ז'אן-פול סארטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'אן-פול סארטר
Jean-Paul Sartre FP.JPG
תאריך לידה 21 ביוני 1905
תאריך פטירה 15 באפריל 1980
זרם אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
הושפע מ סרן קירקגור, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פרידריך ניטשה, קרל מרקס, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר, סימון דה-בובואר
השפיע על סימון דה-בובואר, אלבר קאמי, בני לוי, ז'ן ז'נה
ז'אן-פול סארטר (אוחז בדף) בביקורו בישראל ב-1967 יחד עם סימון דה בובואר (אוחזת בזר). ראשונה מימין לאה גולדברג, במרכז אברהם שלונסקי.

ז'אן-פול סארְטְרצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 21 ביוני 1905 - 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי נחשב לדמות מפתח בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בגיל שנה התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בילדותו נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ועיוורון חלקי, שהותירו את פניו מוזרות למראה. בשנת 1917 נישאה אמו שנית לבעל מספנות, והמשפחה עברה להתגורר בלה-רושל. אביו החורג נהג להכותו אם לא הצליח בלימודיו.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 חזר לפאריס. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו, חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה דוגמת פול ניזן ורמון ארון וכן בת זוגו סימון דה-בובואר.

לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, סארטר פרסם את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, שם הוא שירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא – תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטרבס, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפטיה כלפי ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחרות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה והוראה ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל ז'אן-פול סארטר לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שהוא חש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום המלחמה, פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", כניסת האקזיסטנציאליזם לתרבות התקופה, הוצאת עיתונו, וכן עקב הקו השלישי שהוא ביטא בין הלאומנות הגוליסטית לשמאלניות הקומוניסטית. סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים ככל שסארטר התקרב אל רעיונות הקומוניזם עד שקאמי התאכזב מהקומוניזם, מחלוקת שהפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, שהגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם סימון דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגית הרומנית הגדולה שלו, "דרכי החרות" (1945–1949)

בשנות הארבעים והחמישים, היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולארית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948, הותיקן הכליל את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולה מלבראנש ואנטואן ארנו.

סארטר ניהל חיים פשוטים וצנועים וניחן באומץ אישי רב. הוא דחה את רעיון ה'משפחתיות' ולמעשה היה מעין פוליגמיסט - מקיים מספר מערכות-יחסים בו-זמניות, לצד הקשר העקבי והרציף עם שותפתו סימון דה בובאר, קשר זה בא לידי ביטוי בספריה של בת זוגו: "המנדרינים" (Les Mandarins) ו"היא באה על מנת להישאר" (Elle est venu pour rester).

סארטר וקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שמאופיינת על–ידי יצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943 הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שהוא מעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של המלחמה האלג'יראית לעצמאות. הייתה לו מאהבת אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות, אף כי היה נתון במאבק תמידי לפישור בין הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שלו לגבי חירות אישית וחשיבות העצמי לבין העקרונות הקומוניסטיים, שהתכחשו לחשיבותו של הפרט וגרסו כי כוחות חברתיים וכלכליים הם המעצבים את פני החברה ואת תפישתו העצמית ותפישת האחר של הפרט. בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את מעשי הרצח שלו.

היצירה העיקרית של תקופה זו, היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ודומה לכותרת חיבורו ההיסטורי של עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים במאה ה-18, "ביקורת התבונה הטהורה". הדגש של סארטר על הערכים ההומניסטיים בכתיבתו של מרקס, והדגש של מרקס המוקדם יותר ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר ניסה לחלק את יצירתו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, לתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"קפיטל". יש אומרים כי ויכוח זה היה הוויכוח הציבורי היחיד שסארטר הפסיד בו, אם כי סארטר הודה כי הפילוסוף היווני קורנליוס קאסטוריאדיס, שייסד כתב עת בשם "סוציאליזם או ברבריות" וביקר בחריפות את ברית המועצות והסוציאליזם המרקסיסטי, צדק בביקורתו.

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שבדי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. דחיית הפרס עוררה ביקורת רבה ונחשבה ביטוי של חוסר נימוס כלפי מוסד הפרס.‏[1]. מאוחר יותר, גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.

במרץ 1967 ביקר בישראל, ביקר ביישובים בצפון הארץ על הגבול עם סוריה והתרשם מעמידת התושבים מול ההפגזות הסוריות‏[2].

אף שעתה הוא היה מפורסם בכל העולם (כפי שהיה האקזיסטנציאליזם בשנות השישים), סארטר נותר אדם פשוט עם מעט רכוש, והיה פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מחה נגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו. סארטר ענה: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זה יהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לאגור בתוך עצמי".

מצבו הפיזי של סארטר הדרדר, גם בשל הקצב המהיר של עבודתו על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר, ("האידיוט של המשפחה"), שאת העבודה על שניהם לא סיים, וגם בשל שימוש מופרז בתמריצים כימיים. הוא מת ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. השתתפו בלווייתו כ-50,000 איש.

