זרוע, לחיים וקיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זרוע, לחיים וקיבה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרשת שופטים
משנה מסכת חולין, פרק י
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ג, עמוד ב' (ודף לז), יבמות,
תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א, הלכה ה
משנה תורה לרמב"ם סדר זרעים, הלכות ביכורים ומתנות כהונה, פרק ט
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"א
ספרי מניין המצוות רמב"ם ספר המצוות מצווה קמ"ג, הלכות גדולות קום עשה ט"ו. סמ"ג עשה קמ"ב. ספר יראים סי' שנ"ו, ספר החינוך מצווה תק"ו, פועל צדק, עשה ר"ז (דף יז)
ספרות הלכתית נוספת "גז צאנך - מתנת חלקו" -הרב משה רוזנר, ירושלים ה'תשס"ד.
זרוע של בהמה טהורה שנשחטה כהלכה
לשון (לחי)
ספל מלא קיבות

מצוות זְּרועַ ולְּחָיַיִם וְקֵּיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה לכהן.
מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות[1] ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

מקור המצווה וכלליה הבסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה הוא בספר דברים:

Cquote2.svg

וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח‏[2] אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה

Cquote3.svg
דברים פרק יח פסוק ג

המועד בו ניתנה מצווה זו אינו ברור מפשט הכתוב. כמה מפרשני התורה סבורים בעקבות דברי רבי עקיבא שככל המצוות, בני ישראל נצטוו במצווה זו עוד בעת חנותם בהר סיני או קודם לכן‏[3], ופרשנים אחרים סבורים שהציווי חל בעת הקמת המשכן וברכת אהרן את העם בפעם הראשונה‏[4]. הרמב"ן סבור שנצטוו בה טרם כניסתם לארץ ישראל, בחנותם בערבות מואב[5].

מתנה זו של זרוע לחיים וקיבה שונה מרוב מתנות כהונה בכך שהיא מוגדרת כמתנת חולין ואין בה קדושה כלשהי המחייבת לאכול אותה דווקא בטהרה (כמו תרומה), או דווקא במקום מסוים (כמו ביכורים, הנאכלים דווקא בירושלים).

בשל תדירות קיומה של המצווה, מספרות חז"ל ואילך מכונה מצווה זו בשם הסתמי מתנות[6]. על פי התלמוד הבבלי במסכת חולין (קלב, ב), אכילת המתנות צריכה להיעשות באופן מכובד - "צלי ובחרדל" - אך בשולחן ערוך (יורה דעה סא, יב) אמנם נפסק כי אופן הבישול אינו מעכב. מטעם זה, קבעו חז"ל שבניגוד לתרומות ומעשרות, נותן המתנות אינו מורשה לקבל מתנה כספית ("טובת הנאה") בתמורה לבחירתו בכהן מסוים, זאת בשל החשש כי מתן התמורה הכספית ייתפס כמבטל את חשיבותן של המתנות‏[7].

מקום וזמן המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת חולין (י, א) מגדירה כי ""הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית"" וכך נפסק גם על ידי מרבית הראשונים. עם זאת, יש מהראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ‏[8]. השולחן ערוך פוסק כדעת רוב הראשונים שמחייבים הנתינה אולם מסיים ואומר כי נהגו העם מצד עצמם בחוצה לארץ דווקא כדעת המיעוט.

בארץ ישראל מצווה זו תקפה תמיד לכל הדעות אולם ישנה מחלוקת בדבר תוקף המצווה בזמן הזה, האם היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד. באשר לתוקף המצווה בחוץ לארץ בזמן הזה, למרות דברי המשנה נותרה שאלה זו (אם החוב הוא מדאורייתא או מדרבנן) שנויה במחלוקת. בספרי נעשה ניסיון להשוות את חיוב נתינת המתנות אל חיוב הרמת התרומה הנוהג רק בארץ ישראל, אולם בסופו של הדיון נקבע כי מהפסוק "אם שור אם שה" נלמד כי החיוב תקף גם בחו"ל‏[9].

בתלמוד הבבלי (חולין קלב) מובא מעשה על נידוי שוחט שהתרשל בקיום המצווה, וכן דין הטלת קנס על שוחטים שכאלה. גם בתקופת הגאונים נהג דין זה, ורב האי גאון ורב נטרונאי גאון[10] נהגו לנדות שוחטים שהתרשלו בכך.

לפי עדותו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, היו יהודי מגנצא נוהגים בנתינת המתנות לפני ההרג של גזירות תתנ"ו[11], וישנה עדות כי היהודים תחת ממשלת לותייר מלך צרפת היו נוהגים בנתינת המתנות‏[12].

החל מתקופת רש"י, ההימנעות מנתינת המתנות החלה לקבל לגיטימציה גוברת והולכת. בתשובתו אל רבי יהודה בן מכיר, מסביר רש"י את המנהג הרווח של תושבי חוצה לארץ שלא לתת את המתנות לכהנים בחו"ל. לשיטתו מדובר בהרחבת ההשערה שרבי אלעאי סבר שאין חוב לתתם בחוצה לארץ‏[13]. אמנם, סיים רש"י שאין להורות כן למעשה ואף שיבח את המקפידים על הנתינה‏[14]‏‏[15]. הרשב"א, סבר שהמתנות הן אכן באותו תוקף של ראשית הגז אשר הוקש לתרומות ומעשרות ועל כן אנשי חו"ל פטורים מלתיתן‏[16].

לעומת גישה זו, המהר"ם מרוטנבורג האריך להוכיח שהמתנות אינן דומות לתרומה אלא דומות דווקא לבכור בהמה והפרשת חלה, דינים הנוהגים גם בחו"ל‏[17]. כמו כן, גם הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט כפשט המשנה בחולין, וגם הרמב"ן, הראבי"ה והרי"ד סברו כי החוב של נתינת המתנות לכהנים חל בתוקפו בחוצה לארץ.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרה כללית אחת הנוגעת לכל מתנות כהונה הינה לפרנס את הכהנים ולאפשר להם להתפנות לעבודת המקדש ולימוד תורה[18]. מלבד הטעם הכללי לנתינת הזרוע הלחיים והקיבה כחלק מהמערך של מתנות הכהונה, מפרשים שונים מצאו טעמים מיוחדים לנתינת האברים אלו דווקא והבחינו ביניהם לבין שאר מתנות כהונה:

בתלמוד‏[19] מוסברת הבחירה בשלושת האיברים הללו דווקא כגמול לדורות על מעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור כשהוא אוחז ברומח, מתפלל בפיו ומכה את האשה "אל קובתה". באופן דומה, רבי אברהם אבן עזרא[20] סבור שמתן האיברים הללו הוא שכר על פעולות הכהן בעבודת הקודש הנעשית בידיים, בברכת כהנים הנאמרת בפה ובדיקת איבריהם הפנימיים של הקורבנות - ובהם הקיבה. כמו כן, ראב"ע מוסיף נימוק פשטני לפיו בשר האיברים הללו טוב יותר.

הרמב"ם במורה הנבוכים[21] כתב שאברים אלו הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו הביכורים וראשית הגז: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול.

בתלמוד נזכרת הרמת המתנות כסגולה לאריכות ימים‏‏‏[22], ובכף החיים נאמר כי הרמת מתנות אלו גורמת להשראת רוח הקודש על האדם‏[23]. כמו כן, את גזירת איסור אכילת בשר שחוטה שהוטל על יהודי בבל תלה רבי יוחנן באי הקפדתם על מתנות הללו.

פרטי הדינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת הזרוע, הלחיים והקיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרוע היא הרגל הקידמית הימנית של בהמות טהורות, מסוג הבקר והצאן,‏[24],‏[25], ובתנאי שנשחטו כהלכה ונמצאו כשרים לאכילה. חיות טהורות, כמו הצבי, פטורות, וכן העופות. כמו כן, בהמות שהוקדשו ומיועדות לקורבן - פטורות גם הן‏[26].‏[27].

הלחיים הם הלסת התחתונה, עם הלשון, ויש אומרים שגם הלסת העליונה בכלל הנתינה‏[28].

הקיבה ניתנת כמות שהיא בשלמותה. החלב שעל הקיבה, שאסור באכילה אבל מותר לעשות בו כל שימוש אחר, נכלל במצוות הנתינה.

החייב במתנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה חלה על שוחט ישראל השוחט בהמה השייכת לישראל‏[29]. כהן או לוי ששוחטים באופן אקראי פטורים מלתת את המתנות, אולם אם זהו עסק קבוע בו הם שוחטים גם עבור אנשים שאינם כהנים, הם חייבים לתת את המתנות לכהן אחר‏[30]. מועד החיוב הוא לאחר סיום השחיטה והבדיקה‏[31] ועל פי פרשני התלמוד והשולחן ערוך, השוחט לא יכול לטעון שהוא אינו בעל הבהמה ואין הוא מורשה לתת מתנות‏‏ מבהמת חבירו‏[32].

על פי התלמוד, שוחט המתרשל בנתינת המתנות, בית דין מוסמך לנדותו. בימי בית הדין של המבי"ט והרדב"ז אף ביצעו פסק-דין המונע קניית בשר בהמות שלא הורמו מתנותיהן‏[33].

את המתנות יש לתת לכהן, וזכות הבחירה לאיזה כהן לתת המתנות (זכות הנקראת בחז"ל "טובת הנאה") תלויה ברצון בעל הבהמה בלבד. לפי המשנה מותר לתת מתנות הללו אף לכהן עם הארץ, אולם השולחן ערוך פוסק שעדיף לתתם לכהן תלמיד חכם. באשר לייחוסו של הכהן, נפסק להלכה כי די בכהן מוחזק בלבד.

ברכת המצווה, ברכת שהחיינו וברכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם צריך לברך על נתינת המתנות ומהי הברכה. יש הסוברים כי אין לברך‏[34] ויש הסוברים כי מתנות כהונה טעונות ברכה. גם בקרב הסוברים כי יש לברך, יש מחלוקת בין הפוסקים הסוברים כי יש לברך על עצם ההפרשה (בדומה לברכה על הפרשת חלה) ועל כן הנוסח צריך להיות כך: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ להפריש מתנות", לבין הסוברים כי יש לברך על הנתינה עצמה‏[35] ועל כן יש לברך "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ על נתינת/לתת זְּרועַ ולְּחָיַיִם וְקֵּיבָה"".

בספר פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב מובא שהגר"א, בנוסף לברכתו על הנתינה נהג לברך שהחיינו[36]. האר"י הורה לתלמידו רבי חיים ויטל, שבזמן נתינת המתנות לכהן יאמר בעל הבהמה את הפסוק: "וזה יהיה משפט הכהנים... ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה"‏[37]. בכף החיים אף מופיע "לשם יחוד" אותו יש לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הריני בא לקיים מצות נתינת הזרוע והלחיים והקבה לכהן כמו שאמר הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה לתקן את שורש מצווה זו היא וכל מצות הכלולות בה במקום עליון ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"‏[38].

כשרות בשר בהמה שלא הורמו מתנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת המתנות עצמן היא ביטול מצוות עשה[39], וכרוכה גם באיסור של גזל מן הכהנים‏[40]. כל זאת לגבי אכילת שלשת המתנות בעצמן, ואילו כלפי שאר חלקי בשר הבהמה שלא הורמו מתנותיה קיים חילוקי דעות בדברי חז"ל;

לפי גירסת התלמוד בבלי‏[41] נדחית דעתו של רבי יוחנן לפיה אכילת שאר בשר בהמה (כלומר לא המתנות האמתיות בעצמן) שלא הורמו מתנותיה שקולה לאכילת טבל, ואילו הגרסה המקורית של השאילתות דרב אחאי גאון, מקיימת את דעתו של רבי יוחנן כהלכה פסוקה, להשוות אכילת בשר שלא הורמה מתנותיה כאכילת טבל.‏[42]

בספרות הראשונים התקיים דיון בשאלה האם עולה מגירסת התלמוד בבלי שאין באכילה זו כל איסור‏[43], או שבעצם קיים איסור ורק שאיננו חמור כל כך כאכילת טבל‏[44]. אולם, לפי רוב ככל פוסקי ההלכה, הימנעות מאכילת בשר בהמה שלא הורמו מתנותיה היא לכל הפחות בגדר מידת חסידות.

