זקנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הופנה מהדף זיקנה)

ערך זה עוסק בזקנה כתופעה חברתית. אם התכוונתם לזקנה כתופעה ביולוגית, ראו הזדקנות.

זקנה ובדידות

זִקנה הנה טווח הגילאים הסמוך לסיום מחזור החיים של האדם הממוצע.

בוגרים נקראים "זקנים" בהגיעם לאמצע שנות השישים לחייהם. בניגוד לשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות האדם, הרי שהזקנה היא דבר אינדיבידואלי ודיפרנציאלי, השונה מהותית מאדם לאדם. למרות זאת מבחינים הגרנטולוגים בין שלושה שלבים בזקנה, שלמרות השוני הרב ניתן לעתים קרובות להכליל לגביהם:

זקנה צעירה - בגילאים 65 עד 75, בקירוב.
זקנה אמצעית - בגילאים 75 עד 85, בקירוב,
זקנה מופלגת מגילאי 85 בקירוב, ומעלה.

יכולות ההתחדשות הביולוגיות מוגבלות יותר באנשים זקנים, ונטייתם למחלות וסינדרומים גבוהה. המצב הגופני, ההפחתה בחוסן האישי והבריאותי, והפחתת היכולות היצרניות, עלולות להביא גם לדחיה חברתית.

ביהדות, מומחש החשש מתלאות הזקנה ומיחס החברה כלפי הקשיש, הן בציווי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט 32) והן בתפילת "אבינו מלכנו", שבה מבקש המתפלל "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".

לקראת שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, ההתקדמות בנושאי תזונה ובריאות האריכה את תקופת הבריאות הטובה, כמו גם את תוחלת החיים.

[עריכה] קיום לעת זקנה

יכולתו של האדם לפרנס את עצמו, בפרט מי שעבד בעבודה פיזית, פוחתת עם ההזדקנות. לשם קבלת הכנסה שוטפת בעת זקנה, לאחר הפרישה מעבודה, מקובלים שני מסלולים:

פנסיית זקנה המשולמת במסגרת הסדרי ביטוח לאומי. זהו הסדר רחב, שנהנים ממנו מרבית התושבים שהגיעו לגיל זקנה. בישראל משלם המוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה למי שמתקיימים בו התנאים המזכים.
תוכניות לביטוח פנסיוני, שההצטרפות אליהן היא על בסיס אישי או במסגרת מקום העבודה, ומבטיחות, בין השאר, תשלום פנסיה חודשית מיום הגעתו של העמית לגיל זקנה ועד למותו.

הצורך בטיפול רפואי גדל בעת זקנה, ובמצבים קיצוניים מאבד האדם את היכולת לדאוג לצרכי היומיום שלו. לסיוע במצבים כאלה קיים ביטוח סיעוד, אשר, בדומה לביטוח זקנה, ניתן במסגרת הביטוח הלאומי ובמסגרת תוכניות ביטוח פרטיות.

[עריכה] אובדנים בזקנה

הזקנה היא מצב של אובדנים רבים. הזמן קצר יחסית, שבו מתרחשים האובדנים, וריבוים, מקשה על ההתמודדות ומהווה גורם לחץ משמעותי.

בין האובדנים הקיימים בזקנה ניתן למנות:

אובדן הזהות התעסוקתית, עם סיום העבודה והפרישה לגמלאות. אובדן זהות זה כולל בתוכו פרידה מהסטטוס המוכר ומהגדרת הזהות המקצועית, שהיא משמעותית בחיי האדם.
אובדן כלכלי, המגיע בצמידות לפרישה מהעבודה ומהקטנה, לעתים משמעותית, של ההכנסות. זאת במקביל לעלייה הדרגתית אך משמעותית בהוצאות בריאותיות ואחרות.
אובדן פיזי, הכולל הפחתה הדרגתית בכושר, בכוח פיזי וביכולת הגופנית.
אובדן דימוי גוף. בזקנה משתנה בהדרגה מראהו החיצוני של האדם, עורו כבר אינו חלק ומתוח, גבו אינו בהכרח זקוף, פניו עטויים קמטים, ועוד. דימוי הגוף, שלעתים אינו תואם את תחושותיו הפנימיות של האדם, עשוי להתערער.
אובדן מצב בריאותי. ירידה במצב הבריאות, עלייה הדרגתית אך משמעותית של מצבי חולי.
אובדן חברתי ותמיכתי. ירידה במספר החברים בני הגיל, עקב מצבי מוות ומחלה אצלם, מצב המתגבר והולך ככל שחולפות השנים. לעתים גם התרחקות של בני המשפחה, העסוקים בעניינם.
אובדן מנטלי. לעתים - ירידה הדרגתית ביכולות המנטליות, קושי בזכירה ובריכוז, או חרדות מאובדן כזה.

