ז'אק-לואי דויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דויד, דיוקן עצמי (1794)

ז'אק-לואי דויד (Jacques-Louis David;‏ 30 באוגוסט 1748 - 29 בדצמבר 1825) היה צייר צרפתי, לרוב מוכר בשם הקיצור דויד.

דויד נולד למשפחה מהמעמד הבינוני בפריז. בהיותו בן תשע, זנחה אותו אמו והוא הועבר לגדול בחזקתו של דודו, מאחר שאביו נהרג עוד קודם לכן. לנטישה שחווה הייתה השפעה מתמדת על אופיו והיא גרמה לו נזקים רגשיים קשים שליוו אותו לכל אורך חייו.

בגיל 16 הוא החל ללמוד אמנות באקדמיה המלכותית תחת שרביטו של צייר הרוקוקו ז'וזף מארי ויין. בשנת 1774 זכה ב"פרי דה רום" (Prix de Rome), מלגה יוקרתית ללימודי אמנות. את המלגה קיבל לאחר שניסה להתאבד עקב כשלונו לקבל את המלגה במשך שלוש שנים רצופות.

במסגרת לימודיו ביקר דויד מספר פעמים באיטליה, שם ספג השפעות גדולות ממיטב יצירות האמנות הקלאסית במדינה. ההשפעה ניכרה מאוחר יותר בסגנון הנאו-קלאסי שפיתח לעצמו, סגנון השואב את המוטיבים שבו מהאמנות הקלאסית של ימי רומא העתיקה ובייחוד מיצירות הפיסול שנשתמרו מתקופה זו. יצירתו "שבועת האחים ההוראטים" נחשבת בעיני ההיסטוריונים של האמנות כסנונית הראשונה המבשרת את בוא עידן הנאו-קלאסיקה. העבודה, המציגה נושא פטריוטי ובעל מוסר גבוה, הפכה חיש מהר למודל לציורים ההרואיים והאציליים של העשורים הבאים לאחר יצירתה, דבר שהקנה לדויד פופולריות עצומה ואת הזכות לקבל תחתיו תלמידים שבאו ללמוד את רזי הציור מהאמן המוערך. כדי לחדד את הקשר בין הדמויות בציוריו לבין הפסלים העתיקים של התרבות הקלאסית, צייר דויד את הדמויות בעירום מלא כדי לדייק בכל פרט אנטומי, ורק לאחר השלמת הדמות העירומה צייר לה מלבושים. בשיטה זו נהג דויד גם בציירו כמויות גדולות של דמויות כמו בתמונות המתארות את ישיבות האסיפה הלאומית בזמן המהפכה הצרפתית.

בשנת 1789 חל מפנה בסגנון הציור של דויד. הוא החל נוטה לכיוון הציור הריאליסטי יותר מאשר אל הנאו-קלאסי, בעיקר כדי לתאר בדייקנות את מאורעות המהפכה הצרפתית (1789 - 1799). דויד לקח חלק פעיל במהפכה ואף נבחר לשמש כנציג באסיפה הלאומית ב-17 בספטמבר 1792. הוא התחבר לקבוצת המנהיגים הקיצוניים "ההר", אשר בה היו חברים ז'אן פול מארה, מקסימיליאן רובספייר וז'ורז' דאנטון . מלבד ציורי השמן המפורסמים שיצר בתקופת המהפכה, דויד הוא יוצרו של הרישום המפורסם של מארי אנטואנט בדרכה אל הגיליוטינה.

מארי אנטואנט מובלת לגיליוטינה (1793)

במהלך המהפכה יזם דויד את חיבורה של רשימת המצאי של האוצרות הלאומיים במדינה, ובכך הפך לאחד ממייסדיו של המוזיאון הצרפתי. בהיותו אמן מוערך הוא גם מילא תפקיד חשוב בארגון היצירות של מוזיאון הלובר שבפריז.

כחבר האסיפה הלאומית, מונה דויד לוועדה לביטחון כללי ב-1793. מינוי זה העניק לו את הסמכות לדון למוות בעריפת ראש כ-300 עצירים. לאחר הפיכת תרמידור נעצר דויד על מעשיו אלה, אולם קבוצה מתלמידיו המסורים דרשו את שחרורו והוא אכן שוחרר ב-28 בדצמבר 1794.

נופליאון חוצה את האלפים (1800). על הסלעים בפינה השמאלית התחתונה חרותים שמותיהם של קיסרים אירופים קודמים, דוגמת קארל הגדול לצד שמו של נפוליאון עצמו, דבר המדגיש את חשיבות המנהיג בעיני האמן

לקראת סוף 1797 פגש דויד בנפוליאון בונפרטה, ובין 1799 ל-1815 הוא שימש כצייר האישי של הקיסר ותיאר את מהלך חייו ביצירות מופת דוגמת "נפוליאון חוצה את האלפים" ו"הכתרתם של נפוליאון וז'וזפין", התלויה כיום במוזיאון הלובר. לאחר מפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, הוגלה דויד לעיר בריסל אשר בבלגיה, שם חזר לעסוק במוטיבים מהמיתולוגיה היוונית והרומית בציוריו.

מלבד ציורי מהפכה ומוסר צייר דויד מספר רב של פורטרטים (למשל של ז'ולייט רקמייה) הנחשבים בעיני מבקרי האמנות כחלק משיא יצירתו, בזכות היותם חפים מהטפה ופטריוטיות שאפיינו את עבודותיו האחרות.

דויד מת בגלות בבלגיה ב-29 בדצמבר 1825, ונקבר בבית קברות בבריסל. לבקשתו, הופרד לבו מגופו ונקבר בנפרד בפר לשז שבפריז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]