זלדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זלדה

זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ו בסיוון תרע"ד, 19 ביוני 1914 - כ"ח בניסן תשמ"ד, 30 באפריל 1984), המוכרת כזלדה, הייתה משוררת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זלדה נולדה בעיר יקטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק) שבאוקראינה, לרחל, בתו של הרב דוד צבי חן מחשובי רבני חב"ד, ולרבי שלום שלמה שהיה בנו של רבי ברוך שניאור שניאורסון. דמות אביה שהיה צאצא של ה"צמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד[1], ואחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של האדמו"ר השביעי והאחרון של חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ודמות סבה (הרד"צ חן) שנפטרו בעודה בגיל צעיר, השפיעו רבות על נפשה. זלדה הייתה בת יחידה ולפיכך אמרה בכל בוקר בשנת האבל קדיש על אביה. זלדה היא בת דודתו של הרבי מלויבאוויטש האחרון, היא גדלה בחצר חב"דית ושמרה על קשר הדוק עם בן דודה הגדול.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926, כשהייתה זלדה בת 11, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחה והאווירה המחמירה בבית הספר. המצב השתנה כשעברה ללמוד בסמינר למורות מזרחי, שם הושפעה רבות ממורים בעלי שם כעקיבא ארנסט סימון ופייבל מלצר, בנו של הרב איסר זלמן מלצר. אחר כך התפרנסה מהוראה, ולימדה יחד עם פרופ' נחמה ליבוביץ.

ב-1950 התחתנה עם חיים אריה מישקובסקי, בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי ונכדו של הרב יצחק בלאזר, מראשי תנועת המוסר. הוא היה בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון. הזוג היה חשוך ילדים. השניים התגוררו בירושלים, תחילה בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם, ולאחר מכן, עברה זלדה להתגורר ברחוב הקליר, בבית מספר 11, בשכונת שערי חסד בעיר.

נפטרה במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשמ"ד (1984).

אחר מותה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה בשכונת רמות שבעיר.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריה של זלדה התפרסמו טיפין טיפין בבמות שונות, כגון מדורים ספרותיים של העיתונים. היא נהגה לדקלם לאורחיה שירים מזיכרונה. רק כשהייתה בת 53, לאחר 35 שנות יצירה, יצא לאור קובץ שיריה הראשון, פנאיהוצאת הקיבוץ המאוחד). קובץ זה הודפס ב-14 מהדורות ובאלפי עותקים (עד 2007). חלק מיצירותיה נלמדות לבגרות בישראל (למשל השיר מקום של אש).

בשונה מבני דורה, כגון נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שירתה של זלדה איננה מחורזת ושקולה, אלא כתובה בסגנון חופשי. השפעת תנועת החסידות ניכרת בשיריה, המאופיינים באווירה של חתירה לקדושה ולנשגב, שאותם בקשה למצוא בחיי היומיום, כמו ברגעי הארה והתגלות פנימית. בשיריה יש שימוש במוטיבים ובמאפיינים של סיפורים חסידיים.

זלדה התאפיינה בפתיחות כלפי העולם הרחב. ביתה היה פתוח לשוחרי הספרות העברית לדורתיה, לאנשים צעירים שבאו להתעניין ביצירתה, ובכלל זה, ידידים חילוניים רבים.

באמצעותה של עזה צבי נוצר קשר בין זלדה ליונה וולך הצעירה, ולמעשה וולך היא זו שהביאה להדפסת שיריה של זלדה.‏[2] במכתב אל זלדה כתבה וולך:

Cquote2.svg

לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב. ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך. רק היום הצלחתי לקוראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר... וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה

Cquote3.svg
חדרים, 4, עמ' 28

וולך וזלדה הופיעו יחד בערבי הקראת שירים בצוותא. בעקבות שירה של וולך "תפילין", בעיתון 77, ואזכורם של תשמישי קדושה בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי, ולאחר חילופי דברים מתוקשרים, נותק ביניהן הקשר.

זלדה שלחה ידה גם בציור והרבתה בציורי דיוקנאות.

יצוגיה בספרות ובאמנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר עמוס עוז, בספרו האוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך", מתאר את יחסיו עם זלדה, שהייתה מורתו בבית הספר היסודי, השפיעה עליו רבות, ואף שלחה אותו לביקור אצל בן דודה הרבי בניו יורק. הזמרת חוה אלברשטיין שרה כמה משיריה ובהם "לכל איש יש שֵם" ללחן של חנן יובל ושירים אחרים בהלחנת שפי ישי. הזמרת שולי נתן הלחינה ושרה אחדים משיריה, ביניהם "שושנה שחורה", "כל הלילה בכיתי" ו"אל תשליכני מלפניך". הבמאי דוד פרלוב צילם ראיון עם זלדה בסרטו הדוקומנטרי בירושלים (1963) שיצר סקנדל גדול בשל דבריה של זלדה על קבצני ירושלים‏[3].

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי השירה של זלדה, שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו), ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. הקבצים "פנאי", "הכרמל האי-נראה" ו"אל תרחק" ראו אור גם בכרך אחד שראה אור במספר מהדורות מ-1975. לאחר מותה קובצו כל הספרים לכרך אחד, שכותרו: שירי זלדה.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משירי זלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי אביה הוא בנו של רבי לוי יצחק, בנו של רבי ברוך שלום, בנו של ה"צמח צדק".
  2. ^ יגאל סרנה, יונה וולך, הוצאת כתר, ירושלים 2009, עמ' 198-196.
  3. ^ עמיחי חסון, ‏פרובוקציית הקבצנים של זלדה, מקור ראשון, מוסף "שבת"
  4. ^ "פרס שפירא" – למשוררת זלדה ולנתן גרדי, מעריב, 20 באפריל 1973.