סארטר וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 וחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות", זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה, נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.

הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ולמחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס נגד הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שהאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.

רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאד, ומשמשים לכלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres). מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו של סארטר. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמם הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.

בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המלים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. סארטר מסיק כי ספרות היא התחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגותו טמונה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זו של המאה השבע עשרה שאפיינה את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה ("גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?" ז'אן-פול סארטר - האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם), צדקנות ומדטרמיניזם - גורל. סארטר, נבוך מ"היעלמו" של אלוהים ובניגוד לתנועות אחרות אשר אמרו אלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר הטמונים בתורה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות לא קיימים חוקים אלוהיים ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הינו חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את חייו לפי ראות עיניו וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הינן תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".

בין השאר היה סארטר אמור לשבת בבית דין אשר ישפוט את "האמריקאים" בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו, בעקבות היטלר וגרינג, שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר). בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף נגד האנטישמיות בברית המועצות.

מזכירו בני לוי (פייר ויקטור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו בני לוי (שכונה פייר ויקטור) שבעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי נחשב ובן זמנו של סארטר, הגיעו השניים למסקנות בדבר נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי מובהק. במסגרת הלימוד המשותף ביניהם את קורות ההיסטוריה, הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה של עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית. "סארטר", סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".

בין ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים פילוסופיים:

  • תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, תרגום: דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009.
  • המבט, תרגום: אבנר להב, עריכה מדעית: ד"ר עירן דורפמן, סדרת ליבידו לתרגום, רסלינג תל אביב, 2007.
  • היש והאין (1943)
  • האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, (1946), ‫תרגם, ערך והוסיף אחרית דבר יעקב גולומב, כרמל, ירושלים, תש'ן 1990.
  • ארבעה מאמרים, מצרפתית - תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ'ד 1984.
  • ארכה, תירגמה מצרפתית והוסיפה אחרית-דבר - יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ'ו 1986.
  • הרהורים בשאלה היהודית, (1946), תרגום, הארות ואחרית דבר - מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל'ח 1978.
  • ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960)

כתבים ספרותיים:

  • הבחילה, (1938), תרגמה מצרפתית הדרה לזר, תל אביב תשל'ח 1978.
  • גיל התבונה, תירגמה מצרפתית יונת סנד, תל אביב תשל'ח 1978.
  • החומה (1939)
  • הטרילוגיה דרכי החירות (גיל התבונה, אורכה ומוות בלב) (1949-1945)
  • אינטימיות, (1954), תרגום - יהושע קנז, ואחרים, הדר, תל אביב, 1982.
  • המילים (1964): יצירה אוטוביוגרפית
  • שני סיפורים : יום בבית הסוהר ; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945.

מחזות:

  • הזבובים ,(1943), מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968.
  • בדלתיים סגורות, (1944), תרגום - אלי ביז'אווי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן : בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
  • בדלתיים סגורות, מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ'ב 1982.
  • ידיים מזוהמות, מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ'ג 1983.
  • מתים ללא קבורה (1946): על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
  • הזונה המכובדת, (1946), על אפלית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987.
  • נידוני אלטונה
  • השטן ואלוהים הטוב (1951).

כתבים בתחום תורת הספרות:

  • ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה
  • בודלר, עברית - אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986. ‬
  • ספרות מהי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם ברינקר, ז’ן פול סרטר: דרכי החירות - ספרות, פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ב 1992.
  • אני כהן-סולל, סארטר, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת דביר, 1996.
  • פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, תרגמה עפרה אביגד, הוצאת מודן, 2000.
  • הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, תרגמו עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007.
  • רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, תרגם רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008.
  • יפה וולפמן, התיאטרון של סארטר, הוצאת רסלינג, 2009.

מאמרים על יצירתו:

  • ישראל מרגלית, השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר, בתפוצות הגולה, ח', 4, תשכ"ז 1967.
  • תיאודור דרייפוס, בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר, שנתון בר-אילן, י"ב, תשל"ד 1973.
  • מנחם ברינקר, המפגש בין האנטישמי ליהודי על פי סרטר, בתפוצות הגולה, י"ט, 1978.
  • יהודית אוריין, היהדות כאימפריאליזם של התבונה, מעריב, דצמבר 1978.
  • זאב לוי, הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית, מבפנים, מ"א, 2, תשל"ט 1979.
  • צבי מגן, סארטר והשאלה היהודית, כיוונים, 2, תשל"ט 1979.
  • דניאל בן נחום, האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?, על המשמר, פברואר 1981.
  • ישראל אלדד, כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית, כיוונים, 32, תשמ"ו 1986.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]



פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה