זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם (Mémoires pour servir à l'Histoire du Jacobinisme), הוא חיבור של האב אוגוסטן דה בארואל שניסה לטעון שהמהפכה הצרפתית כמו שאר המהפכות שפקדו את אירופה בסוף המאה ה-18 הם פרי קנוניה ותוכננו מראש על ידי כת או קבוצה סודית. החיבור פורסם בשנים 1797-1798 בצרפת, ולאחר מכן תורגם לשפות רבות.

טיעונו של בארואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעונו המרכזי של בארואל הוא שהתקיים קשר שחבריו דנו והחליטו עוד בטרם המהפכה הצרפתית "להרוס את הכנסייה, לחסל את המלוכה ולפורר את החברה". על פי בארואל לא מדובר בסדרת מהפכות שפקדו את אירופה אלא במהפכה אחת שנבעה מכת סודית ומהפכנית של הבונים החופשיים. כמו כן בעיני בארואל יש דואליות מלאה בין הדת הנוצרית לעקרונות הפיאודליזם ולכן מרידה כלפי אחד מהמרכיבים הללו היא בהכרח מרידה גם במרכיב השני.

בארואל חוזר שוב ושוב על הכינוי "סופיסטים" בדברו על אותה קבוצת קושרי קשר והוא טוען בעקיפין שהיא משתמשת ב"סופיזם" - סופיזם הוא כינוי להוכחה שלכאורה היא משכנעת והגיונית ולמעשה היא מסלפת את הדברים ומבוססת על הנחת שוא. סופיסטים הוא כינוי לקבוצה גדולה של פילוסופים וחכמים ביוון העתיקה, שעסקו בהוראת תורת הדיבור, וייצגו את דעותיו של אדם לבקשתו. תפישתם של הסופיסטיים היא רלטוויסטית, כלומר יחסית: אין אמת ממשית או מוחלטת – תכלית העיסוק שלהם היא לנצח בוויכוח. הסופיסטיים הואשמו על ידי מתנגדיהם (ובהם סוקרטס) כי הם משתמשים בהוכחותיהם ובטענותיהם בסופיזם. למעשה בארואל טוען שמדובר בקבוצה כביכול חכמה ואינטליגנטית שמרמה את הציבור ומשתמשת בהוכחות שווא כחלק מהקונספירציה המשולשת כנגד הממשל, הדת והחברה.

חשוב לציין שבארואל למעשה מחזיק בבסיס דומה לתזה אטלנטית של ההיסטוריונים פלמר וז'אק גודשו. גם הוא כמוהם, מנסה לטעון שהמהפכה הצרפתית איננה אירוע יחידאי. ההבדל הוא בכך שהוא טוען זאת בשל קיומה של רשת קונספירטיבית מסתורית והם לעומתו טוענים שהמהפכה היא שיא בסדרת מהפכות כלל אירופאיות.

בארואל טוען שאת הקואליציה האנטי-נוצרית מרכיבות שלוש קבוצות:

  • "הסופיסטים מחללי שם שמיים" מדובר בדאיסטים, אלו האמינו בקיומו של אלוהים נצחי שהפעיל את כללי הטבע אבל התנגדו לשני העקרונות המונותיאיסטיים של השגחה ובריאה.
  • "הסופיסטים של המרד", שהלכו צעד אחד קדימה מבחינתו והתנגדו גם למלוכה. קבוצה זו התאחדה עם הקבוצה הקודמת והתמזגה לתוך ארגון "הבונים החופשיים".
  • "הסופיסטים של האפיקורסות והאנרכיה" שהם למעשה היעוקובינים, קבוצה זו היא למעשה איחוד בין שתי הקבוצות הקודמות. ברואל מייחס להם כפי שמשתמע משמם אנרכיזם, קשירת קשר כנגד כל דת "טבעית" כדבריו, נגד כל ממשל, נגד כל מוסדות החברה ונגד כל רכוש.

למעשה מדובר במערכת מדורגת של קבוצות מהפכניות שהולכות ומתפתחות- בתחילה קשירת קשר נגד הנצרות, לאחר מכן קשירת קשר כנגד המלכים והנצרות ולבסוף קשירת קשר כנגד כל דת, כל ממשל, כל מוסד חברתי וכל רכוש.

היחס לחיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור זכה לאהדה רבה בקרב הריאקציונים ותומכי המשטר הישן. הסיבה המרכזית היא ככל הנראה פסיכולוגית - חיבורו של בארואל מעביר את האחריות למהפכה מטעויות הממשל ומעניינים קונקרטיים שצריך לתקן כגון זכויות היתר של האצילים, לחבורה של מהפכנים שהם הגורם למהפכה. כמו כן, זה מקטין את הציבור שיזם את המהפכה - לא עוד מעמדות נמוכים זועמים כי אם פילוסופים שמעוותים את המציאות ושוב בהם הרבה יותר קל ונוח לטפל. למעשה השמרנים של המאה ה-18 לא האמינו ואולי לא רצו להאמין שלרגש המהפכני יש בסיס לגיטימי ממשי. בקרב המהפכנים ובצרפת שלאחר המהפכה נתקבל החיבור בבוז.

צדקת הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה לגבי צדקת טיעונו של בארואל היא שאלה היסטורית שהדיון בה עודנו נמשך - נהיר לכולם שלא הייתה קנוניה במובן שאליו התכוון בארואל, של קשר שבו חברי הבונים החופשיים קבעו בסוד תאריך ושעה להתנפל על הבסטיליה. אך אסור להתעלם מכך שבסודיות המובנה של הארגון, ובדעותיו של בארואל טמונים יסודות סבירים לחשד. כמו כן לבונים החופשיים היו בתקופה המדוברת סניפים פעילים בכל רחבי אירופה והתקיים קשר ביניהם. כמו כן רוב ההנהגה שלאחר המהפכה הגיעה מאותן קבוצות שמתאר בארואל.

כמו כן בארואל מעדיף להתעלם מכך שחלק נכבד במהפכה הצרפתית לקחו פשוטי העם, שלא היו חברים בבונים החופשיים (שם התקבצו בורגנים עשירים) וודאי שלא השתייכו למשכילים. הוא גם שוכח שלפשוטי העם היו סיבות טובות מאוד לכעוס על חיי העושר והשחיתות של הכנסייה והאצולה, שהרבה יותר נגעו להם מאשר דבריהם של פילוסופים ויש גם לזכור שאיכר בדרך כלל לא קרא את הגיגיהם של פילוסוף או משכיל כזה או אחר.

ההיסטוריון האמריקאי ר.ר פלמר טוען שלא היה קיים ארגון בינלאומי של מסיתים ואופוזיציונרים, אומנם בכל ארץ היו קיימים אנשים כאלו והיה קשר מסוים בין הארצות אבל מכאן ועד דיבור על מפלגה מהפכנית כלל עולמית, הדרך ארוכה. כמו כן מציין פלמר שרוב האגודות המהפכניות נוסדו רק לאחר המהפכה הצרפתית (כך למשל הקארבונרי האיטלקיים) ושהיעקובינים לא היו מעולם אגודה סודית וחשאית כפי שברואל מנסה להציג אותם. עוד טוען פלמר שהמהפכה הצרפתית החלה בעקבות מרד האצולה כנגד האבסולוטיזם של לואי ה-16, בכך מתגלה אי דיוק נוסף של בארואל שכן האצילים ודאי וודאי לא השתייכו לאותם "קושרי קשר מהפכניים".

ההיסטוריון ז'אק גודשו מדגיש והדבר אכן בולט לכל מי שמעיין בתעודתו של בארואל את הקושי הניכר לקבל את הרעיון שאגודה מהפכנית יכולה להיות חזקה כל כך ולגרום לתנועת מרי של כמה וכמה עמים וכמה וכמה מעמדות מאמריקה ועד מזרח אירופה. בארואל גם מתעלם מהמהפכה האמריקנית, האם גם לשם הגיעה הקונספירציה שהפילה את הממשל הבריטי?

עניין נוסף הוא העובדה שכל הטקסט של בארואל לא כתוב כמקור היסטורי, הוא לא מבסס את עצמו על עובדות והוא לא מביא לידי הקורא את ההבנה מה גרם לו לכתוב את התזה הזו.

הדעות שייחס בארואל להוגי ההשכלה לא היו מדויקות:
בארואל, מתייחס לפילוסופים כאל מקשה אחת בעלת דעות אחידות וחד משמעיות בכל ולא כן היא. בין הוגי ההשכלה עצמם ישנם חילוקי דעות אדירים. כך לדוגמה בין מונטסקייה, שדוגל בהשארת סמכויות האצילים ומכיר בהן כ"זכויות היסטוריות", לז'אן-ז'אק רוסו שמתנגד לכך ומבקש לחזור ל"חברה הטבעית", הקדם מהפכנית בה לא היו מעמדות ולוולטר שתומך בשליט האבסולוטי כל עוד הוא נאור. פרט לכך הם לא ביקשו להרוס את הסדר האירופאי הישן, הם ביקשו לתקן אותו וודאי וודאי שהם התנגדו לאנרכיה. בכלל, תנועת ההשכלה לא התאחדה במודע, במטרה מוצהרת כנגד מוסדות המדינה או הכנסייה, היא פשוט "נתקלה" בהם. כך לדוגמה לא ביקשה תנועת ההשכלה להעביר נוצרים על דתם אבל היא כן ביקשה להילחם בדעות הקדומות שהנחילה הכנסייה ובשחיתות שלה. דוגמה מקבילה היא בעניין המלוכה - לא היה ניסיון להפיל מלך מסוים אלא להילחם בנורמות שליליות לשלטון. כך, שניתן לומר כי משכילים לא קראו למהפכה אלימה כמו המהפכה הצרפתית אך תקפו את ההנחות שעליהן התבסס המשטר הישן.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עותק מקוצר של הספר יצא בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כחלק מהקורס העוסק בעידן המהפכות.

השפעת הספר על האנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר התקבל בקרב נוצרים רבים באירופה ככתב אישום נגד היהודים, ונחשב לאחד מאבות האנטישמיות המודרנית. סופרים אירופאיים רבים, למשל ג'ון רובינסון הבריטי, "קפצו על העגלה" ופירסמו ספרים דומים המאשימים את היהודים ב"תאוריית קשר" נגד הממסד הנוצרי. ספרים אלו שימשו, בסופו של דבר, בסיס לספר "הפרוטוקולים של זקני ציון".