ז'אן ד'ארק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'אן ד'ארק, דיוקן מסביבות שנת 1485. דיוקנה היחיד אשר צויר בשנות חייה לא שרד, לכן כל דיוקניה מבוססים על חירות היוצרים (Centre Historique des Archives Nationales, פריז, צרפת, AE II 2490)

ז'אן ד'ארקצרפתית: Jeanne d'Arc ‏;6 בינואר 141230 במאי 1431), הידועה גם בכינויים הבתולה מאורליאן והעלמה מאורליאן, הייתה מצביאה צרפתייה אשר מילאה תפקיד מפתח בתהליך שחרור צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה-15.

כחלק ממילוי תפקידה זה היא לבשה שריון ובגדי גבר ופיקדה על כוחות בצבא מלך צרפת, אשר השתתפו באופן פעיל במלחמה נגד האנגלים. בין הישגיה הצבאיים היה שחרור אורליאן מהמצור האנגלי. היא נשבתה בקרב לשחרור העיר קומפיין ונשפטה בידי האינקוויזיציה בעוון כישוף, קשרים עם השטן ופשעים נוספים. היא נמצאה אשמה במשפט והועלתה על המוקד בעיר רואן. התנופה שנוצרה בעקבות ניצחונותיה סחפה את צרפת לניצחון במלחמה כולה. ז'אן ד'ארק נחשבת לגיבורה לאומית של צרפת ומיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. כמו כן היא הוכרה כקדושה של הכנסייה הקתולית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת של סוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 הייתה זירת סכסוכים ומלחמות בין האצילים הרבים ששלטו באזוריה השונים. דבר זה הביא עליה הרס כלכלי וחולשה צבאית. מלך אנגליה, אדוארד השלישי, ניצל חולשה זו ודרש לעצמו את כתר צרפת שהגיע לו, לדעתו, בירושה. באותה עת מלך בצרפת שארל השישי, אדם חלש אשר ב-25 שנות מלכותו האחרונות סבל ממחלת נפש ומאי יכולת שליטה מעשית. חולשתו ובגידת חלק מאציליו שעברו לצד האנגלים, הביאו, בסופו של דבר להסכם טרואה (Troyes), אשר לפיו יורש העצר של אדוארד השלישי, הנרי החמישי, יישא לאשה את בתו של מלך צרפת, קתרין, יהפוך ליורש עצר גם של צרפת ויהיה למלך צרפת אחר מותו של שארל השישי.

אך לשארל השישי היה יורש עצר (דופן) משלו, שארל השביעי, שנולד מאשתו איזבו (Isabeau). בחצר מלכותו אמרו שהדופין אינו בנו של המלך אלא ממזר של המלכה עם הדוכס מאורליאן, אחד ממאהביה. כאשר מאהב זה נרצח על ידי הדוכס מבורגונדי, צרפת התחלקה לשני מחנות: מחנה בורגונדי - שעבר לצד האנגלים, ומחנה ארמניאק - שנשאר נאמן למלך צרפת ולדופין שלו. גם המלכה איזבו עברה למחנה הבורגונדי, והפכה למאהבת של דוכס בורגונדי.

בינתיים הוחלט על אירוסיו של הדופן הצעיר שארל השביעי בן ה-10 למרי מאנז'ו, בת ה-9, בתה של מלכת אנז'ו, יולנדה. המלכה יולנדה לקחה תחת חסותה ושמירתה את חתנה הילד, טיפלה בו והקנתה לו חינוך כאילו הייתה אמו. דבר זה הביא ליריבות קשה ושנאה בין המלכה איזבו שרצתה שבנו של מלך אנגליה יירש את כתר צרפת (לפי הסכם טרוי) והמלכה יולנדה שחפצה שהדופין שארל השביעי, ארוס בתה, יירש את אותו הכתר.

