ז'אן-לוק גודאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'אן-לוק גודאר, 1968.

ז'אן-לוק גודארצרפתית: Jean-Luc Godard; נולד ב-3 בדצמבר 1930) הוא במאי קולנוע צרפתי ואחד מהחברים המשפיעים ביותר בתנועת הגל החדש בקולנוע.

גודאר נולד בפריז להורים שווייצרים-צרפתים, למד בליון ובאוניברסיטת סורבון בפריז. במהלך לימודיו בסורבון חבר לקבוצת חובבי קולנוע צרפתית ובהם פרנסואה טריפו, ז'אק ריבט, ואריק רומר. כשייסד אנדרה באזאן את מגזין הקולנוע המשפיע "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) בשנת 1951, היו גודאר, ריבט ורומר בין כתביו הראשונים.

סרטיו המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רבים מכתבי Cahiers du cinéma החל גודאר לבצע גיחות אל עולם היצירה הקולנועית. סרטו הראשון (1954) היה סרט תיעודי בשם "Opération béton". ב-1958 צילם את "Charlotte et son Jules" (יצא לאקרנים ב-1960 ואת "Une histoire d'eau" (יצא ב-1961). הראשון היה מחווה לז'אן קוקטו, משורר, סופר וקולנוען צרפתי, והשני מחווה למק סנט, קומיקאי קנדי.

גודאר המשיך בכתיבתו הבקורתית, והפך לאחד מהתומכים החשובים של "הגל החדש".

סרטו הגדול הראשון היה "À bout de souffle" ("עד כלות הנשימה", 1960) בכיבובם של ז'אן פול בלמונדו וג'ין סיברג. הסרט זכה לביקורות אוהדות ולהצלחה מסחרית בצרפת וברחבי העולם, והפך לסרט-מפתח של סגנון הגל החדש - השפעה של קולנוע אמריקאי, עריכה גסה, והנאה אמיתית מעצם העשייה הקולנועית. הצלחתו הבאה הייתה "Vivre sa vie" ("לחיות את חייה", 1962). בשנה שלאחר מכן יצר את הכישלון המופלא "Les Carabiniers" ("הקרביניארים"), מחווה לבמאי הצרפתי ז'אן ויגו.

ב-1961 נישא לשחקנית הדנית אנה קארינה, וב-1964 הקים עמה את חברת ההפקה "Anouchka Films". ב-1965 ביים את "Pierrot le fou" ("פייר המשוגע") ואת סרט המדע הבדיוני "Alphaville, une étrange aventure de Lemmy Caution", המתבסס על גיבורו הספרותי של פיטר טשייני. בסוף אותה שנה התגרש מקרינה. ב-1967 התחתן עם השחקנית אן ויאז'מסקי, לה הוא היה נשוי עד שנת 1979, וביים את הסרט "סוף השבוע", בו היא שיחקה.

גודאר ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליטיקה מעולם לא הייתה רחוקה מפני השטח בסרטיו של גודאר. הוא הגדיר עצמו "פלסטיני בנשמתו", ויצר בשנת 1978 סרט תיעודי בשם "כאן ושם", (Ici et Ailleurs) בה הוא מנגיד חיים של משפחה צרפתית מול משפחה פלסטינית. במהלך הסרט מהבהבים מספר פעמים בו זמנית תמונותיה של גולדה מאיר ושל אדולף היטלר, לשם השוואה ביניהם כשני רודנים.‏[1]

אחד מסרטיו הראשונים, "Le Petit Soldat" ("החייל הקטן") עסק במלחמת העצמאות של אלג'יריה, ובלט בכך שניסה להציג את מורכבות המחלוקת, במקום להציג השקפה אידאולוגית זו או אחרת. הקריירה המוקדמת של גודאר מאופיינת בשיבוץ של סרטים מעין אלה עם סרטים רומנטיים "קלילים" יותר, כגון "Une Femme est une Femmme" ("אישה היא אישה"). בהמשך שנות השישים החל לשלב בין שני הסוגות - הרומנטי והפוליטי - והפיק סרטים כמו "Alphaville" ו-"פייר המשוגע", יצירות-מופת של הזרה. לקראת סוף העשור התקרב עוד יותר לאמירה פוליטית גלויה בסרטיו, למשל ב-"Masculin, féminin" ("גברי, נשי", 1966) וב-"Made in U.S.A." ("תוצרת ארצות הברית", 1966). ב-1967 ביים את "La Chinoise" ("הסינית") ונישא לכוכבת אן ויאזמסקי במהלך הצילומים.

במהלך סוף שנות השישים החל גודאר להתעניין באידאולוגיה מאואיסטית. יחדיו עם ז'אן פייר גורין הקים את קבוצת הקולנוענים האידאליסטית-סוציאליסטית "Dziga-Vertov", שנקראה על שם הבמאי הרוסי דג'יגה ורטוב. הקולקטיב יצר כ-10 סרטים שעסקו במאבקו של העולם השלישי לשחרור מהאימפריאליזם המערבי. בתקופה זו טייל רבות בעולם וצילם מספר סרטים, חלקם סרטים קצרים שתיארו את תפיסותיו הפוליטיות, ומהם נותרו רבים בלתי-גמורים או שלא זכו לצאת לאקרנים. סרטו האנטי-צרכני "Week End" ("סוף השבוע") יצא בשנת 1967. סרטיו הפכו לפוליטיים ונסיוניים מאוד, והוא המשיך ליצור סרטים מעין אלה עד 1980.

גודאר הואשם לא אחת באנטישמיות, בעקבות מספר התבטאויות שלו נגד מדינת ישראל ונגד יהודים. לעתים קרובות כינה את ישראל כ"גידול סרטני על מפת המזרח התיכון". הוא גם הצהיר שיהודים בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה הלכו בכוונה לתאי גז כמו עדר כדי לעזור להקמת מדינת ישראל. בשנת 1960 הוא קרא למפיק הצרפתי פייר בראונברגר "יהודי מלוכלך", בנוכחותו של פרנסואה טריפו, שמיד ניתק עמו קשרים. בשנת 1970 בהרצאתו במונטריאול גודאר אמר שקרובי משפחתו תמכו בנאצים והאמינו בניצחונם. הוא המשיך ואמר שכמו שסבא שלו שנא יהודים הוא שונא ציוניים.‏[2]

סרטיו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גודאר חזר ליצירת סרטים מסורתיים יותר עם "Sauve qui peut" ("כל אחד לעצמו", 1980), הראשון בסדרת סרטים שגרתיים יחסית עם טונים אוטוביוגרפיים. למרות זאת, עורר מחלוקת נוספת בסרטו "Marie, Je vous salue" ("שלום למריה", 1985), שהוחרם על ידי הכנסייה הקתולית בטענה שהינו סרט כפירה, ובסרט "המלך ליר" (1987), אמירה ייחודית על שייקספיר ועל שפה שזכתה לקיתונות של גנאי.

סרטיו המאוחרים יותר בולטים ביופיים הוויזואלי ובתחושת הרקוויאם המופיעה ברבים מהם - סרטים כגון "הגל החדש" (1990) ואחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארכאולוגיה של הקולנוע וזיכרון המאה: דיאלוג בין ז'אק לוק גודאר ויוסף יצחקפור. תירגמה מצרפתית: אורית רוזין. עריכה מדעית ומבוא: אריאל שוייצר. הוצאת רסלינג, 2006.
  • רוזן, אורית, "לא אמנות, לא טכניקה - תעלומה" סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 129, דצמבר 2001, עמ' 45-40.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]