זימוגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זימוגן (zymogen) הוא אנזים בצורתו הבלתי פעילה. בעבר נקרא גם פרואנזים.

כדי לזרז תהליכים ביולוגיים, משתמשים אורגניזמים באנזימים, אותם הם מפרישים מרקמות שונות. פעולות אלה, כשאינן במקומן, עלולות לפגוע ולהזיק. לכן, כדי למנוע פעילות בלתי רצויה של האנזימים נגד הרקמה ממנה הופרשו, (כמו למשל פעילות של אנזימי עיכול, העלולים לעכל את הרקמה ממנה באו), מופרשים אנזימים אלה בצורתם הבלתי פעילה. צורה בלתי פעילה זו הופכת לאנזים הפעיל רק לאחר הפרשתה.

ברמה המולקולרית, כרוכה בדרך כלל הפיכתו של זימוגן לאנזים פעיל בהוספת מספר חומצות אמינו לזימוגן, או, לעתים קרובות יותר, קטיעה של חומצות אמינו ממנו. פעולה זו מוסיפה או גורעת אינטראקציות בין כלל חומצות האמינו המרכיבות את הזימוגן, ובכך משנה את המבנה המרחבי שלו, המשפיע ישירות על יכולתו לזרז תגובות כימיות. לעתים מזורזת הפעלת הזימוגן על ידי אנזימים אחרים. לעתים מתרחשת קטיעה של חומצות אמינו רק ברמות pH מסוימות, אשר משנות את המטען החשמלי של חומצות האמינו בזימוגן וגורמות לחלק מהן להתנתק.

לעתים קרובות נקראים הזימוגנים על שם האנזימים המקבילים, בתוספת "-נוגן". דוגמאות לזימוגנים:

  • בקיבה הופך הזימוגן פפסינוגן לאנזים פפסין, המסייע בעיכול חלבונים. הפעלת הפפסינוגן מתרחשת רק בסביבה החומצית מאוד שבקיבה.
  • בתריסריון הופך הזימוגן טריפסינוגן, המיוצר בלבלב, לאנזים טריפסין. הפעלת הטריפסינוגן מתרחשת בעזרת אנזים המופרש בתריסריון - אנטרופפטידאז.