זכין לאדם שלא בפניו
זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו[1] הוא כלל במשפט העברי המאפשר לבצע פעולה משפטית עבור אדם אחר, ללא ידיעתו של אותו אדם עבורו נעשית הפעולה, בתנאי שהשלכות הפעולה הן טובות עבור האדם שעבורו נעשית הפעולה.
המקרה הפשוט להדגמת הכלל הוא הקנאת מתנה לאדם ללא ידיעתו. כך פוסק הרמב"ם:
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיוון שהחזיק בה אחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אף על פי שלא הגיעה המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו, אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל אם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו".[2]
כדי להקנות מתנה יש לבצע פעולת קנין, כמו בכל מכר. פעולה זו במכר, יכול לעשות הקונה או שלוחו. אולם במתנה יכול לעשות זאת כל אדם מכח הכלל הנ"ל.
התלמוד לומד כלל זה מפסוק בתורה.[3] אולם הראשונים חלוקים בדעתם אודות תוקפו של הלימוד. יש הרואים בלימוד זה לימוד גמור, וממילא לדעתם מדובר בדין דאורייתא אפילו כשהזוכה הוא קטן. לעומתם יש הסבורים שאין הלימוד הזה אלא 'אסמכתא'.[4] אולם כפי שנראה בהמשך (היסוד המשפטי של דין זכייה), לדעת חלק מהראשונים דין זכייה הוא חלק מדין השליחות. לפי גישה זו ייתכן שאין צורך במקור מעבר למקור של דין שליחות.[5]
היסוד המשפטי של דין זכייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראשונים נחלקו בשאלה מה הוא ההסבר המשפטי של דין זכייה. גישה אחת רואה בדין זכייה ערוץ נוסף של דיני השליחות. הזוכה לחברו פועל כשלוחו אף על פי שהוא לא נתמנה על ידו. גישה זו נקראת "זכייה מדין שליחות".[6] לעומתם כמה ראשונים בעיקר מראשוני ספרד קבעו שזכייה אינה מדין שליחות.[7] חלק מבעלי השיטה שזכייה מדין שליחות, הסבירו שבמקרים בהם הזכות היא חד משמעית, קיימת הנחה המובנת מאליה ('מכללא'), שהמוטב שנהנה מפעולת הזוכה ודאי היה ממנה אותו לשליח לפעולה זו. ובלשון הראשונים: "אנן סהדי דעביד ליה שליח".[8]
אחרונים רבים עסקו בהסברת שתי שיטות אלו. בעל 'קצות החושן' חלק על ההסבר שיש בזכייה מינוי מכללא.[9] את טענתו הוכיח מסוגיית 'יאוש שלא מדעת', ממנה עולה לכאורה שלא ניתן לקיים שליחות על ידי אישור רטרואקטיבי. ולדעת אביי שהלכה כמותו, כפי שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, כך שליחות שלא מדעת אינה שליחות. לאור גישתו זו, טוען הוא שגם בעלי הגישה שזכייה מדין שליחות, אינם יכולים להסביר זאת על בסיס "אנן סהדי" שעשאו שליח, אלא מכח גזרת הכתוב.[10] לפי הסבר זה, דין זכייה פועל מכח שליחות אבל ללא צורך במינוי.[11] הסבר דומה מאוד הציגו אחרונים אחרים, דווקא לשיטת הראשונים שזכייה אינה מדין שליחות.[12] לפי גישה זו גם הסוברים ששליחות אינה המקור של דין זכייה, אינם חולקים על כך שבפועל הזוכה פועל כמו שליח עבור המזוכה.[13]
לעומת זאת, בעל 'קצות החושן' הסביר את הגישה שזכייה אינה מדין שליחות, כבלתי שייכת לדין השליחות. הוא מסביר שהזוכה פועל לטובת המזוכה מדין יד. כמו שחצרו של אדם יכולה להיחשב לידו (הזורק גט לחצרה של אשתו מגורשת כמו בנתנה לידה), כך הזוכה יכול להיחשב לידו כאשר מדובר בזכות. חשוב לציין שהסבר זה אינו נמצא בראשונים. יתירה מזו אין הוא חף מבעיות וכך הגיב עליו אחד האחרונים: "זה הזוכה שהוא איש זר היכי יתחשב כידו, אם אינו נעשה שלוחו".[14]
לאור ביקורת זו, מציע בעל ה'קהלות יעקב' הסבר שאינו מבוסס על דין שליחות, אך גם אינו מגדיר את הזוכה כיד. לפי הסבר זה יש יכולת לאדם לזכות לאחרים מכח יכולתו לזכות לעצמו. אין כאן פעולה הנובעת מכוחו של המזוכה אלא מכוחו של הזוכה. כפי שאדם יכול להגביה ממון ולזכות בו לעצמו, כך יכול הוא להחליט להגביה ממון ולזכות בו לטובת אדם אחר.
