זיקת הנאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיקת הנאה במקרקעין, היא זכות קניינית הניתנת, לאדם (או לישות) להשתמש במקרקעין‏‏ הנמצאים בבעלותו של אדם אחר. מקרקעין בהם יש זיקת הנאה קרויים מקרקעין כפופים.

ההנאה יכולה להתבטא בזכות אקטיבית (למשל: שימוש במקרקעין הכפופים או חיוב בעליהם לבצע פעולה מסוימת במקרקעין) ויכולה להתבטא בזכות פסיבית (למשל: הימנעות מביצוע פעולה מסוימת במקרקעין כפופים או מניעת הזכות מבעלי מקרקעין כפופים לבצע פעולה מסוימת במקרקעין הזכאים)‏[1]. זיקת הנאה יכולה להיווצר על ידי הסכם בין הצדדים, אולם בדרך כלל אין כל צורך בהסכם כתוב, כשהזיקה נוצרת בשל הנסיבות, אופי הנכס והשימוש בו. הזיקה יכולה גם להיות בתשלום ובכפוף לתקופה מסוימת; וקיימת גם זיקת הנאה מכוח שנים[2].

במשפט המקובל קיימת גם זיקת הנאה "מכורח הנסיבות". זיקת הנאה זו היא זיקת הנאה שנוצרת מכך שהסיטואציה היא כזו שמכריחה את בעל זיקת ההנאה להשתמש במקרקעין הכפופים לצורך מעבר. כדי ליצור זיקת הנאה מסוג זה, על הכורח להיות "מוחלט", כלומר, שלא תהיה אפשרות מעבר אחרת מלבד במקרקעין הכפופים. המועד בו נבחן "האם יש כורח", הוא מועד עשיית העסקה, שגרמה שלמקרקעין הרלוונטיים לא תהיה אפשרות מעבר (כגון, עסקה בה פוצלו קרקעות, באופן שחלקם האחד זקוק למעבר בחלקם השני).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיקת הנאה במקרקעין (בלטינית: ius in re aliena, תרגום לעברית: זכות על דבר ששיך לאדם אחר; בצרפתית: Tenure בגרמנית: Leihe, במשמעות הלוואה) הייתה בתקופת הקיסרות הרומית ובראשית ימי הביניים יחידת קרקע, (חלק מהמנוריאליזם) שניתנה על ידי סניור לשוכר לשם עיבודה או לשם הנאה מהכנסותיה. יחידת קרקע זו שגודלה השתנה בהתאם למעניק ולמקבל המענק, ניתנה למקבל החזקה בה לתקופה ארוכה שהייתה יכולה להיות מוגדרת מראש או למשך חיי המעניק או מקבל המענק.

בימי הביניים ניתנה זיקת הנאה במספר צורות:

  • מנסוס - חלק של אדמת האדון (חלק מלטיפונדיה או וילה) שנמסר לשימושם ולעיבודם של האיכרים החופשיים, זאת בניגוד לאדמה שהוקצתה לצמיתים (איכרים לא חופשיים שהיו שייכים לאדון)
  • פרקריה - חלק מנחלה המקיף מספר מנסי, שנמסר לאדם או גוף כנסייתי, לרוב כבנפיקיום, במטרה ליצור קשר מחייב בין הנותן למקבל

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]