זיהוי סלעים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"לופה"

סלעים נבדלים זה מזה בתכונות שונות הניתנות לזיהוי באמצעים פשוטים. זיהוי נכון של סלע מאפשר הבנה של אופן היווצרותו וסביבת היווצרותו ושל התהליכים שהביאו להימצאותו במקום מסוים.

כלים בסיסיים לזיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמצעים המפורטים למעלה מאפשרים זיהוי ראשוני של סלעים, אולם רק בדיקה מעמיקה במעבדה תאמת או תפריך את הזיהוי.

תכונות לזיהוי סלעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבישים גדולים בגרניט
  • צבע – קיימים סלעים המופיעים רק בצבע אחד (בזלת שחורה, למשל) אך אחרים מופיעים בשלל צבעים. הגדרת הצבע היא השלב הראשון בזיהוי סלע.
  • מרקם – התבוננות נוספת זו תגלה את גודל הגבישים המרכיבים את הסלע ואת נקבוביותו. זה המקום להשתמש בזכוכית מגדלת או ב"לופה". דוגמאות:
  • גריסה – בדיקה זו מסייעת לזהות את הרכב הסלע באמצעות גריסה בין השיניים:
    • התנגדות לגריסה – קיימים גבישים קשים בחומר
    • אין התנגדות לגריסה – החומר פריך ורך
  • טעם – מליחות מאפיינת סלעי מלח
  • עיסתיות – הרטבת החומר ולישתו ובדיקה האם הסלע נדבק ללשון. עיסתיות והידבקות הן תכונות אופייניות לחרסית ולסלעים המכילים אותה.
  • תסיסהחומצה מלחית בריכוז נמוך (5%-6%) יוצרת בועות תסיסה. רק סלעים המכילים קלציט יתססו, למשל: אבן גיר, חוואר וקירטון.
  • קשיות – בדיקה ראשונית באמצעות הציפורן ובדיקה משנית באמצעות מסמר:
    • רך – נחרץ בציפורן
    • בינוני – לא נחרץ בציפורן אך נחרץ במסמר
    • קשה – לא נחרץ במסמר
  • מגנטיות – אבקת בזלת תימשך למגנט בגלל הימצאות מגנטיט בכמויות קטנות.

צירוף של כמה תכונות ידועות מאפשר להגדיר סלע מסוים.

נקבוביות בסקוריה

תכונות אופייניות של סלעים מוכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]