הגדרת 'זכות'[עריכת קוד מקור | עריכה]
דין זכין מבוסס על הנחת יסוד שהפעולה עליה מדובר מוגדרת כ'זכות'. אולם ישנם מקרים רבים בהם הגדרת הזכות אינה חד משמעית. להלן כמה מהספקות:
- האם מדובר בהגדרה עקרונית של אופי הפעולה, או רק בהגדרת ההשפעה של הפעולה על האדם. יש אחרונים שהגבילו את הדין רק לפעולות זכייה במהותן.[15] לפי גישה זו רק פעולה המקנה זכות למוטב, ואינה כרוכה כלל בנטילת זכות ממנו תיחשב 'זכות'. אולם לדעת רוב הפוסקים, כל פעולה, גם הכרוכה בנטילת זכות, יכולה להיעשות באמצעות דין זכייה, אם היא טובה למוטב. לפי גישה זו, יכול אדם למכור את חמצו של חברו בערב פסח, ובכך להציל את הממון שעתיד להיאסר. כמו כן יכול אדם להפריש חלה מעיסת חברו. וכמו כן יוכל בנתונים מסוימים אדם לגרש את אשת חברו כאשר ברור שהדבר הוא זכות לחברו.[16] אופציה זו לזכות גט מבעל, היא אחד היסודות עליהם נשען פסק הדין המפורסם של בית הדין מצפת שהתיר אשה שבעלה צמח.[17]
- האם ההגדרה היא אובייקטיבית או סוביקטיבית. האם פעולה המוגדרת בדרך כלל כחובה, יכולה להיות מוגדרת זכות כאשר יש לכך סיבות מיוחדות. גירושין נחשבים כחובה ולכן לא ניתן לזכות בגט לאשה. אולם יכולים להיות מקרים בהם הגירושין הם זכות לאשה. בשאלה זו דנה הגמרא: "המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו".[18]
- האם ניתן להגדיר זכות גם כזו שיש בצידה חובות. האם רכישת נכס שגוררת בעקבותיה חובות (תשלום) יכולה להיחשב זכות? מן הרמב"ם עולה לכאורה שכן.[19] אולם הרבה פוסקים חולקים עליו.[20]
- האם זכות עכשווית תיחשב זכות למרות שבעקיפין היא תגרום לחובה. כגון מתנה גמורה שבעקבות הזכייה בה יחולו על המקבל תוצאות שאינן לטובתו.[21]
מי זוכה ולמי ניתן לזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל אדם גדול ובר דעת, יכול לזכות לחברו. בין איש ובין אשה ואפילו היא אשת איש, וכן עבד או שפחה עבריים או כנעניים.[22] כמו כן כל המנויים לעיל יכולים להיות מוטבים של פעולת זכייה. נוסף עליהם הקטן: "זכין לקטן אפילו בן יום אחד".[23] אולם בנוגע לזכיית קטן נחלקו הראשונים האם מדובר בהלכה גמורה מהתורה, או שזו רק תקנת חכמים.[24]
האפשרות לזכות עבור גוי, נתונה במחלוקת אמוראים.[25] האפשרות לזכות עבור שוטה, מובאת על ידי הרמב"ם והשולחן ערוך.[26] יש הטוענים שהדבר פשוט,[27] ויש מי שהפנה למקור בגמרא.[28] אולם בעל 'קצות החושן' סבור שהרא"ש חולק על כך.[29]
גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגמרא קושרת בין דין זכייה לדין גיור קטינים:[30]
אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, תנינא: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו! מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קמ"ל דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן - זכות הוא לו.
לפי פסקו של רב הונא, גר שאין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר,[31] מטבילין אותו לשם גירות על דעת בית דין. השיוך של דין זכין לגיור קטינים אינו פשוט. הרי המילה והטבילה הן פעולות הנעשות בגופו. אין כאן פעולה שעושה אדם אחר במקומו של הקטן, כמו במקרים רגילים של זכייה. לאור זאת כתבו התוספות:[32]
ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות דמה שב"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה והא דפריך בכתובות תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה היינו משום דאם הייתה חובתו לא היה לב"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה.
בעיה נוספת שהתעוררה כאן, קשורה לתוקף של דין זכין. לפי השיטה שדין זכיית קטן אינו אלא מדרבנן, כיצד ניתן לגייר על בסיס כלל שתוקפו מדרבנן בלבד?
הראשונים שסבורים שיסוד דין זכייה הוא מדין שליחות, הסבירו שגיור קטינים מבוסס על דין דרבנן.[33] ראשונים אלו נדרשו להסביר כיצד ייתכן שגיור יהיה מבוסס על דין דרבנן. יש שכתבו שכל הגיור הזה אינו תקף מהתורה ולכן אין להתייחס אליהם כיהודים גמורים.[34] ויש שהציעו פתרונות הלכתיים כגון "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה".[35]
הראשונים שסבורים שלדין זכייה יש מקור מהתורה, ואין זכייה מדין שליחות, ביססו את גישתם בין היתר מסוגיית גר קטן.[36]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זכין לאדם שלא בפניו פרופ' נחום רקובר
- מיכאל ויגודה, חוק לישראל - שליחות, ירושלים תשע"ד, עמ' 769 - 819 (נספח שעיקרו נכתב על ידי ד"ר בנימין פורת).
- שמשון אטינגר, פרקי שליחות במשפט העברי, ירושלים תשנ"ט, עמ' 109 - 134
- אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, טור קלה.
- משה ששון, משפטי שליחות, ירושלים תשס"ה, שער שני סימנים יא - יד.
- הערך "זכין לאדם שלא בפניו", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא זכין לאדם שלא בפניו, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משנה, מסכת עירובין, פרק ז', משנה י"א; משנה, מסכת גיטין, פרק א', משנה ו'; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ג, עמוד א' ובמקומות נוספים בתלמוד.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב, עמוד א'. הפסוק "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תיקחו לנחל את הארץ (ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק י"ח). פסוק זה מתאר את אופן החלוקה של הנחלות לשבטים. מאחר שכל שבט מיוצג על ידי הנשיא, יוצא שפעולת הנשיא מזכה את כל בני השבט. בתחילה סברה הגמרא שהנשיא מתפקד כשליח, אולם לאור העובדה שבין נוחלי הארץ יש גם קטנים, שעליהם לא ניתן להפעיל את דין שליחות, הסבירה הגמרא שהנשיא פועל כזוכה מכח הכלל האמור.
- ^ רשב"א, תוספות רא"ש, קידושין מב, א. רמב"ן בבא מציעא עא, ב. על המחלוקת אם יש זכייה מהתורה לקטן ראו בהמשך.
- ^ הכוונה לשיטה הרואה בזכייה מצב של מינוי מכללא - "אנן סהדי" שהיה ממנה אותו לשליח. לפי זה כל זכייה אינה אלא שליחות.
- ^ התוספות בכמה מקומות, ראו למשל פסחים צא, ב ד"ה 'איש'; נדרים לו, ב ד"ה 'מי'; הרא"ש בכמה מקומות למשל קידושין, ב, ו; תוספות הרא"ש קידושין מב, א ד"ה 'איש'; ר"ן על הרי"ף קידושין טז, ב ועוד.
- ^ הרמב"ן קידושין כג, ב ד"ה 'מהו'; הריטב"א כתובות יא, א ד"ה 'מאי'; קידושין מב, א ד"ה 'ופרכינן'; הרשב"א שם, ד"ה 'מהא'.
- ^ תוספות כתובות יא, א ד"ה 'מטבילין'. והשוה ר"ן ורא"ש נדרים לו, ב. ולכאורה זו גם דעת רש"י, גיטין ט, ב ד"ה 'יחזור'; בבא מציעא יב, א ד"ה 'גבי'. אולם רש"י אינו אומר במפורש שזכייה מדין שליחות. יתירה מזו, דבריו בקידושין, מב, א, ד"ה 'אלא', יוצרים רושם שהוא סבור שזכייה אינה מדין שליחות.
- ^ קה, א.
- ^ יש להעיר שראיית הקצות אינה מוכרחת. וכבר חלקו עליו שכן הגישה שרואה בזכייה מינוי ודאי, אינה רואה בזה שליחות שלא מדעת. שליחות שלא מדעת מקבלת את האישור רק בדיעבד, אבל זכייה מקבלת את האישור בזמן הזכייה ולא בדיעבד. ולמקורות נוספים ראו הערה 89, של הרב דזימיטרובסקי, קצות החושן עם הערות מילואי חושן.
- ^ יש מקום לקשור בין שני הסברים אלו לשתי תאוריות אודות התחלת השליחות ותפקיד המינוי. לפי גישה אחת השליחות מתחילה רק כאשר השליח פועל. המינוי שנעשה מראש אינו אלא אישור לשליח שכך רצונו של השולח. לפי גישה זו בזכייה מתקיים בדיוק אותו מצב אלא שאין צורך לומר זאת כי זה ברור מאליו. לפי גישה שנייה שעת התחלת השליחות היא שעת המינוי, ובמינוי מועבר כח השולח אל השליח. לפי גישה זו רעיון המינוי הברור מאליו אינו פשוט כי סוף סוף חסרה העברת הסמכות. לפי גישה זו מתאימה יותר גישת ה'קצות' שבזכייה אין צורך במינוי!
- ^ ראו למשל חידושי הגר"ח השלם, ירושלים תשנ"ה, בבא מציעא, סימן יז. מובא גם על ידי תלמידו בעל ה'ברכת שמואל', קידושין, סימן י סק"ג.
- ^ ההבדל בין שיטות הראשונים לפי גישת הגר"ח היא רק במקור הדין ובהגבלות הדין. הזוכה פועל בשני המקרים כמו שליח. אלא שלדעה שזכייה מדין שליחות, מקור הדין הוא בפסוק ממנו נלמדת השליחות (אתם גם אתם), ולכן חלות המגבלות של השליחות (אין שליחות לקטן ולנכרי) גם על הזכייה. לפי הגישה שזכייה אינה מדין שליחות, המקור הוא שונה ולכן לא חלות מגבלות אלו על זכייה.
- ^ קהלות יעקב, בבא בתרא, סימן לו ד"ה 'ועיקר'. וכדי לתרץ ביקורת זו, יש לומר שאם אדם מדעתו מוכן להחזיק בממון לטובת אדם אחר, אין הוא שונה מכל אופציה אחרת בה נשמר ממונו של אדם. הבחירה של הזוכה להחזיק בממון לטובת המוטב, היא שמגדירה את הזוכה כמו ידו של המוטב.
- ^ קצות החושן, רמג, סק"ח, המבסס דבריו על חידושי הרשב"א נדרים לו, ב ד"ה 'הא'. אבל כמה אחרונים דחו ראיה זו. מרכבת המשנה, מהדורא קמא, גירושין ו, ג.
- ^ תרומת הדשן, קפח; על גט ראו מרכבת המשנה, מהדורה קמא, גירושין, ג. להרחבה ראו חוק לישראל שליחות עמ' 794–797.
- ^ ראו הערך אוריאל לביא בוויקיפדיה.
- ^ יבמות קיח, ב. הגמרא שם אינה מכריעה את הספק. אולם מקרה שונה שם, "המזכה גט לאשתו במקום קטטה" מוכרע לשלילה. מכאן ניתן להבין שעקרונית היה ניתן להגדיר מקרים שגט הוא זכות. ואכן לאור הבנה זו פסקו לאפשר זיכוי גט במקרים אחרים ראו ט"ז, אבה"ע, קמה, סק"ז: "ואי לא מיסתפינא מחבריא אמינא מילתא חדתא דהיינו דהאידנא דאין נוהגין ביבום כלל כדאיתא בסי' א' בהג"ה והבי"ד כופין ומוחין בזה אם בא לייבם האידנא וא"כ בוודאי זכות הוא לה שלא תצרך לידי חליצה". וכן אפשרו זיכוי גט ממשומד, ראו בית יוסף, אבה"ע, קמ.
- ^ הלכות מכירה ל, א: "המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה, ואם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה",
- ^ הרמ"א, חו"מ, קצה, ג: "והא דנקנה המקח שלא בפני הקונה, היינו במתנה וכיוצא בזה, דודאי ניחא ליה; אבל במקח, שאפשר שאינו חפץ לקנות, לא קנה, ושניהן חוזרין".
- ^ הר"ן על הרי"ף, גיטין יט, ב, הסיק שזו זכות מדיני פרוזבול אם כי בסוף דבריו סייג את מסקנתו: "ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקי"ל [דף יא ב] זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אף על פי שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול".
- ^ משנה עירובין ז, ו (עט, ב); רמב"ם זכייה ומתנה ד, ו. במשנה הוחרגו עבד ושפחה שידן כיד האדון, ומכאן שהם יכולים לזכות מיד אדם אחר.
- ^ משנה בבא בתרא ט, ד (קנו, ב); רמב"ם זכייה ומתנה ד, ח.
- ^ כפי שכבר צוין למעלה, עולה מסוגיית קידושין מב, א שמקור דין זכייה הוא מהפסוק אודות ירושת הארץ ומכאן שדין זכייה אף לקטנים הוא מהתורה. מצד שני הראשונים שהתייחסו לפסוק כאסמכתא בעלמא, סבורים שאין מקור מפורש לדין זכייה. לפי גישתם דין זכייה מבוסס על דין השליחות המוגבל לגדולים בלבד. דיון זה תלוי גם בסוגיית הגמרא בבא מציעא עא, ב ובגרסאות השונות שם. לפי הנוסח המקובל, הגמרא שם אומרת במפורש שזכיית קטנים היא מדרבנן. הראשונים שם נחלקו בהסבר הגמרא וחלקם ציינו שיש לגרוס בגמרא אחרת. על כך כתב הרמב"ן: "ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו לא גרסינן מדרבנן דמדאוריתא היא, וזה נראה שהיה נכון אלא שהגמ' מכחישתו ואין שומעין להגיה הספרים". אולם בכמה כתבי יד של הגמרא אכן הגרסה אינה כוללת את המילה 'מדרבנן'.
- ^ בבא מציעא עא, ב.
- ^ רמב"ם זכייה ומתנה ד, ז; שו"ע חו"מ, רמג, טז.
- ^ בית יוסף חו"מ רמג.
- ^ הגר"א חו"מ, רמג סקכ"ח, הפנה לבבא מציעא ח, א: "בשלמא חרש..."
- ^ קצות החושן, רמג סק"ו, על בסיס הרא"ש, כתובות פרק ב סימן יד.
- ^ כתובות יא, א.
- ^ כך כותב רש"י שם, אולם הרשב"א בד"ה 'אמר', מסביר שאין הכוונה להגביל את הדין דווקא למקרה זה, אלא לומר שבית דין לא מחזרים אחרי קטנים לגיירם. להרחבה עיין אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, טור תמה.
- ^ סנהדרין סח, ב ד"ה 'קטן'.
- ^ תוספות כתובות יא, א ד"ה מטבילין. קושי נוסף הוא שאין שליחות לנכרי. על כך ענו התוספות שבניגוד לנכרי רגיל, גר זה יהיה בר שליחות. ותירוץ נוסף שמכיוון שבזכייה זו הוא נעשה יהודי ניתן להתייחס אליו כישראל.
- ^ הריטב"א כתובות שם: "ויש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכין עליו לדונו כישראל אלא לעניין יין נסך ולכל דבר שהוא מדברי סופרים, אבל לעניין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה צריכה ממנו גט".
- ^ התוספות כתובות שם.
- ^ ראו למשל הריטב"א כתובות שם ד"ה 'מאי'.