זמן (ישיבות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעולם הישיבות, זמן הוא כינוי לתקופת לימודים רציפה. שנת הלימודים בישיבה מחולקת לשלושה זמנים, בדומה לשלישים בבתי הספר היסודיים. לכל זמן יש אורך שונה, ובין כל זמן לבא אחריו ישנה חופשה הנקראת בין הזמנים.

הזמנים השונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל סוגי הישיבות (קטנות, הסדר, גבוהות ולעתים גם בתיכוניות), כמו גם בחלק מהמכינות והמדרשות קיימים שלושה "זמנים":

תקופות ה"זמנים" נקבעות לפי החגים, כאשר חג הסוכות וחג הפסח נחשבים לחגים משפחתיים שבהם התלמידים משוחררים לבתיהם, לעומת חג השבועות והימים הנוראים שבהם שוהים התלמידים בישיבה. בקיץ ישנה תקופת "בין הזמנים" חדשה, שלא הייתה נהוגה בישיבות הוותיקות במזרח אירופה, אז היה זמן אחד ארוך מראש חודש אייר ועד ליום הכיפורים. משום כך, "זמן אלול" אורך באופן קבוע מעט יותר מחודש, "זמן קיץ" מעט יותר משלושה, ו"זמן חורף" חמישה חודשים (או שישה, בשנה מעוברת).

לכל "זמן" נקבעת מסכת מרכזית הנלמדת בישיבה בסדרי העיון והבקיאות, כאשר לעתים לומדים את המסכת במשך זמן אחד בלבד ולעתים במשך שנה שלמה או מספר "זמנים". נהוג שגם כאשר ממשיכים ללמוד אותה מסכת במשך ה"זמן" הבא, פרק אחר מאותה המסכת יילמד.

בין הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), והיא ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה (שהרי "תורה מתשת כוחו של אדם"), ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. בישיבות נזהרים מלקרוא לה "חופשה", על מנת להבדיל בין מטרתן של הישיבות בנתינת זמן מנוחה להתרעננות בלבד לבין החופשה הנהוגה בבתי ספר הכלליים, המנוצלים, לדעתם, לבילויים אגרסיביים. סיבה נוספת היא משום שגם בתקופת בין הזמנים מקפידים רבים מן הלומדים להמשיך וללמוד במסגרת מצומצמת יותר, לעתים במסגרת "ישיבות בין הזמנים", ולמילה "חופשה" יש הקשר של חופש מוחלט ללא עול תורה כלל. בתקופה האחרונה מתרחבת המגמה בחלק מהישיבות לצמצם את ימי בין הזמנים כדי שיהיו יותר ימי לימוד, והתלמידים יוצאים לחופשה כמה ימים לאחר הזמן המקובל ואף בימי החופשה קיימות עדיין מסגרות הלימוד של "ישיבת בין הזמנים", שבה שעות הלימוד נוחות וכל אחד לומד במה שחשקה נפשו. כמו כן קיימת גם מלגה לפי שעות הלימוד אשר מחולקת על ידי עמותות שונות.

נוהגים להביא מעין מקור לבין הזמנים מדברי הגמרא, שרבא ביקש מתלמידיו שלא ייראו לפניו (כלומר ילכו לבתיהם ולא ישארו בישיבה) בימי תשרי ובימי ניסן.(מסכת ברכות דף ל"ה עמוד ב').

לעתים, בעיקר בעיתות מלחמה בישראל, קוראים הרבנים וראשי הישיבות לקצר את תקופת "בין הזמנים". כך נעשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים (בין הזמנים - תשרי ה'תשל"ד), מבצע חומת מגן (בין הזמנים - פסח ה'תשס"ב), בתקופת מלחמת לבנון השנייה (בין הזמנים - אב ה'תשס"ו) ובמבצע צוק איתן (בין הזמנים - אב ה'תשע"ד). רוב הישיבות אינן מקיימות מסגרת לימודים פורמלית בתקופה כזו, אלא מבקשות מתלמידיהן להמשיך וללמוד. הסיבות לקיצור "בין הזמנים" הן:

  1. הרצון שימשך לימוד התורה בעת הלחימה ויגן על חיילי צה"ל הלוחמים בחזית.
  2. כשם שמשה שאל את שניים וחצי השבטים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", כך גורסים ראשי הישיבות שאין זה יאה שהבחורים ייצאו לחופש כאשר בני גילם נלחמים בחזית.

מאידך, חלק מהישיבות מעדיפות להשאיר את בין הזמנים על כנו ולחזק במקום זאת את "ישיבות בין הזמנים", זאת כלקח ממלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה נשארו התלמידים ללמוד רצוף "זמן אלול" (ה'תשל"ג) ו"בין הזמנים" ו"זמן חורף" (ה'תשל"ד) דבר שיצר שמונה חודשים רצופים של לימוד. מרבית ראשי הישיבות והמשגיחים דיווחו שהם חשים בלאות ובקושי ומודעים לצורך במנוחת בין הזמנים. כדי לשמור על דרך האמצע במבצעים דלעיל, מחזקות הישיבות את "ישיבת בין הזמנים" ואף מעלות את המלגה המחולקת.

בישיבות רבות ישנה חופשה קצרה אף בזמן ימי החנוכה, בדרך כלל רק לארבעה ימים, מחצית מימי החנוכה. ימים אלו נקראים לעתים בבדיחוּת "בין הזמנים דרבנן", משום שחופשה זאת לא הייתה נהוגה בעבר והתחדשה רק בזמן האחרון, בדומה לחגים שחז"ל תיקנו שהתחדשו רק בתקופה מאוחרת.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-2000 התפתחה ההתייחסות ההלכתית לתקופת החופשה הישיבתית, וחוברו מספר ספרים העוסקים בהליכותיהם והנהגתם הראויה של בני הישיבות בחופשה. בין הספרים שנכתבו במיוחד על "הלכות בין הזמנים": ספר 'מנוחת אמת', שחיבר הרב מרדכי גרוס, ספר 'שלהי דקייטא', שחיבר הרב שמואל ברוך גנוט, ספר 'דבר הלכה/בין הזמנים", שחיבר הרב יהודה לייב שטרן, ספר "הזמן ובין הזמנים", שנכתב בעילום שם המחבר. ארגון "דרשו" פרסם מספר קובצי עת, המתפרסמים בישיבות לפני היציאה לפגרה והעוסקים ב"הלכות והליכות ל'בין הזמנים".