בשנת 1422 מתו הנרי החמישי, המיועד להיות מלך צרפת, וגם שארל השישי המטורף. בנם של הנרי וקתרין היה עדיין תינוק ושארל השביעי לא יכול היה להימשח למלך בגלל הסכם טרוי. כך נוצר שצרפת הייתה ללא מלך במשך מספר שנים. שארל השביעי נע ונד עם חצרו מעיר לעיר, מראה יותר התעניינות במסיבות והתהוללות מאשר בכס המלוכה אך גם חי בפחד מתמיד שיירצח על ידי אויביו הבורגונדים או האנגלים. על רקע היסטורי זה הופיעה ז'אן ד'ארק.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו נולדה ד'ארק שמשמש כיום כמוזיאון

ז'אן ד'ארק נולדה בכפר דומרמי (Domremy), על גבול לורן-שמפאן-ארדן, למשפחת איכרים פשוטה בעלת אמונה דתית חזקה שראתה עצמה נאמנה לכתר הצרפתי. לפי החלוקה הפאודלית, הכפר היה שייך למשפחת האצולה בורלמון, אך האזור כולו היה רכושו של הדוכס של באר, שהיה בעל אוריינטציה אנגלית-בורגונדית, אף על פי שבאופן פורמלי הדוכסות הייתה חלק מצרפת השייכת למלך צרפת. בעת ילדותה של ז'אן סבל אזור דומרמי מפגיעות והרס רב כתוצאה ממלחמות פאודליות בין אצילים שונים תומכי האנגלים או הצרפתים. לפי החינוך שקיבלה מהוריה, ז'אן ראתה באנגלים ובבני בריתם הבורגונדים גורמי אסונות. היא האמינה כי רק המלך שארל השביעי, בעזרת האל, יוכל לגאול את האנגלים ואת צרפת כולה מהאסון הנמשך זה עשרות שנים.

בגיל 13 החלה ז'אן, לטענתה, לשמוע את קולותיהם של המלאך מיכאל, קתרינה הקדושה ומרגרטה הבתולה הקדושה[1]. היא טענה שהקולות בישרו לה שהיא נבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי ולסייע לדופין לרשת את כתר צרפת. לפי עדותה מאוחר יותר, קדושים אלו פנו אליה בשם "ז'אן הקטנה, הבתולה, ילדת האל". בעקבות שיחות אלו נשבעה ז'אן להשאר בתולה ולא להנשא לגבר "עד שהאל יחליט אחרת". חוקרים סבורים שהסיבה להופעתם של קדושים אלו היא הימצאות פסל של מרגרטה הקדושה בכנסייה בדומרמי והיותו של המלאך מיכאל הפטרון של הדופין. בחלוף הזמן, הופיעו הקדושים לעתים קרובות יותר ויותר, דוחקים בה לפנות למפקד הצבא רובר דה בודריקור, לבקש את עזרתו ולהגיע במהרה למקום שם יושב שארל השביעי. אך מפקד הצבא שאליו פנתה לעג לה ושלח אותה לביתה. בביתה הצליחה להתחמק מנישואים שאביה החליט לכפות עליה.

גיוס הצבא ושחרור אורליאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי השלטון של הצרפתים ׁ(כחול) ושל האנגלים ובעלי בריתם הבורגנדים (אדום) בשנת 1435

כשנה לאחר שחזרה לביתה, ברחה ז'אן ד'ארק שוב לטירתו של האביר בודריקור ודרשה ממנו ליווי לחצרו של שארל השביעי כדי להכתירו למלך. גם הפעם האביר לא שוכנע מדברי הנערה, אך לאחר מספר חודשים של התלבטות ואחרי שהכומר המקומי קבע שז'אן אינה שליחת השטן, שינה בודריקור את דעתו ושלח אותה לחצרו של הדופין שנמצא באותה עת בעיר שינון (Chinon).

ביום ראשון, 6 במרץ 1429, הגיעה ז'אן בת ה-17 לשינון והתקבלה אצל שארל השביעי. שארל החשדן הורה לאחד מאנשי חצרו להתחזות כאילו הוא המלך, אולם ז'אן זיהתה כי לא המלך עומד לפניה ושבה ודרשה לראות את שארל. כששארל הופיע היא הודיעה לו שנשלחה על ידי האל לכבוש את אורליאן ולהביאו לעיר ריימס ושם להכתיר אותו למלך בקתדרלה שבה הוכתרו מלכי צרפת בעבר. אחר כך לחשה באזנו סוד, שגרם לשארל להשתכנע שיש דבר מסתורי ומיוחד בנערה זו. ליתר ביטחון, עברה ז'אן בדיקה של נשות חצר שמונו על ידי המלך ואלו קבעו שאכן ז'אן היא אישה וגם בתולה. בנוסף, נשלחה לעיר פואטייה שם עברה חקירה יסודית על ידי המלכה יולנדה ומספר אנשי דת חשובים וגם שם לא נמצא דבר נגדה. לאחר מכן, היא חזרה לשארל, שנתן לה שריון לבן (ללא שום סמל מצויר עליו), וביקשה שיביאו לה את החרב הקבורה מתחת למזבח של כנסיית קתרינה הקדושה. בהוראת המלך התבצעה חפירה מתחת למזבח ושם נמצאה, להפתעת החופרים, חרב שעליה חרוטים 5 צלבים וזו הובאה לז'אן. ז'אן ביקשה גם שיציירו לה דגל מיוחד בעל רקע לבן ופרחי לילך (סמל של מלכי צרפת) שעליו יש לצייר בצד אחד את האל המחזיק את העולם בידיו עם המילים "ישו מריה" ובצד השני מלאך המחזיק בהערצה פרח לילך. כך יצאה ז'אן ד'ארק, רכובה על גבי סוס, הדגל בידה והחרב ביד השנייה, בראש צבא צרפתי שהמלך העמיד לרשותה.

ב-29 באפריל 1429 הצליחה ז'אן להיכנס לעיר אורליאן הנצורה על ידי האנגלים. ב-1 במאי יצאה מהעיר לכיוון עמדות האנגלים הצרים, ועד ה-9 במאי הצליח הצבא הצרפתי בפיקודה להסיג את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור על העיר. בעקבות ניצחון זה, קיבלה ז'אן מעמד מיסטי בקרב החיילים.

כבר בתחילת דרכה התגלעו חילוקי דעות בין ז'אן ד'ארק וחלק מאנשי הצבא הבכירים והוותיקים. מחד, דחקה ז'אן למלחמה מתמדת עד גירוש האנגלים משטח צרפת, ביודעה שהאל עצמו עומד לימינה, ומאידך, אנשי הצבא היו מודעים לבעיות הלוגיסטיות של לוחמה כללית ותמכו במלחמה מקומית, לפי הצורך והיכולת, בכריתת בריתות ובדיפלומטיה. לכך יש להוסיף את אי נוחותם של קצינים רבים מקבלת פקודות מפי אישה. אך ז'אן, בראש הצבא על שריונה ודגלה הלבן, הצליחה להפיח רוח לחימה ומוטיבציה אדירה בלב החיילים הצרפתים ובפיקודה כבש הצבא מספר יישובים ומצודות לאורך נהר הלואר.

בחלוף הזמן ביקשה ז'אן ד'ארק מהמלך שארל להצטרף לקרבות, אך המלך ההססן, רודף התענוגות ושונא הפעילות והמלחמות, העדיף לשלוח לה עוד כמה מאציליו, יחד עם חייליהם. כתוצאה מכך גדל צבאה של ז'אן, אך יחד עם זאת גדלו גם חוסר המשמעת והאנדרלמוסיה שבצבא, דבר שהגביר הקושי של ז'אן לפקד על הצבא. בכל זאת ז'אן המשיכה בניצחונותיה וערים נוספות נכבשו מחדש על ידי הצרפתים. האזרחים המשוחררים ראו בז'אן ד'ארק קדושה ועושה נסים וקיבלו אותה בהתאם. חצר המלכות של שארל השביעי נשארה רחוק מהקרבות, עסוקה במסיבות, ניאוף וחתרנות חצר זולה, ונראתה כפויית תודה לז'אן המשחררת את אדמותיה מעול הכיבוש.

