זיונים זה לא הכול
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | דן בן אמוץ |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | מציאות |
| מספר עמודים | 493 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001312415 |
"זיונים זה לא הכול: רומן מפתח ללא מנעול" הוא ספר מאת דן בן אמוץ שיצא לאור בשנת 1979 בהוצאת "מציאות" שבבעלותו.
הספר היה לרב-מכר ושמו הפך למטבע לשון. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.
מדגם מתוך כאלפיים מכתבים שהתקבלו אצל בן-אמוץ בעקבות הספר פורסם בשנת 1980 בספר "נשים כותבות לדן בן אמוץ בתגובה לספר זיונים זה לא הכול", בעריכת ורדה רזיאל-ויזלטיר.
תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביוגרף של דן בן אמוץ, אמנון דנקנר, הגדיר את תוכן הספר במילים: "סלט של פרקי אוטוביוגרפיה, קטעי הגות והרהורים על כל נושא שבעולם, דיונים על כל סוגי ההתנסות המינית ותיאורים נבחרים של נסיונותיו המיניים".[1] במסורת הספרות הפורנוגרפית כולל הספר, המסופר בגוף ראשון, שלל פנטזיות מיניות הטרוסקסואליות: אובדן בתוליו של המספר במפגש עם אישה מבוגרת המובילה אותו, המספר כחולה המקיים יחסי מין עם אחות המטפלת בו בבית חולים, יחסי מין עם אישה זרה באולם קולנוע, יחסי מין עם סוכנת חשאית של המוסד לעלייה ב', משגל בעת רכיבה על פרד ואורגיה עם סקנדינביות. במינון נמוך נכללות בספר גם חוויות של מין לסבי והומוסקסואלי (המלווה באפולוגטיקה: "זה קרה פעם אחת וטוב שזה קרה וזהו זה"), מזוכיזם ואף רמזים לזואופיליה שעליה שמע המספר.
עמדות המספר באות לידי ביטוי לא רק באופן משתמע, מתוך תיאורי מעשיו, אלא גם באמירה מפורשת, כדוגמת: "איזה זכות יש למחוקק כלשהו להתערב במעשים המבוצעים מתוך רצון חופשי ובחירה חופשית בין שני אנשים מבוגרים אשר עמדו על דעתם?" (עמ' 340).
דבר המבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יורם ברונובסקי פרסם ביקורת על הספר בעיתון "הארץ" בשם העט "יוחנן רשת", ובה כתב שהספר הוא "התוצר המלאכותי והמאולץ ביותר של ההווי המקומי", והוסיף כי "הספר החדש שעיקרו געגועים מחונחנים אל זיוני אשתקד מדיף צחנה של זיעת זקנים שקשה לעמוד בה". בן-אמוץ הגיב בשבועון "העולם הזה" שברונובסקי הוא "חילזון מבחיל המתקדם על גבי הריר שהוא מפריש בעיתונות".
נורית זרחי כתבה ב"מעריב": "מה חסר כאן? המישור הפנימי. ומדוע זה מעורר כעס? מפני שהסמל דן בן אמוץ מחזיר לנו את מה שהשקענו בו: רצינו קשיחות - יש לנו. רצינו גוף צברי צעיר ורענן - יש לנו. רצינו צעיר נצחי הנבחן על פי יכולתו הגופנית ומזהה עומק רגשי כמחלה, יאוש ככאב בטן - יש לנו. אין פלא שאין בספר התמודדות עם הנושא של יחסי גבר ואישה, מפני שההתמודדות הזו מצריכה התייחסות עמוקה יותר אל העצמי... העלם הנצחי אינו יכול להצמיח אני פנימי אינדיבידואלי, מפני שזה אינו שייך לתרבות שלנו, אלא רק פאלוס חדש כדי להמשיך במרוץ אחר המוות, מרוץ הנראה לו בטעות כמרוץ אחר החיים."[2]
אמנון דנקנר כתב בביוגרפיה "דן בן אמוץ"[1] - "היו שם גם קטעים מרגשים. כאב ואמת בצבצו מתוך הפרקים האוטוביוגרפיים שעסקו בימי ילדותו בפולין ונעוריו בבן שמן. כשנגע באמת היה סגנונו נעשה יפה ומושך לב, אולם כשעסקו הסיפורים בימיו המאוחרים יותר נדף מהם זיוף קר, כאילו עדיין לא עברו במעבדת הלב אפילו את העיבוד הראשוני והחלקי שזכו להם פרקי החיים המוקדמים. ופרקי הזיונים היו מביכים לא בגילוי הלב הסנסציוני שלהם כביכול, אלא בריקנותם, בקור המחושב שנשב בהם מרוחו של המתבגר הנצחי שלעולם אינו בא על סיפוקו".
ניצה בן-ארי, בספרה "דיכוי הארוטיקה", ציינה כי "בראש רשימת החידושים [בספר] נמצאת העובדה שפורנוגרפיה ישראלית כתובה עברית יוצאת לאור בגלוי ונמכרת ככזאת, בחנויות מכובדות ולא בקיוסקים. יותר מכול מסמל זאת השם, שאינו נרתע מלהשתמש במילה האסורה בכותרת."
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצה בן-ארי, "רומן פורנוגרפי צברי ראשון: זיונים זה לא הכל לדן בן אמוץ", בספרה דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1980-1930, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006, עמ' 313–331.