זרמים בציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית יצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאליסטי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.

זרמים בנוגע לאופי הפעילות של התנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה לייב פינסקר דגל בציונות המעשית

היו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהם:

קבוצות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונות הרוחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שתי הגישות לעיל, זרם נוסף שהתקיים והתנגד לציונות המדינית של הרצל היה הציונות הרוחנית בה דגל אחד העם. אחד העם התנגד לציונות המדינית מכמה טעמים. ראשית, לאחד העם הייתה ביקורת מעשית על "הציונות המדינית" של הרצל התולה תקוות בהשגת הצ'רטר מהמעצמות - לדעת אחד העם, גם אם יינתן הצ'רטר התנאים הכלכלים אינם מאפשרים את קליטת המוני היהודים. אחד העם גם התנגד לדעתו של הרצל האומר שצריך ואפשר לקבץ את כל העם היהודי בא"י. נימוקיו היו כי לא כל היהודים ירצו לבוא, בא"י שוררת שממה, הארץ אינה מפותחת בשביל לקלוט המונים וגם הערבים לא יוותרו על אדמותיהם. אחד העם טען כי הרצל והציונות המדינית רוצים להשיג את מטרתם באופן מהיר ונמרץ תוך זריעת אשליות שווא, בעוד א"י מסוגלת כעת לקלוט רק מספר קטן של אנשים. לטענת אחד העם, יש להקים בדרך איטית והדרגתית את המדינה. כן טען כי חשוב להקים בתחילה מרכז חיקוי רוחני לאומי שאותו יקים גוף מוביל איכותי וקטן.

כמו כן, לטענת אחד העם, ההנהגה הציונית לא שמה דגש על בעיות רוחניות של היהדות ונמנעת מפעולה מעמיקה בתחום התרבות והחינוך. אחד העם אף ביקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" בנתוניו הדמיוניים. כמו כן ביקר במיוחד את העובדה שבספר מתוארת החברה היהודית בא"י כחברה שוויונית וקוסמו-פוליטית באופייה ולא מדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי.

ציוני ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם חברי תנועת חובבי ציון ובראשם עמד מנחם מנדל אוסישקין. הקבוצה התנגדה לתוכנית אוגנדה (תוכנית להקמת מדינה יהודית במזרח אפריקה).

"עבודת ההווה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עבודת ההווה" הוא מונח שבו השתמש מרטין בובר כביטוי לזרם רעיוני בתוך התנועה הציונית. זרם זה טען כי הציונות לא יכולה להתרכז רק במאבק להשגת זכויות מדיניות משפטיות בא"י - כפי שטען הרצל, אלא עליה לשאוף גם ליצירת הכרה יהודית לאומית בארצות מושבם של היהודים באירופה על ידי מאבק להקמת מפעלים מקומיים לעזרה עצמית, עידוד החינוך הלאומי ועוד. תומכי זרם זה האמינו שרק בא"י יהיה ניתן לפתור את הבעיה הלאומית, אך אין להזניח את יהודי הגולה. יש לחזק את מעמדם הכלכלי והלאומי כדי שיוכלו לעלות לא"י. חסידי הזרם רצו בהשגת אוטונומיה לאומית, דהיינו השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואישור להקמת מוסדות לאומים ברוסיה תוך עידוד עבודה יצרנית בגולה. רעיון זה קיבל דחיפה כתוצאה מהמהפכה ברוסיה ב–1905 ומהשאיפה של האומות השונות תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית לעצמאות.

זרם עבודת ההווה ביטא את חילוקי הדעות בתנועה הציונית והביא ליצירת הפרקציה הדמוקרטית.

הסיעה הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרקציה הדמוקרטית הייתה קבוצה של ציונים חילונים ששאפו לשינויים במסגרת התרבות והחינוך. הסיעה הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי קבוצת יהודים אינטלקטואלים וסטודנטים מקרב הציונות הרוסית: חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים אשר למדו באוניברסיטאות מערב–אירופאיות והחלו בפעולה ציונית עוד בשנות ה–90 של המאה ה-19. כבר בקונגרס השלישי העלו חברים אלה הצעות שונות.

לטענתם, הרצל ניסה לפעול לבד ולהנהיג את התנועה הציונית בעצמו ולא איפשר להם לבטא את רעיונותיהם. הם ביקשו להפוך את התנועה ליותר דמוקרטית ללא פולחן אישיותו של הרצל ודרשו להתארגן על פי מצע מפלגתי.