בינתיים, ביקשו האנגלים מהמלך-ילד האנגלי הנרי השישי להגיע מהר לפריז, שם הוא נמשח למלך צרפת בבזיליקת סן דני. לבסוף הסכים שארל לעלות יחד עם ז'אן ולכבוש את העיר ריימס, כי שם, לפקודת הקולות שהדריכו אותה, עליה להכתיר את שארל השביעי למלך צרפת האמיתי. שארל, כאמור, התרחק מלוחמה והעדיף לנהל משא ומתן עם הערים הבורגונדיות תומכות האנגלים, ביניהן ריימס, מאשר לכבוש אותן בקרב כפי שחפצה ז'אן ד'ארק. על כן המסע לריימס ארך זמן רב, הצבא הצרפתי הלך ונחלש וחלק מהחיילים ערקו וחזרו לבתיהם. לבסוף הם הגיעו לעיר ריימס שם הכתירה ז'אן את שארל למלך צרפת בטקס מפואר שתואר רבות בספרות ימי הביניים המאוחרים. ז'אן ד'ארק עצמה קיבלה ממלך צרפת החדש תואר אצולה.

השבי, המשפט וההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלה של ז'אן ד'ארק בקתדרלת נוטרדאם בפריז.
המגדל שבו הוחזקה לפני המשפט. היא הייתה כלואה בקומה העליונה, ונסתה לברוח ממנו דרך החלון בקפיצה.

המלך שארל ההססן ורודף התענוגות הסתפק בהישג שהושג עד להכתרתו והעדיף לנהל משא ומתן עם האנגלים והבורגונדים מאשר להלחם נגדם. לבסוף, הוא גם חתם על הסכמים שבהם התחייב לא לנסות לכבוש ערים נוספות צפונית לנהר הלואר ולהמשיך במשא ומתן עם האנגלים. הסכמים אלו גרמו לכך שבמשך 20 שנה נוספות, צפון צרפת נשארה כבושה בידי האנגלים. ז'אן ד'ארק לא אהבה התנהגות זו, בייחוד כאשר המשיכה לעבור מעיר לעיר, את חלקן היא כובשת וחלקן נכנעות לפניה. היא טענה בפני שארל שהכתרתו לא תהיה מלאה אלא אם יוכתר בפריז, בירת צרפת, בכנסיית סן דני, כאשר על ראשו כתרו של המלך הצרפתי הגדול מן העבר, קרל הגדול. האנגלים חששו שזאת תהיה המטרה הבאה של ז'אן ועל כן מיהרו והביאו חיילים רבים לפריז וביצרו את חומותיה. בהתחלה סירב שארל להמשיך במלחמה ואף סיכם עם ערים נוספות שאם יישבעו לו אמונים הוא יוותר על כיבושן. בצורה זו, ערים בורגונדיות נשבעו לו אמונים כדי להינצל ממלחמה אך למעשה נשארו נאמנות לדוכס מבורגונדי ואדוניו האנגלים.

לבסוף הצליחה ז'אן לשכנע את המלך לצאת יחד עמה ולכבוש את פריז. זמן קצר לפני הקרב, הכתה ז'אן בחלקה הקהה של חרבה שתי יצאניות שבילו עם החיילים, אך החרב שבידה, החרב של קתרינה הקדושה, נשברה. היא ראתה בזאת סימן מבשר רעות. הקרב על פריז היה קשה מאוד ובסופו נוצחו הצרפתים וחויבו לסגת. המלך שארל התנגד לניסיון כיבוש חוזר והעדיף לחזור לחצרו ולהמשיך במשא ומתן האין סופי עם הבורגונדים. בלית ברירה הצטרפה אליו ז'אן. רבים מהאצילים וחייליהם עזבו את הצבא וחזרו לבתיהם, חלקם עקב אכזבה מז'אן וחלקם עקב אכזבה מהמלך. ז'אן ניסתה לכבוש עיר נוספת של הבורגונדים, העיר לה שריטה (La Charité) אך חייליה המעטים, הרעבים וחסרי המשכורות שוב נוצחו ונאלצו לברוח.

לאחר מספר חודשים בחוסר מעש בחצרו של שארל, כאשר האנגלים כובשים בחזרה חלק ניכר מהערים הצרפתיות, החליטה ז'אן לחזור לשדה הקרב עם מספר קטן של 500 חיילים צרפתים נאמנים לה. לאחר מספר הצלחות מינוריות בכיבוש עיירות קטנות היא ניסתה לכבוש שוב את העיר קומפיין שבעבר שוחררה על ידה אך נפלה שוב בידי דוכס בורגונדי. בקרב זה הובסו חייליה והיא נתפסה שבויה בידי הדוכס ב-22 במאי 1430.

הארכיבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon), תומך האנגלים, שגורש מעירו ריימס שנה לפני כן על ידי ז'אן ד'ארק, רצה לנקום בה, אך שוביה רצו עבורה כסף רב. על כן הוא גרם לכך שהילד (בן תשע), הנרי השישי האנגלי, שנמשח בשעתו למלך צרפת בפריז, יקנה אותה מידי שוביה ויעביר אותה אליו לחקירת אינקוויזיציה. לפי חוקרים בני ימינו השובים פנו גם למלך שארל השביעי בהצעה "לקנות" את ז'אן אך המלך התעלם מהצעה זו. בשביל שארל ז'אן הפכה לעול המכריח אותו להשתתף במלחמות במקום לשבת בשלווה עם אנשי חצרו.

הדוכס מבורגונדי, שהיה כעת העוצר במקומו של הילד הנרי השישי, רצה בעסקה זו לא רק כדי שז'אן תוצא להורג, אלא גם כדי שהכנסייה הנוצרית תקבע שהיא הייתה שליחת השטן ולא שליחתו של ישו. על ידי כך, תהפוך גם הכתרתו של שארל השביעי לבלתי חוקית. בינתיים ז'אן נאסרה בראשו של מגדל גבוה. לאחר מספר חודשים החליטה לקפוץ מחלון המגדל ולהתאבד אך לדבריה, קולה של קתרינה הקדושה אסר זאת עליה והבטיחה לה שישו עצמו יציל אותה. למרות זאת היא קפצה מראש המגדל ולתדהמת כולם רק נשרטה קלות.

לאחר ניסיון ההתאבדות הועברה ז'אן לפריז לידיו של קושון והאינקוויזיציה. על מנת להבטיח שז'אן תימצא אשמה ותוצא להורג, הובטח לקושון להתמנות לארכיבישוף של העיר הגדולה רואן בנורמנדי, שם החל המשפט הגדול נגד ז'אן ב-21 בפברואר 1431. המשפט נמשך ימים רבים וכלל חקירות ארוכות (הפרוטוקולים המקוריים של החקירות שרדו עד ימינו) ואיומים לעבור עינויים אם לא תודה בכך ששיקרה בנושא קולות הקדושים ואם לא תסכים ללבוש בגדי אישה במקום בגדי חייל שהמשיכה ללבוש גם בכלא. ז'אן סירבה לעשות זאת כמעט לכל אורך המשפט. שופטיה מצאו אותה אשמה בכל, כולל כישוף, קשרים עם השטן, לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. לאחר הקראת פסק הדין נאמר לה שאם תודה היא לא תועלה על המוקד ואכן ז'אן הודתה בכל האשמות. אך יומיים לאחר מכן, חזרה ז'אן לבגדי החייל וביטלה את ההודאה באשמה. היא הובאה לאחת מכיכרות רואן, בה נבנה מוקד מיוחד וגבוה מאוד כדי שהאש תימשך זמן רב ועמו הסבל של ז'אן, ושם היא נשרפה חיה ב-30 במאי 1431.

זיכויה מאשמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחצי שנה לאחר מותה של ז'אן נמשח שוב הנרי השישי למלך האמיתי של צרפת, בפריז, בכנסיית נוטרדאם, ואילו שארל השביעי הוכרז כמלך לא חוקי שהומלך על ידי מכשפה. אך בתקופה זו שינה שארל את מנהגו ושלח שוב את צבאו לקרב נגד האנגלים. במשך מספר שנים הם כבשו בהדרגה את רוב צרפת מידי האויב. ב-1436 פריז מרדה באנגלים ופתחה את שעריה בפני שארל והכירה בו כמלך החוקי של כל צרפת. ב-1441 כבש שארל את רואן שם התבקש על ידי משלחת אזרחים לבטל את פסק הדין נגד ז'אן ד'ארק. הוא לא רצה לקחת זאת על עצמו וביקש מהאפיפיור ניקולס השלישי לזכות את ז'אן. האפיפיור משך את העניין במשך חמש שנים מפחד להיחשב לאוהד צרפת או אויב אנגליה. כאשר מת ניקולס מונה אפיפיור חדש בשם קליקסטוס השלישי שפתר את הבעיה על ידי כך שביטל את גזר הדין לפי בקשת בני משפחת ד'ארק (כך נמנע מלהסתבך פוליטית עם אנגליה).

ב-1453 נכבשה בורדו, העיר האחרונה שבידי האנגלים וצרפת חזרה כולה לידי שארל השביעי. הוא המשיך בחיי השעשועים ותענוגות בחצרו, מוקף מאהבות ואנשים מושחתים. ב-1461 מת שארל השביעי מחולשה וחוסר מזון כאשר זמן רב סירב לאכול מפחד שבנו הדופין (המלך לואי ה-11 לעתיד) מנסה להרעילו.

עם ביטול אשמתה של ז'אן הוכרז הארכיבישוף קושון, שבינתיים מת, כאשם במשפט שקר. גופתו הוצאה מקברה והושלכה לתעלת ביוב.

במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא "ז'אן ד'ארק". אם היא לא אשמה בכלום, כפי שקבע האפיפיור, הרי שהיא אמרה אמת שקדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, ועל כן הכנסייה והאנקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, הוחל שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה קדושה, כמעט 500 שנה לאחר מותה.

דמותה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלה של ז'אן ד'ארק במרכז הכיכר בעיר העתיקה של אורליאן
חתימתה של ז'אן ד'ארק

ז'אן ד'ארק הונצחה באופן נרחב בספרות ובאמנות. פסל מוזהב שלה ניצב בפריז, ברחוב ריבולי, מול הקצה הפתוח של ארמון הלובר. דוגמאות נוספות הן פסלו של פרנסואה רוד במוזיאון לוקסמבורג בפריז, ופסלה של אנה הנטינגטון בניו יורק.

הכיכר ברואן שם נשרפה ז'אן ד'ארק היא היום מוקד לעליה לרגל ולביקור תיירים, שם הוקמה כנסייה קטנה לכבודה ומוזיאון.

המחזאי הגרמני פרידריך שילר הקדיש לה את מחזהו הבתולה מאורליאן, המלחין ג'וזפה ורדי כתב את האופרה ג'ובאנה ד'ארקו המבוססת על סיפורה, ג'ורג' ברנרד שו כתב את סיינט ג'ואן, הפילוסוף וולטייר כתב את הפואמה הבתולה מאורליאן והסופר האמריקני מארק טוויין כתב את זיכרונותיה האישיים של ז'אן דארק.

ז'אן ד'ארק מוזכרת בספרי הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות", השני ("הקוסם"), השלישי ("אשת הכשפים") הרביעי ("הידעוני"), החמישי ("הבוגד") והשישי ("האשפית").

כמו כן הבמאי קארל תאודור דרייר יצר ב-1928 את הסרט ז'אן ד'ארק שמבוסס על משפטה.

ז'אן ד'ארק מופיעה כדמות משנה בספר "גבירת הנהרות" מאת פיליפה גרגורי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏במאה ה-15 האמינו הבריות שמלאכים וקדושים פונים ישירות לבני אדם וטענה בדבר מסרים שמיימיים ישירים הייתה דבר מקובל.‏