ז'אן-פייר קלארי דה פלוריאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'אן-פייר קלארי דה פלוריאן

ז'אן-פייר קלארי דה פלוריאן (Jean-Pierre Claris de Florian‏, 6 במרץ 1755 - 13 בספטמבר 1794), משורר, סופר ומחזאי צרפתי. נודע בעיקר בשל משליו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן-פייר קלארי נולד בטירת פלוריאן שבמחוז באר (כיום בחבל לנגדוק-רוסיון בדרום צרפת) כנצר למשפחת אצולה שלאנשיה הייתה קריירה צבאית. אמו, שהייתה ממוצא ספרדי, מתה בילדותו והוא גדל בטירת פלוריאן. היות שדודו, המרקיז מפלוריאן, היה נשוי לאחייניתו של וולטר, הוא הוצג בפני סופר מפורסם זה בהיותו בן עשר שנים בלבד. ב- 1768 החל לשרת כנער אציל בחצרו של דוכס פנטייוור מברטאן. כעבור שנים מספר נכנס לבית הספר לארטילריה בבאפון (כיום בחבל נור-פה דה קאלה), ושירת זמן מה כקצין בגדוד פרשים, אך חיי הצבא לא התאימו לו. הוא ביקש וקיבל הסדר שלפיו שמר על דרגתו הצבאית והתגורר בפריז, באוטל דה טולוז ברובע הראשון של העיר, ששימש כמשכנו של דוכס פנטייוור. שם הקדיש את כל זמנו לשירה בחסותו ובתמיכתו של הדוכס.

ב-1788 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית, אחרי שהוענקו לו פרסים מטעמה בעבור שתיים מיצירותיו: "וולטר והצמית מהרי יורה" (1782) - דיאלוג בחרוזים שאותו כינתה האקדמיה "ביטול העבדות בנחלותיו של מלך צרפת" - ושיר התהילה "רות" (1784).

עם פרוץ המהפכה הצרפתית עזב את פריז ועבר להתגורר בעיר סוֹ (Sceaux) שמדרום לה, אך ב-1794 נעצר והושם בכלא. הוא הופיע בפני הוועדה לביטחון הציבור, ובזכות האיגרת החינוכית "נומה פומפיליוס" שפרסם שמונה שנים לפני כן, שוחרר ממעצרו ב-27 ביולי של אותה שנה. אולם פחות מחודשיים אחרי כן מת, כנראה כתוצאה של תנאי המעצר הקשים שערערו את בריאותו.

ז'אן-פייר קלארי דה פלוריאן נקבר בעיר סוֹ. באמצע המאה התשע עשרה הפך קברו למקום עליה לרגל של אנשי אגודת "פליבריז'", החברה להגנה על הספרות האוקסיטנית מייסודו של פרדריק מיסטרל.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1782 פרסם שני מחזות: "התאומים מברגמו" ו"המשפחה הטובה", וב-1783 - סיפור רומנטי בשם "גלאטאה", חיקוי של סיפור באותו שם מאת מיגל דה סרוואנטס. ב- 1786 הופיע "נומה פומפיליוס" - חיקוי של "טלמאכוס" מאת פרנסואה פנלון. ב-1788 פרסם את "אסטל" - אידיליה רומנטית. סיפור רומנטי נוסף בשם "גונזאלז מקורדובה" הופיע ב-1791 עם הקדמה שכללה מחקר היסטורי של המורים. אחרי מותו הופיעו "נעוריו של פלוריאן, או זיכרונותיו של ספרדי צעיר" (1807), ותרגום חופשי של "דון קישוט" (1809), שאף כי לא ייצג נכונה את המקור, זכה להצלחה בציבור.

ז'אן-פייר קלארי דה פלוריאן נודע בעיקר בשל משליו שנחשבו לטובים ביותר אחרי אלה של ז'אן דה לה פונטן. מבקר הספרות ז'אן ז'וזף דסו, (1769 - 1824) כתב: "כל אלה שכתבו משלים מאז לה פונטן נראים כמי שבנו בקתות דלות לצד המודל המקורי המתנשא עד לשמים. אך בקתתו של פלוריאן מצטיינת ביציבות ובנועם יותר מאלה של האחרים, ועולה על בקתותיהם בדרגות מספר." 110 משלים פורסמו במשך ימי חייו ו-11 נוספים אחרי מותו. הוצאה שכללה את כל משליו הופיעה ב-1802. מוסר ההשכל של חלק ממשליו שגור גם כיום: "כדי להיות מאושרים, הבה נחיה מוסתרים." (משל הצרצר), "צוחק מי שצוחק אחרון." (משל שני האיכרים והענן). בין משליו המפורסמים: "העיוור והפיסח", "הקוף ופנס הקסמים" ו"הקופים והנמר".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]