הסכם מכירי כהונה וההתנגדות לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכירי כהונה

במובן התלמודי הסכם מכירי כהונה הוא הסכם בלתי רשמי לפיו אנשי מקום מסוים נוהגים לתת את מתנותם אך ורק לכהן מסוים. הסדר זה יוצר חזקה ולכן לגבי כמה מקרים הלכתיים נחשב שהכהן זכה במתנות בעת השחיטה עוד קודם שהופרשו מן הבהמה‏[45]. במובן המודרני, הסכם מכירי כהונה הינו שטר עליו חותם כהן ובו הוא מוכר את זכותו לקבלת המתנות בעד סכום כספי מסוים‏[46]. בימי כהונת הרב לוי בן חביב כרבה של ירושלים הונהג הסכם זה עם הכהנים בו הומרו המתנות השונות בסכומי כסף קבועים‏[47]. גם הרב צבי פסח פרנק תיקן הסכם זה בהיותו רבה של ירושלים, בנימוק שנתינת המתנות תגרום הפסדים גדולים לבעלי האטליזים הכשרים. בספרו של הרב ברוך ישר "תורת הכהן והלוי בימינו" (ה'תשכ"ז) הובא נוסח שטר הסכם מכירי כהונה שנהג בירושלים והרקע להנהגתו.

להסכם זה קמו מתנגדים בטענה כי אין לכהן פרטי סמכות לוותר על מתנת כלל הכהנים ו"למכור" את המצווה. בנוסף קיים חשש שהמכירה איננה נעשית בשווי האמיתי של הבשר, וגם איננה נעשית תוך הסכמה אמיתית ומלאה של הכהן, וכמו כן מונעת מהכהן האפשרות לאכול את המתנות "בצלי ובחרדל" כאמור בגמרא‏[48].

הנוהג כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקפדה על נתינת זרוע לחיים וקיבה לכהנים הלכה והתמעטה, החל מתקופת התלמוד ועד ימינו בכל תפוצות ישראל. נוהג זה קיבל גושפנקה בדבריהם של הטור. עדותו של המהרי"ץ מסוף המאה ה-18 בהערתו לתיאור המצב של המקילים במצווה, מלמדת כי בתימן המשיכה ההקפדה על הרמת המתנות גם בימיו:

Cquote2.svg

דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצווה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך

Cquote3.svg
– ספר "זבח תודה" ליורה דעה, סוף סימן ס"א

על פי בדיקה שנערכה בשנת ה'תשס"ה (2005), ברוב המשחטות אשר בארץ ישראל אין כל התייחסות לנושא, ומתנות הכהונה נמכרות ככל יתר הבשר. בחלק קטן מן המשחטות קיים הסכם מכירי כהונה עם כהנים ספציפיים. הרבנות הראשית לישראל מנסה לעודד את בתי המטבחיים לבצע את הנתינה לפחות באופן זה, אך בהצלחה חלקית‏[49].

בירורים בנוהג הקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הדת בתקופת האחרונים לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות, ובהן טענות "שב ואל תעשה עדיף" ו"המוציא מחברו עליו הראיה" (למטילים ספק בייחוסם של הכהנים). כמו כן, יש הנסמכים על הלכות השבת אבידה לפיהן אין מוצא האבידה חייב להחזיר את האבידה עד שהבעלים נותן סימן מובהק שיש לו בחפץ. נוסף להצדקות ההלכתיות, יש שתלו את הנוהג הקיים בסיבות טכניות שונות - זמני מצוקה, עליות מחירים ואי עמידה על הזכות מצד כהנים.

לעומתם, המתנגדים לסברות אלו טוענים כי הפוסקים נימקו שאין צורך בכהן מיוחס אלא די בכהן מוחזק[50][דרוש מקור]. כמו כן, בניגוד להשבת אבידה והמוציא מחבירו, במתנות כהונה מוטלת חובה פוזיטיבית על השוחט לחזור אחר כהן ולא כמצוות השבת אבדה שרשאי מוצא המציאה לשבת בביתו ולחכות לדרישת בעל האבידה‏[51][דרוש מקור].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם ספר המצוות מצווה קמ"ג, משנה תורה הלכות בכורים פרק ט. הלכות גדולות קום עשה ט"ו. סמ"ג עשה קמ"ב. ספר יראים סי' שנ"ו, ספר החינוך מצווה תק"ו, פועל צדק (לבעל הש"ך על השולחן ערוך) עשה ר"ז (דף יז)
  2. ^ המילה "זבח" במקרא מובנה שחיטה, ולאו דווקא במשמעות של קורבן.
  3. ^ כך אצל חזקוני (בפירושו לשמות לד, לב), אברבנאל (דברים א, ג) ומלבי"ם (דברים א, ה)
  4. ^ בספרא: "'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם' - באותה שעה זכה במתנות כהונה"
  5. ^ לפי פירוש הראשון של הרמב"ן (דברים יח:ג): "מצווה מחודשת, כי במדבר שלא היו זובחים... לא הזכירה להם... ועתה כשבאו ליכנס לארץ חִדשה להם... והנה לא נתן אותה ב[פרשת המתנות בספר במדבר]... כי שם הזכיר... קדש... אבל הזרוע... חולין גמורין
  6. ^ כך במשנה, מסכת ביצה א, ו; וכך ברמב"ם, הלכות ביכורים ט, א: "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה... ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות".
  7. ^ -שהן בינכו נחשבים כחולין. תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ז, עמוד א'.
  8. ^ ראו פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה
  9. ^ המלבי"ם ב"התורה והמצווה" לספרי דברים יח, ד, מסביר את הלימוד כנובע מכפל המילה "אם"
  10. ^ "הלכות פסוקות מן הגאונים" (י. מיללער), ספר זרעים סימן ב
  11. ^ ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תעח
  12. ^ "הגהות מרדכי הגדול" כתב יד 673 בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק , ספריית בודליאנה כת"י 678 עמוד 390
  13. ^ כפי עדותו של רב יוסי מנהרביל במסכת חולין
  14. ^ תשובת רש"י לרבי יהודה ברבי מכיר , נדפס בספר אור זרוע
  15. ^ לעניין השיטה המופיע ברש"י בדפוס ווינציה של התלמוד יש מבחינים כי בין כתבי יד התלמוד (של מסכת שבת, דף י עמוד ב), אין הדיון בעניין חו"ל מופיע בפירושו של רש"י כלל ועיקר (היינו כתב יד פריס מספר 324, כתב יד וטיקן מספר 138, הספרייה הבריטית לונדון or. 5975, כתב יד פרמה 1324/2087, ניו יארק rab. 841 ו718), ועל סמך זו משערים כי מדובר בהוספת תמצית תשובת רש"י הנ"ל על ידי תלמידיו או הבאים אחריו (ליפשיץ, רש"י, עמוד 234. ארנד, רש"י עמוד 112. פוגל, רש"י, עמוד 129 ו275
  16. ^ תורת הבית להרשב"א, בית ג שער ב
  17. ^ תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב, דפוס מוסד הרב קוק). תשובה זו מצוטטת גם על ידי הרא"ש ומובאת על ידי הגר"א בפירושו לשולחן ערוך כנימוק להיות החיוב תקף מעיקר הדין, ולא נוהג טוב בלבד כשיטת אחרונים רבים.
  18. ^ דברי הימים ב לא, ד: וַיֹּאמֶר (חזקיהו המלך) לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'
  19. ^ מסכת חולין דף קלד עמוד ב.
  20. ^ דברים יח, א.
  21. ^ חלק ג, פרק לט.
  22. ^ ‏מסכת מגילה כח.‏
  23. ^ כף החיים ליורה דעה סא, נד.
  24. ^ כנסת הגדולה סא, ס"ק סו
  25. ^ ש"ך יור"ד סא, א
  26. ^ שו"ע יור"ד סא יט
  27. ^ ‏ספרי דברים יח, ג‏
  28. ^ כך תרגם יונתן, וכך הגיה הגר"א בספרי‏
  29. ^ במקרה בו מכר הגוי את הבהמה לאחר שנשחטה, קובעת התוספתא בחולין ט, א, כי הבעלים פטור מהרמת המתנות. באשר לבהמה אשר גוי וישראל שותפים בה נקבע במשנה כי גם בהמה כזו פטורה אולם חלה חובת "רישום" אשר אופיו נדון במפרשים ובפוסקים. השתתפות לכתחילה עם גוי על מנת להיפטר מהמתנות הותרה על ידי רבי טבלא, אך נאסרה בגזירה על ידי "זקני דרום", בבלי חולין, קלב.
  30. ^ ראבי"ה חולין סימן א' קכה
  31. ^ ‏שולחן ערוך יורה דעה סימן ס, כח‏.
  32. ^ ובלשון הריטב"א: "לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים".
  33. ^ "נראה לנו להודיע לנזהרים שלא יקנו הזרוע אלא ינחוהו לבעליהן ויאכלו הם איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום... אינן רשאין לקנות ממנו.. מי שקונה אותן הוא מסייע ידי עוברי עבירה...". שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קטו (וחתם גם הרדב"ז)
  34. ^ תשובות הרשב"א, תשובה יח
  35. ^ פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב, הלכות ארץ ישראל, סימן ג אות לט, על פי הרמב"ן והרשב"א
  36. ^ פאת השולחן, הלכות ארץ ישראל, סימן ג אות לט
  37. ^ כתבי אר"י, חלק ז, דף קכד.
  38. ^ כף החיים ליורה דעה סא, ד.
  39. ^ כך ניסח זאת בעל ספר החינוך, עשה תק"ו
  40. ^ טעם הגר"א (בשולחן ערוך יורה דעה סימן סא:לא) למילים "אסור לאכלם". כמו כן בפירוש המשניות להרמב"ם למסכת חולין פרק הזרוע
  41. ^ מסכת חולין דף קלב עמוד ב.
  42. ^ שאילתא קס"ט, (דפוסו של הרש"ק מירסקי)
  43. ^ רי"ף בחולין דף מה עמוד ב, וכך משמע בתוספות במסכת חולין דף לז עמוד ב, ד"ה שלא הורמו
  44. ^ תוספות מסכת חולין דף קלא עמוד א ד"ה הכי גרסינן
  45. ^ רש"י בבא בתרא, דף קכג:
  46. ^ ספר "הכהן והלוי בימינו" דף פ-פא
  47. ^ שו"ת אבקת רוכל תשובה י.
  48. ^ פרי חדש ליורה דעה סא, טז; וכן ראו תשובת מהר"י קורקוס שהאריך בכל אלו הסיבות, מופיעה בשולי הדף במהדורת פרנקל לפרק ט מהלכות ביכורים ומתנות כהונה לרמב"ם
  49. ^ ראו במאמרו של הרב יעקב אפשטיין בבטאון 'אמונת עיתך' גיליון 59, עמ' 67. או, לחץ כאן:
  50. ^ מהרי"ט, אבן השהם, כנסת הגדולה.
  51. ^ פרי מגדים משבצות זהב ליורה דעה סימן ס"א.



P judaism.svg
ערך זה עוסק במצוות הבאות מתוך תרי"ג מצוות: זרוע לחיים וקיבה. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.