על רקע היעדר דגש מצד הרצל על התרבות היהודית, תבעה קבוצה זו להעמיק את הפעולה הציונית בתחום התרבותי-חינוכי-לאומי במסגרת חינוך חילוני לאומי, ולא להסתפק בפעילות פוליטית ובאיסוף כספים בלבד, כדרכו של הרצל. לאור דרישותיהם הוחל בקונגרס החמישי (1901) לעסוק בעבודה חינוכית כחלק מפעילות התנועה הציונית כאשר פעולת חינוך זו תהיה גם מהרוח העברית וגם מהתרבות כללית: הרחבת הלשון העברית, הנחלת ההיסטוריה היהודית והשכלה כללית שתגביר את רמת השכלתו של העם כדי להכשירו להבנת הרעיון הלאומי. הצעותיהם של חברי הסיעה הדמוקרטית "לפעולה תרבותית מקיפה" התקבלו בקונגרס החמישי חרף התנגדות חריפה של הציונים הדתיים (המזרחי) שרצו כי התנועה הציונית תסתפק בעבודה מדינית הסברתית וארגונית, וחרף ניסיונותיו של הרצל לגשר בין הפלגים ולמנוע מלחמת תרבות.

הדמוקרטים התנגדו להזנחת הפעולה המעשית של יהדות מזרח אירופה. הסיעה הדמוקרטית טענה כי עצם העברת הפעילות למערב אירופה הזניחה את יהודי מזרח אירופה. כמו כן טענו כי יש להדק את הקשרים בין הגולה לבין א"י ויש לבצע עבודה סוציאלית בגולה והתיישבותית בא"י.

הסיעה הדמוקרטית נעלמה לבסוף, זאת משום שרעיונותיהם התקבלו על ידי הקונגרס ולא היה עוד צורך להיאבק עליהם. פעיליה מצאו את מקומם בציונות הסינתטית.

זרמים בנוגע לאופיה של מדינת היהודים העתידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת.

ציונות סוציאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דב בר בורוכוב

את הציונות סוציאליסטית הנהיגו נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. בניגוד לציונות המעשית והמדינית ביקשה הציונות הסוציאליסטית להקים חברה חקלאית שלא על בסיס בורגני - פרטי אלא על בסיס שוויוני מוסרי. לזרם זה היה מושג המדינה זר משום שהעיקר מבחינתם היה להקים חברה פועלת.

הציונות הסוציאליסטית לא ראתה באמצעים המדיניים דבר נחוץ - לפי בורכוב אין צורך בהקמת הסתדרות ציונית שתארגן את העם ותקבע את הפעילות. המדינה היהודית תוצר ללא ארגון והכוונה מוסדית. לדעתו, יש צורך במספר מצומצם של מוסדות שיחלקו את המשאבים.

המחזיקים בגישה זו עודדו הקמת קיבוצים כדרך לממש הן את הרעיון הסוציאליסטי והן את הרעיון הציוני של התיישבות וגאולת הקרקע.

ציונות רוויזיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל פלוגות הגיוס של בית"ר, תנועת הנוער הרוויזיוניסטית

הציונות רוויזיוניסטית הייתה מיוצגת על ידי זאב ז'בוטינסקי ואחר כך על ידי יורשו מנחם בגין.

  • הציונות הרוויזיוניסטית הדגישה את הלאומיות הרומנטית ואת המורשת ההיסטורית של עם ישראל כבסיס מכונן של הרעיון הציוני והקמת מדינת היהודים.
  • הציונות הרוויזיוניסטית תמכה בליברליזם, ובליברליזם כלכלי בפרט, והתנגדה לציונות הסוציאליסטית ולהקמת חברה קומוניסטית בארץ ישראל.
  • הציונות הרוויזיוניסטית התנגדה להבלגה מול הטרור הערבי ותמכה בקו פעולה צבאי נוקשה כנגד הכנופיות הערביות שתקפו את היישוב העברי. בעקבות עמדה זו, פרש פלג רוויזיוניסטי מההגנה והקים את האצ"ל.

ציונות דתית וציונות רוחנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיוצגת על ידי אחד העם (שמו הספרותי של אשר צבי גינצברג) אשר היה מנהיג חשוב בציונות הרוחנית וביקר את דרכן של הציונות המעשית והמודרנית.אחד העם פרסם בשנת 1880 מאמר בו מתח ביקורת על ההתיישבות בא"י וטען כי תחילה יש להשקיע בטיפוח תרבות יהודית ועברית.בנוסף הוא דחה את תפיסתו של הרצל ש"צרת היהודים היא צרה פיזית שפיתרונה היא פתרון טריטוריאלי(הקמת מדינה) וטען כי "צרת היהודים" היא חוסר תודעה לאומית שפתרונה הוא הקמת מרכז לאומי רוחני בא"י אליו יעלו רק המעולים שבעם שיהיה מודל לכל יהדי התפוצות וילכד את כל חלקי העם לאומה אחת ורק לאחר מכן שכולם יהיו מלוכדים תחל העלייה וההתיישבות.