, 1970.
  • רינה גל (ליקטה), שְׁגיא/עתו:, לקט טעויות דפוס מן העתונות הישראלית; ציורים: זאב, תל אביב: טרקלין, 1978.
  • עדי ואבי גבעון, כףלשון: אוסף חידות; איורים: זאב (יעקב פרקש), כפר מונש: עופרים, תשס"ה 2004.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מיהו יהודי – בעולם הקריקטורה", מחניים 11 (1995), 302–311.

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו:

  • 2 במרץ – 1 במאי 2008 – "גברתי ראש הממשלה" – קריקטורות של גולדה מאיר; אוצר: ניסים (נוסקו) יחזקאל, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון.‏[17]
  • 2 באפריל – 20 ביוני 2009 – "זאב במובן הקלאסי: בין אמנות קלאסית לבין קריקטורה פוליטית"; אוצר: ניסים (נוסקו) יחזקאל, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון.‏[18]
  • 12 באפריל 2012 – "זאב בתיאטרון החיפני" – מבחר רישומים של השחקנים שהציגו על בימות תיאטרון חיפה; אוצרות: עינבר דרור לקס והידד ליטמן, מוזיאון העיר חיפה.‏[19]
  • 15 במרץ – 28 בספטמבר 2013 – זאב במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס: שתי תערוכות מאוסף זאב, ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון:‏[20]
    • "זאב ויונה" – עשרות קריקטורות פוליטיות בנושא השלום דרך דימוי היונה, שיצר זאב משנות ה-60 ועד מותו; אוצר: ניסים (נוסקו) חזקיהו.‏[21]
    • "בעיני זאב" – דיוקנאות של ראשי הממשלה דוד בן-גוריון ומנחם בגין, שנוצרו בין שנות ה-60 לשנות ה-80; אוצרת: ליאת מרגלית.‏[22]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי נאור, "זאב נולד: על צעדיו הראשונים בארץ של הקריקטוריסט הנודע", בתוך ספרו: רבותי, העיתונות: פרקים בקורות התקשורת הכתובה בארץ, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ה, עמ' 324–326.
  • יעקב העליון, "הצבעה לזאב", ספר השנה של העיתונאים, 1993, 9–18. (עם זכייתו בפרס ישראל)

קטלוגים של תערוכות:

  • זאב במובן הקלאסי: בין אמנות קלאסית לבין קריקטורה פוליטית; אוצר התערוכה: ניסים (נוסקו) יחזקאל; עיצוב תערוכה וקטלוג סטודיו: קרן וגולן, חולון: המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; עיריית חולון – מדיטק, מתחם תרבות יוצר, 2009.
  • זאב ויונה: הקריקטוריסט שרדף שלום; אוצר: ניסים (נוסקו) חזקיהו; עורכת ראשית: מיה דבש, חולון: המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; מדיטק חולון – מתחם תרבות יוצר, 2013.
  • בעיני זאב: על דיוקנו של דוד בן-גוריון ושל מנחם בגין ברישומיו של זאב; אוצרת: ליאת מרגלית; עורכת ראשית: מיה דבש, חולון: המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; מדיטק חולון – מתחם תרבות יוצר, 2013.
  • Ze'ev: Eyewitness with a Smile‎, London: National Museum of Cartoon Art,‎‪ 1994.‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ‏לילי גלזנר, "לעתים חיוך דק יכול לחדור עמוק יותר מאשר מכה עם מקל בראש", באתר הפורטל לצדק חברתי, 19 באוגוסט 2003‏‏. (הקישור אינו פעיל, 27/08/13) קישור לעותק בעברית "הפוכה", בארכיון האינטרנט.
  2. ^ 'Ze'ev' Yaacov Farkas,' in: Ann Gould (ed.), Masters of Caricature: From Hogarth and Gillray to Scarfe and Levine; introduction and commentary by William Feaver, New York: A. A. Knopf, 1981, p. 199.
  3. ^ "חשבון נפש" עתונאי בטקס חלוקת פרס סוקולוב, דבר, טור אחרון, 10 באפריל 1981.
  4. ^ יעקב העליון, 'הצבעה לזאב', ספר השנה של העיתונאים, 1993, 11.
  5. ^ ‏Esther Hecht, The Best Journalist Without Words, Hadassah magazine, 83,3 (November 2001).
  6. ^ סמל דן פרקש הובא למנוחות, דבר, 23 באפריל 1974.
  7. ^ זאב (קריקטוריסט) באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  8. ^ יעקב פרקש (זאב), פני האדם בעיני צייר קריקטורות, כמעט אלפיים 3 (1994), 42–45, באתר סנונית.
  9. ^ זכו בפרס נורדאו, מעריב, 15 ביוני 1965.
  10. ^ פרס עתונאות ע"ש ולטר שווימר, דבר, 30 באפריל 1971; הוענק פרס שווימר לתלמי, דונביץ', גמזו וזאב, דבר, 26 במאי 1971.
  11. ^ נחום ברנע, "זאב" ומיכאל אסף - חתני פרס סוקולוב לעתונות, דבר, 9 באפריל 1981; חתני פרס סוקולוב: אסף; "זאב"; ברנע, דבר, 19 בפברואר 1981; "חשבון נפש" עתונאי בטקס חלוקת פרס סוקולוב, דבר, 10 באפריל 1981, המשך.
  12. ^ "אבירי איכות השלטון" לשנת 2002, באתר התנועה לאיכות השלטון.
  13. ^ רות בונדיזאב – הצייר הצוחק, דבר, 12 בפברואר 1965, המשך; תערוכת ציוריו של זאב – בירושלים, מעריב, 30 ביוני 1965; "ציורים במקום שחקנים", מעריב, 1 ביולי 1965; ל. מג'רו-מינץשלוש פנים לדמות האדם, דבר, 9 ביולי 1965; תערוכות בירושלים, מעריב, טור 3, 3 באוגוסט 1965.
  14. ^ תערוכת קריקטורות של זאב נפתחה במוזיאון תל-אביב, דבר, 21 באפריל 1969; תערוכת קאריקטורות של זאב ורישומים של רבקה מרים נפתחה במוזיאון ת"א, מעריב, 21 באפריל 1969; זהירות, זאב במוזיאון!, מעריב, 15 במאי 1969 (מודעה).
  15. ^ יהודית דגן, ההונגרים דוקרים "בקריקקטוס", דבר, 9 במאי 1979; ציונה תג'ר, יוסל ברגנר וטובה ברלינסקי בת"א, מעריב, טור 2, 24 במאי 1979; תל-אביב: הוארכה תערוכת "קריקטוס", דבר, 29 במאי 1979; רחל אנגל, גם לפרחים יש עיניים, מעריב, 31 במאי 1979.
  16. ^ נפתחה תערוכתו של זאב, דבר, 15 בינואר 1981.
  17. ^ גברתי ראש הממשלה, באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; מרב יודילוביץ'כן, גברתי ראש הממשלה, באתר ynet‏, 28 בפברואר 2008.
  18. ^ זאב במובן הקלאסי, באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס; זאב במובן הקלאסי - זאב פרקש, עכבר העיר; "זאב במובן הקלאסי" במוזיאון לקומיקס, nrg מעריב, 20 במרץ 2009.
  19. ^ זאב בתיאטרון החיפני, באתר מוזיאוני חיפה.
  20. ^ זאב במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, באתר עיריית חולון, 1 באפריל 2013.
  21. ^ זאב ויונה, באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס.
  22. ^ בעיני זאב, באתר המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס.