זכות השיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא נייטרלי ומוטה. ראו דף שיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

זכות השיבהערבית: حق العودة الفلسطيني) היא מונח המציין מחלוקת מרכזית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי. עיקרהּ, הדרישה כי תינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007) ‏[1] פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי מדינת ישראל, אותם עזבו במהלך מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים.‏[2][3]

ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת המשא ומתן לשלום שהחל בהסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 היה ברור לצדדים הנושאים ונותנים שבעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות. ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני מאמר בעיתון הגרדיאן בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם - ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם.‏[4]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות וכן בעקבות מלחמת ששת הימים עזבו פלסטינים רבים את מקום מגוריהם או גורשו ממקום מגוריהם לחלקים אחרים של ארץ ישראל או אל מחוץ לגבולותיה. מספר הפליטים מוערך בכ-700 עד 800 אלף ממלחמת העצמאות[5], ו-280 עד 325 אלף ממלחמת ששת הימים[6]. ההערכה היא שבין 120,000 ל-170,000 מבין פליטי מלחמת ששת הימים, הם פליטים גם ממלחמת העצמאות, ששהו בגדה המערבית, ושברחו פעם נוספת.‏[7] כיום, מספר הפליטים מוערך בלמעלה מ-4 מיליון, כאשר מספר זה כולל את הפליטים עצמם ואת צאצאיהם.

הפליטים הפלסטינים מטופלים על ידי אונר"א (UNRWA), סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים, ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים. ‏[8].

נושא זכות השיבה הוא בעל חשיבות רבה עבור הפלסטינים מאז 1948 עת נוצרה בעיית הפליטים. כבר ביוני 1948, ממשלת ישראל הכריזה על עמדתה בנושא[דרוש מקור], וחזרה עליה במכתב שנכתב לאו"ם ב-1 באוגוסט 1949‏[9]. במכתב , שר החוץ דאז, משה שרת, כתב שישראל אינה רואה עצמה אחראית לבעיית הפליטים אך לא יכולה להשאר אדישה לסבלם. יש לחפש פתרון לבעיה אך לא באמצעות חזרה של הפליטים לישראל, אלא באמצעות יישובם מחדש במדינות אחרות. יחד עם זאת הצהיר שרת שממשלת ישראל מוכנה להסכים ליישובם מחדש של מספר מוגבל (100,000) של פליטים בתחומה כפי שהצהירה כבר בועידת לוזאן[10] ובלבד שהמהלך יהיה חלק מהסכם שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. ישראל גם עד שנת 1967 קלטה באופן חוקי 40.5 אלף פליטים (ע"פ הודעת אבא אבן באו"ם). על פי ארנון סופר וגיל שלו, תופעת החדירה הבלתי חוקית לישראל, אותה העריכו בלפחות בכרבע מיליון פלסטינים, משמשת ככר להגשמת שיבת הפליטים הפלסטינים.‏[11]

התביעה לשיבת הפליטים נסמכת על הצהרות כלל-ערביות וכן על החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות מ-11 בדצמבר 1948 – ובעיקר על סעיף 11 בהּ, הקובע כי "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים".

ככלל, מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפליטים הפלסטינים שבשטחן אזרחות (למעט אלה שזכו לכך על בסיס אישי).

הפליטים הפלסטינים ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ורבים מהם מחזיקים באופן סמלי את מפתחות בתיהם, הגם שחרבו. חלקם מקיימים מדי פעם טקסים של "עלייה לרגל" לאזורים שהתגוררו בהם, בלווית צאצאיהם.

תמיכה בזכות השיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמיכה בזכות השיבה מתבססת על מספר מקורות:

  • סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם הקובע כי: "לכל אחד ישנה זכות לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו." מאחר שהפליטים הפלסטינים ישבו בשטח המנדט טרם מלחמת העצמאות, הם רואים בארץ ישראל את ארצם המקורית. לכן הם נסמכים על סעיף זה, ומסיקים ממנו שהוא מקנה להם זכות שיבה לארצם.
  • סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית, הקובע כי "אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה. אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח." - על אף שלא בכל המקרים האוכלוסייה הפלסטינית פונתה על ידי הכוחות הישראלים, הפלסטינים רואים בסעיף זה סעיף המקנה להם זכות לחזור לבתיהם.
  • סעיף 5.4.2 באמנה הבינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה קובע כי "כל המדינות החברות מתחייבות לאסור ולבטל אפליה גזעית על כל צורותיה, ולהבטיח את הזכות של כולם, ללא הבדל גזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, ולהנאה מהזכות...לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו." - נימוק זה מתייחס לאופיו המפלה של חוק השבות, המתיר רק ליהודים להיכנס למדינת ישראל ולקבל אזרחות, וכך מונע זאת מהפליטים הפלסטינים.‏[12]
  • סעיף 11 בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, הקובע כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...".
  • הצהרתו של פולקה ברנדוט, ששימש כמתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות ש"שום התיישבות לא יכולה להיות צודקת ושלמה אם אין הכרה והסכמה לגבי הזכות של הפליט הערבי לשוב לבית ממנו הוא נעקר. תהיה זאת פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם תמנע מקורבנות תמימים אלו של הסכסוך הזכות לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלסטין, ואכן, מאיימים בהחלפתם התמידית של הפליטים הערבים שמושרשים באדמה במשך מאות שנים."‏[13]

ב-2008 אישרה הרשות הפלסטינית את "חוק זכות שיבה" שבו הוגדר "פליט פלסטיני" כאדם שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין. בנוסף קבע החוק כי זכות השיבה שאינה ניתנת לביטול או ויתור היא זכותם של פליטים אלו לשוב אל בתיהם ורכושם.‏[14]

התנגדות לזכות השיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה הרשמית של ישראל[15] שאף זכתה לחקיקה מיוחדת בכנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001 ‏[16]), מתנגדת לזכות השיבה. על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה[17] ההתנגדות מקיפה שלושה סוגי הסדרים:

  • הסדרים המכירים בזכות השיבה.
  • הסדרים המותירים לפלסטינים את הבחירה אם להיקלט בתחומי מדינת ישראל.
  • הסדרים המאפשרים כניסה רחבת היקף של פליטים לישראל.

ההתנגדות לזכות השיבה מתבססת על טעמים מעשיים, על החוק הישראלי והמשפט הבינלאומי.

טעמים מעשיים
  • סיכון אופיהּ היהודי של המדינה עד כדי סכנה לקיומה כמדינה יהודית כפועל יוצא מהפרת האיזון הדמוגרפי שתביא כניסת הפליטים.‏[18] על פי קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה בראשות ארנון סופר, כניסתם (הן החוקית והן הבלתי חוקית) של כשליש מיליון פלסטינים לתחומי ישראל עד שנת 2004, מהוות איום ביטחוני (חמישית מהפיגועים בוצעו על ידי זכאי איחוד משפחות), איום לאומי ביצירת "פלסטיניזציה" בערביי ישראל, איום כלכלי בעליית עשרות מיליארדים בקצבאות, איום פלילי, ואיום דמוגרפי-פוליטי.‏[11]
טעמים חוקתיים
  • שיבה במשמעות של חזרה לארץ מוצא של פליטים אינה זכות משפטית הנלמדת מהתפתחות המשפט הבינלאומי, הן באופן כללי, והן בהקשר של הפליטים הפלסטינים.‏[17] לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים.‏[23]
  • טענת ישראל היא ש"אין תקדים למצב שבו במסגרת פתרון לסכסוך מתמשך בין שתי קבוצות אתניות מוכרת שיבה של בני קבוצה אתנית אחת לשטח המדינה הקולטת שבו מממשת הקבוצה האתנית האחרת את זכותה להגדרה עצמית, באופן שעלול לשבש את יחסי הרוב-מיעוט במדינה זו ולסכן את יציבותה"‏[17]. טענת ישראל זוכה לחיזוק בפסיקתם של שופטי בית המשפט האירופי לזכויות אדם בהחלטתו ממרץ 2010 לדחות במלואה את תביעתם של הפליטים היוונים-קפריסאיים להשבת אדמותיהם ורכושם בטורקיה הקפריסאית‏[24].
  • האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 איננה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט ושוללת את מעמד ה'פליט' מכל מי שקבלו אזרחות במדינה מוכרת‏[25]. יש מן הפליטים שקבלו אזרחות במדינה אחרת, (למשל, מיליון פלסטינים בירדן) ועדיין נמנים במצבת הפליטים של אונר"א המסתכמת בכ-4 מיליון פליטים. אם שתי נקודות אלו תלקחנה בחשבון, מספר הפליטים אינו יכול לעלות על חצי מיליון.‏[25]
  • לעניין סעיף 12(4) באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, הרי מעבר לכך שמדינת ישראל אינה 'ארצם' של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל - הם מעולם לא קבלו את אזרחותה - עמדתה של המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית כפי שהגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית - שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".‏[17]

פרופ' ברנרד לואיס הציע לכנות את "זכות השיבה" בשם "תביעת השיבה הפלסטינית", והמונח משמש לעתים חוגים המתנגדים לזכות השיבה, מפני שלטענתם, המושג "זכות" הוא מטעה ומסלף, ויש בו מתן לגיטימציה ישראלית לדרישה הפלסטינית.‏[27]

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני מאמר בעיתון הגרדיאן בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם - ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם.‏[28] במאמר תגובה שפורסם באותו גיליון, הזהיר העיתונאי והפרשן עקיבא אלדר כי משמעותה המעשית של הצהרה זו על מימוש זכות השיבה, היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר "לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל", שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת היהודים יהיו מיעוט בגבולות שלפני 1967."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עקיבא אלדר90 מיליארד דולר- זה המחיר של פתרון בעיית הפליטים, באתר הארץ, 23.11.2007‏
  2. ^ על פי האתר של מחלקת המשא ומתן של הרשות הפלסטינית
  3. ^ הגדרת זכות השיבה במרכז לטכנולוגיה חינוכית
  4. ^ ‏ The returning issue of Palestine's refugees
  5. ^ לפירוט מספר הפליטים והגרסאות השונות למספרם, ראו בעיית הפליטים הפלסטינים#מספר הפליטים
  6. ^ על פי אתר "בצלם" מדובר בלמעלה מ-300,000 פליטים.
  7. ^ 'Refugees Into Citizens: Palestinians and the End of the Arab-Israeli Conflict' pg.14-17, By Donna E. Arzt,
  8. ^ הטיפול בפליטים הפלסטינים שונה מהטיפול בפליטים אחרים בכמה מובנים: זו אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם בני-זוגם של הפליטים וצאצאיהם זכאים למעמד של פליט, וגם אלו מביניהם שזכו להתאזרח במקום מושבם החדש, לדוגמה בירדן, אינם נגרעים ממצבת הפליטים של אונר"א. היות שכך, אוכלוסיית הפליטים המקורית, שלפי הגדרת אונר"א (מיהו פליט על פי הגדרתה של אונר"א) "הם אנשים אשר מקום מגוריהם הרגיל, מיוני 1946 עד מאי 1948, היה פלסטין, ואשר איבדו הן את בתיהם הן את מקור מחייתם כתוצאה מן הסכסוך הישראלי-ערבי ב 1948", מנתה בין 367,000 ל-950,000 נפש, מונה כיום כ 4.4 מיליון פליטים
  9. ^ המכתב של משה שרת לאו"ם מה-1 באוגוסט 1949
  10. ^ ועידה שהסתיימה ללא כל תוצאות ובה כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים.
  11. ^ 11.0 11.1 מימוש בפועל של "תביעת השיבה"
  12. ^ האמנה בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה
  13. ^ מצוטט מתוך עמדתה הרשמית של הרשות הפלסטינית לגבי נושא הפליטים
  14. ^ יהונתן דחוח-הלוי, חוק פלסטיני המונע ויתור כלשהו על זכות השיבה אושר על ידי אבו מאזן , באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  15. ^ מתוך החלטת הממשלה מיום 25.3.03 העוסקת בקבלת התוכנית המדינית "מפת הדרכים" ובמסגרתה החלטה גם בסוגיית הפליטים: "ממשלת ישראל קיבלה היום את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים. ממשלת ישראל מביעה תקוותה כי התהליך המדיני שיפתח, בהתאם לנאומו של הנשיא ג'ורג' בוש, מיום ‎24.6.2002, יביא לביטחון, שלום ופיוס בין ישראל לבין הפלסטינים. כמו כן מבהירה ממשלת ישראל כי הן במהלך התהליך המדיני והן לאחריו, המענה לסוגיית הפליטים לא יכלול כניסתם וישובם בתחומי מדינת ישראל"
  16. ^ לאישור כניסתם של פליטים יש צורך ברוב מוחלט של 61 חברי כנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה), התשס"א-2001, מצד שני החוק עצמו אינו חוק משוריין, כלומר לתיקונו או לביטולו די ברוב רגיל של חברי הכנסת. [1]
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, ‏שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל
  18. ^ מתוך דברי הסבר של ח"כ יריב לוין להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל, התשס"ט-2009: "הוראות החוק העיקרי, שנחקקו מלכתחילה מטעמים של צרכי ביטחון, הינן הוראות החיוניות להגנה על אופיה וצביונה היהודי של המדינה, והן מהוות חסם אחרון בפני הצפת המדינה במהגרים אשר ישנו את הרכבה הדמוגרפי מן היסוד ויסכנו את עצם קיומה. למעשה, הוראות החוק העיקרי הינן חסם אחרון בפני מימוש הלכה למעשה, בדלת האחורית, של זכות השיבה המדומה הנדרשת על ידי אוכלוסיות ערביות שונות".
  19. ^ חוות הדעת שהגישו פרופ' ארווין קוטלר ועמיתים, לווז'ק - הארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות ערב:
    * Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -21:
    "Indeed, the historical pattern of the Israeli-Palestinian-Arab conflict can be summed up under the rubric of “double rejectionism”. Both the Arab leadership and the Palestinian leadership in 1947 were prepared to forgo the establishment of a Palestinian state if that meant countenancing a Jewish state in any borders. Simply put, if the Arab leadership had accepted the U.N. Partition Resolution of 1947, there would have been no refugees - either Arab or Jewish."
  20. ^ "ניתן לראות בבריחה, בעזיבה, חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין, היות שהיו גם בריחה וגירושים של אוכלוסייה יהודית ממדינות ערב. בתקופה זו, מבחינת המשפט הבינלאומי, לא נחשבו חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמה לא-לגטימיים..... כך ניתן גם להבין את חילופי האוכלוסייה ב 1947 בהודו המנדטורית לשעבר, בעת שעל ברכיה קמו שתי מדינות, הודו ופקיסטן ואוכלוסייה מוסלמית הועברה מהודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית ולהיפך". יפה זילברשץ, זכות השיבה מנקודת מבט משפטית, במסגרת התוכנית ללימודים פלסטיניים במרכז שטינמץ למחקרי שלום, 2003
  21. ^ מתוך ההקדמה להחלטה 185 של הקונגרס משנת 2008 המכירה ביהודים שנעקרו ממדינות ערב כפליטים
  22. ^ בהחלטה 185 משנת 2008‏‏ H. Res. 185 (110th)
  23. ^ אספקטים חוקיים של שאלת הפליטים הפלסטינים - רות לפידות
  24. ^ עקיבא אלדר, לידיעת ישראלים ופלסטינים, גם על זכות השיבה יש התיישנות, הארץ, 13.3.2010
  25. ^ 25.0 25.1 The Loopholes in 194
  26. ^ ד"ר אלכסנדר יעקובסון, החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, מיעוטים לאומיים בארץ ובעולם
  27. ^ ראו למשל: ארנון סופר, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית
  28. ^ ‏ The returning issue of Palestine's refugees