[עריכה] שלמות ותקווה בזקנה

אדם המגיע לגיל זקנה יכול להיות במקרים רבים מאושר. למרות קשיים פיזיים ובריאותיים, יכול האדם למצוא לעצמו תחומי עיסוק מעניינים ופוריים, לשמור על רשת חברתית תומכת, ולמצות את השלבים של סיפוק והשלמה חיובית עם שלב זה בחייו.

אריק אריקסון, הוגה תאוריית השלבים הפסיכו-חברתית, היה בין הראשונים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית שהתייחס לזקנה כאל שלב התפתחותי נוסף בחיי האדם. הוא מכנה את שלב זה בחיי האדם כ-"ייאוש" (DESPAIR) לעומת "שלמות" (INTEGRITY).

לפי אריקסון, בשלב האחרון בחייו של האדם הזקן הוא מוצא עצמו מול משבר התפתחותי המבטא את סיכום חייו. בשלב זה, לאחר התרחקות מסוימת של הצאצאים והצטצמות הקן המשפחתי, ולאחר פרישה מהעבודה וצימצום בסטטוס התעסוקתי והחברתי, יגיע האדם הזקן להירהור מסכם של חייו ותפקידיו . בשלב זה הוא יכול לראות את עצמו בסיפוק ובהשלמה, ולעתים גם לחוות אכזבות וכישלונות שהתרחשו עליו בימי חייו. שלמות, לפי אריקסון, היא היכולת לראות את רצף החיים מתחילתו ועד סופו ולקבל פרספקטיבה מלאה וחיובית על שלמותו של מעגל החיים. ראיית הרצף במעגל החיים יכולה להקנות לאדם קבלה עצמית וראיית הצלחותיו והישגיו בתחושה של סיפוק. יתרה כך, אריקסון מתייחס לשלב השלמות כאל היכולת של האדם לראות עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי, אף מעבר למעגל החיים האישי. בראיה זו כלולה גם היכולת לראות את הבאים אחרינו כחוליה חדשה בשרשרת, חוליה שהאדם הזקן היה שותף פעיל ביצירתה. ניגודה של השלמות, לפי אריקסון, הוא בראיית החיים באופן פסימי, בתחושה של קיפאון ואיבוד משמעות לחיים.

לפי אריקסון, בשלבי התפתחות קודמים בחייו של האדם הוא רוכש ביטחון ואמון בסיסי בזולת, חוויה של מסוגלות חברתית ואינטימיות זוגית. מעבר של שלבים אלה בהצלחה יסייע לו לפתח חוכמה ובינה על מנת לראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית בסיכום חייו. בידי האדם קיימת היכולת לבחור כיצד יעבור את שלב התפתחות זה, והאם יראה את חייו כנקודת סיכום אופטימית וחיובית, על ההספקים, החוויות שעבר, והדברים שהותיר אחריו.

לעומת השלמות מציב אריקסון את הייאוש, את הקיפאון ואיבוד משמעות החיים. החוויה העומדת במרכזם של הייאוש ושל העדר המשמעות זו ההרגשה שהחיים לא נחוו במלואם, שההזדמנויות פוספסו, ושהבחירות שנעשו היו מוטעות או שקריות. כל אלה הן שהפכו למכתיבי קצב החיים ויצרו חלל ריק ונעדר תוחלת, שסופו במוות המאיים.

גישתו של אריקסון היא אופטימית, ולפיה יכול האדם לבחור כיצד יחווה את שלב הסיום בחייו, ולראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות משמעותית מול המוות. ילדים בריאים, לפי גישתו של אריקסון, לא יפחדו מהחיים אלא יחוו אותם באופן חיובי ומלא, אם הוריהם יהיו בעלי שלמות מספקת, ובעלי יכולת שלא לחשוש מהמוות אלא לראות בסיפוק את עשייתם ותרומתם.