זיד א-ריפאעי
 | |||||
| זיד א-ריפאעי, ספטמבר 1985 | |||||
| לידה |
27 בנובמבר 1936 (בן 87) עמאן, עבר הירדן | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
زيد سمير الرفاعي  | ||||
| מדינה |
 ממלכת ירדן | ||||
| השכלה |
| ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
זיד א-ריפאעי (ערבית: زيد الرفاعي; נולד ב-27 בנובמבר 1936) הוא פוליטיקאי ירדני. שימש בעבר פעמיים כראש ממשלת ירדן וכראש הפרלמנט של ירדן. בזמן כהונתו הראשונה (1973-1976) התכנסה הליגה הערבית בועידת רבאט והכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים. במהלך כהונתו השנייה (1985-1989) הכריז המלך חוסיין על ניתוק הקשר ההיסטורי בין ממלכת ירדן לבין יהודה ושומרון.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיד א-ריפאעי נולד בשנת 1936 בעמאן בירת ירדן למשפחה ממוצא פלסטיני. אביו היה סמיר א-ריפאעי, שכיהן כראש ממשלת ירדן שש פעמים משנות ה-40 עד שנות ה-60. למד בוויקטוריה קולג' שבאלכסנדריה, שם התיידד עם חוסיין אבן טלאל, לימים המלך חוסיין.[1] בהמשך למד באוניברסיטת הרווארד מדעי המדינה ומשפט בינלאומי, ולאחר מכן החל בקריירה פוליטית בירדן. בשנת 1964 התמנה לראשונה לתפקיד פוליטי, ובהמשך שימש כמזכירו האישי של המלך חוסיין.[2] בשמשו בתפקיד זה נכח ר-ריפאעי בפגישה החשאית בין חוסיין לבין אבא אבן ב-3 במאי 1968 בלונדון, שבה דנו הצדדים על אפשרות להידברות לאור המצב הפוליטי שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים.[3] בהמשך א-ריפאעי גם נכח בפגישה ב-27 בספטמבר 1968 בין המלך חוסיין לבין יגאל אלון,[4] ובפגישה ב-16 באוקטובר בין רמטכ"ל צבא ירדן עאמר ח'אמש לבין רב-אלוף חיים בר-לב.[5] במהלך כל התקופה הזו נפגש פעמים ספורות עם יעקב הרצוג במטרה לקדם את המגעים, אף שלא הבשילו לכדי הסכם.
היחסים עם ישראל תפסו חשיבות משנית בירדן עם התחזקותם של ארגוני הפדאיון הפלסטיניים והתחמשותם בתוך אדמות ירדן, בייחוד לאחר השתלטותו של יאסר ערפאת על אש"ף בפברואר 1969. ב-15 בספטמבר 1970 נכח א-ריפאעי בהתייעצות החירום המכריעה, בעקבותיה החליט המלך חוסיין להכריז על ממשלה צבאית זמנית בראשות מוחמד דאוד ולהכות ביד קשה בארגוני הפדאיון.[6] א-ריפאעי שימש עדיין כיועצו הפרטי של המלך אותה עת, ובמהלך הקרבות עם הפלסטינים הוא היה אמון על העברת המסרים למדינות המערב, ובכלל זאת בקשה לסיוע צבאי ישראלי.[7] בשנת 1971 שימש כשגריר ירדן בבריטניה, במהלך כהונתו נעשה ניסיון להתנקש בחייו בידי ארגון ספטמבר השחור הפלסטיני. באותה שנה רצחו אנשי הארגון את ראש הממשלה הירדני וספי א-תל. בדצמבר 1972 נשלח א-ריפאעי בידי המלך חוסיין לפגישה חשאית עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, במטרה לחדש את היחסים בין שתי המדינות שנותקו באפריל 1971 בעקבות הכרזתו של חוסיין על תוכנית הפדרציה. בפגישה, סאדאת הסכים לפגישה עם חוסיין בקהיר, וזו אכן התרחשה בספטמבר 1973 כהכנה ערבית למלחמת יום כיפור. בפגישה זו חודשו היחסים בין מצרים וירדן.[8]
כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
א-ריפאעי התמנה לראשונה לראשות הממשלה ב-26 במאי 1973, לאחר סיום כהונתו של אחמד א-לווזי. מטרת מינויו הייתה אדיקות היחסים בינו לבין המלך, וכן בשל מדיניותו הפייסנית הן כלפי בית והן כלפי חוץ.[1] חוסיין האמין כי א-ריפאעי יוכל לשפר את היחסים הבעייתיים עם מדינות ערב, בייחוד עם מצרים, על רקע פעילותו הקודמת בתחום. עם זאת, ראשית כהונתו של א-ריפאעי עסקה בעיקר ביחסים עם ישראל. ב-25 בספטמבר 1973 נכח א-ריפאעי בפגישה בין המלך חוסיין לבין גולדה מאיר בהרצליה, שבה חוסיין עדכן את ראש הממשלה על פרטי הפסגה הערבית במצרים בראשית החודש. חוסיין לא מסר הודעה ברורה על המלחמה המתקרבת, כנראה הוא לא ידע על כוונות מצרים וסוריה כלל.[9] כשפרצה מלחמת יום כיפור ב-6 באוקטובר היו שקראו לחוסיין להצטרף ללחימה, אולם א-ריפאעי התנגד לכך נחרצות[10]. המעורבות הירדנית במלחמה הייתה סמלית בלבד. לאחר המלחמה האו"ם, בשיתוף עם פטרונות של ארצות הברית ושל ברית המועצות, ארגנו כינוס בין הצדדים הלוחמים שמטרתו הסופית הייתה הסכם דו-צדדי. בוועידת ז'נבה, שנפתחה ב-21 בדצמבר, ייצג א-ריפאעי את הצד הירדני, אולם לא היו לה תוצאות עיקריות מצד ירדן.[11] בינואר 1974 א-ריפאעי נכח בפגישות המלך חוסיין עם הנרי קיסינג'ר ועם ההנהגה הישראלית, אולם גם להן לא היו תוצאות.
המשך כהונתו של א-ריפאעי עסק בענייני הזירה הערבית והפלסטינים. לאחר ועידת רבאט באוקטובר 1974 שבה הכירה הליגה הערבית בזכות הבלעדית של אש"ף לייצוג העם הפלסטיני, חוסיין נקט במדיניות של הצרת צעדיהם של הפלסטינים ושל אש"ף כדי להראות לעולם הערבי שהפלסטינים עודם תלויים בירדן. כחלק ממדיניות זו, ב-23 בנובמבר 1974 הקים א-ריפאעי ממשלה חדשה שבה מספר השרים הפלסטינים צומצם באופן ניכר. באותו זמן פוזר גם הפרלמנט הירדני, והממשלה המשיכה לפעול בתוקף של חוקים זמניים.[12] במהלך כהונתו א-ריפאעי היה אמון על חיזוק הקשרים עם סוריה, שבאו לידי ביטוי בכינון מועצה משותפת של המדינות שפעלה לתיאום כלכלי בין השתיים. מועצה זו הוקמה באוגוסט 1975, אולם פעילותה הייתה מוגבלת ושיתוף הפעולה הפסיק לאור הסכמי קמפ דייוויד בשנת 1978.[13] כהונתו הראשונה של א-ריפאעי כראש ממשלה הסתיימה ב-13 ביולי 1976, לאחר כשלוש שנים בתפקיד (תקופה ארוכה בקנה מידה ירדני). החליפו איש שירות הביטחון מודר בדראן.
א-ריפאעי התמנה בשנית לראשות הממשלה ב-4 באפריל 1985, לאחר תום כהונת ממשלתו של אחמד עוביידאת. ממשלתו של א-ריפאעי כללה מספר גדול יחסית של שרים פלסטינים (10 מתוך 23), כניסיון לאותת על כוונות טובות לאש"ף וליאסר ערפאת לאור ההסכם בין הצדדים בפברואר של אותה שנה[12]. ניסיונות אלו לא צלחו, הרבה בשל סירובו התקיף של ערפאת להכיר בהחלטה 242 של האו"ם כתנאי למשא ומתן. בפברואר 1986 חוסיין נאלץ להודיע על הפסקת המגעים בין הצדדים. המשך כהונתו של א-ריפאעי עסקה בעיקר בבעיות פנים. מצבה של כלכלת ירדן באותה התקופה היה בכי רע, לאור הירידה במחיר הנפט שהשפיע על יכולתן הכלכלי של מדינות המפרץ, וכן בשל מלחמת איראן–עיראק. בשנת 1986 הוכרז בירדן על תוכנית חומש לשיקום הכלכלה. כדי להילחם באבטלה הגואה ובגירעון התקציבי, פעל א-ריפאעי לקדם את המגזר הפרטי אותו זנחו קודמיו בתפקיד. הוא ביטל את ההחלטה להלאים את הבנקים במדינה, ופתח את הייבוא למגזר הפרטי. בפועל מדיניות זו לא סייעה להפחתת האבטלה במדינה.[14] עוד פעל א-ריפאעי בתחומי חינוך כאשר הקים את המשרד לענייני החינוך הגבוה בירדן. מבחינת הקריאות האופוזיציוניות לליברליזם בממלכה, נקט א-ריפאעי קו שמרני יותר. הוא הידק את הפיקוח על העיתונות בירדן, וכן העצים את הפיקוח בענייני דת.[15]
א-ריפאעי המשיך לכהן כראש ממשלת ירדן לאחר הכרזתו של המלך חוסיין על ההתנתקות הסופית מיהודה ושומרון ביולי 1988. לאחר ההכרזה בוצעו חילופי גברי בממשלה, והושבת המשרד לענייני "השטחים הכבושים".[16] אולם ההכרזה הביאה למשיכת כספים פלסטינים מבנקים ירדנים. זאת, לצד האבטלה הגואה בעקבות סיום מלחמת איראן–עיראק, הביאו את ירדן לגירעון תקציבי חסר תקדים. בניסיון לפתור את הבעיות, הממלכה פנתה לקרן המטבע הבינלאומית בבקשה למלווה. אך כדי לקבל הלוואות, א-ריפאעי התחייב להסיט כספים מהתחום הסוציאלי לעבר השקעות. מעשה זה הוביל לקיצוץ מסיבי בקצבאות בירדן על מוצרי יסוד כמו לחם ודלק. בעקבות זאת החלה מחאה חברתית כלכלית במדינה. המהומות, שפרצו בדרום המדינה באפריל 1989, תפסו עד מהרה צביון פוליטי והושמעו קריאות לפיטורי ראש הממשלה ושריו, שנחשדו בשחיתות. חוסיין נענה לדרישות המוחים. הוא פיטר את ראש הממשלה, וקבע את נובמבר של אותה שנה כמועד לעריכתן של בחירות פרלמנטריות חדשות. א-ריפאעי סיים את כהונתו השנייה כראש ממשלה ב-27 באפריל 1989[17]. כהונה זו, בת ארבע שנים, היא הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד ראש ממשלת בהיסטוריה של ירדן. החליפו בתפקיד זיד בן שאכר, מקורבו של המלך.
לאחר ראשות הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כהונתו כראש ממשלה המשיך א-ריפאעי לכהן כחבר פרלמנט. בשנת 1997, בעקבות התפטרותו של אחמד א-לווזי, מונה לראש הפרלמנט. א-ריפאעי כיהן בתפקיד במשך שמונה שנים, והתפטר ב-12 בדצמבר 2009.[2]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
א-ריפאעי נמנה עם משפחה של פוליטיקאים ירדנים בכירים. אביו סמיר א-ריפאעי כיהן שש פעמים כראש ממשלה, ודודו עבד אל-מונעם א-ריפאעי כיהן גם הוא פעמיים כראש ממשלה. בנו, סמיר זיד א-ריפאעי, כיהן כראש ממשלת ירדן בשנים 2009–2011.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 182–277.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 נבו, עמ' 187
- ^ 1 2 دولة السيد زيد الرفاعي | مجلس الأعيان الأردني
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 247
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 254
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 258
- ^ נבו, עמ' 169
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 287
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 313-314
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 315
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 318
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 325
- ^ 1 2 נבו, עמ' 196
- ^ נבו, עמ' 268
- ^ נבו, עמ' 232
- ^ נבו, עמ' 257
- ^ נבו, עמ' 220
- ^ נבו, עמ' 280–281
| ראשי ממשלת ירדן | ||
|---|---|---|
|
