ז'אק דרידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'אק דרידה
Derrida.png
תאריך לידה 15 ביולי 1930
תאריך פטירה 8 באוקטובר 2004 (בגיל 74)
זרם דקונסטרוקציה
תחומי עניין פילוסופיה של הלשון, תורת הספרות, פנומנולוגיה
הושפע מ מרטין היידגר, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל, מישל פוקו, עמנואל לוינס
השפיע על מישל פוקו, פול דה מאן, זרם הדה-קונסטרוקטיביזם באדריכלות

ז'אק דרידהצרפתית: Jacques Derrida‏; 15 ביולי 19309 באוקטובר 2004) היה פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי אלג'יראי, אבי זרם הדקונסטרוקציה, שמשנתו מהווה את המסד הפילוסופי העיקרי של זרם זה, והוא שטבע את המונח עצמו. לביקורתו על יסודות החשיבה שמכוננים את הפילוסופיה המערבית, על טיבה של השפה, הכתיבה ודרכי המשמוע הפועלים בה ודרכה, נודעה השפעה רבה, והיא עוררה מחלוקת חריפה בקרב האינטלקטואלים בסוף המאה ה-20.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרידה נולד באל-ביאר שבאלג'יריה למשפחה ספרדית מטולדו בספרד. עם השתלטותו של משטר וישי על אלג'יריה נזרק מבית הספר בשל יהדותו. בשנת 1949 עבר לצרפת לשם הרחבת השכלתו. משפחתו המשיכה להתגורר באלג'יריה, ועברה לצרפת בשנת 1962. בשנת 1952 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", ועם מוריו נמנו מישל פוקו, לואי אלתוסר ועמנואל לוינס.

בשנים 19571959 עסק דרידה בהוראת אנגלית וצרפתית לילדי חיילים, כתחליף לשירות צבאי באלג'יריה. בשנים 1960 - 1964 לימד פילוסופיה בסורבון, ומ-1964 עד 1984 לימד באקול נורמל סופרייר.

משנות השישים ואילך פרסם דרידה מספר גדול של ספרים ומאמרים על מגוון רחב של נושאים, והרצה עליהם ברחבי העולם. את עיקר השפעתו ופרסומו רכש מחוץ לצרפת, ובראש ובראשונה באוניברסיטת ייל, שהאסכולה שצמחה מתוכה (ומכונה אסכולת ייל) בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, כללה מבקרים ספרותיים (עם הבולטים שבהם נמנים פול דה מאן, היליס מילר ואחרים) שכתיבתם הביקורתית הצטיינה בספקנות וברלטיביזם מובהק, ושאבה את עיקר השראתה מרעיונותיו, כתביו והרצאותיו של דרידה. ברוח זו, עיקר מטרתם ופועלם כוונו לפירוק מודע של כל שיטתיות מבנית ו/או ביקורתית, ובכלל זה חתירה תחת מבנים של משמעות בתוך הטקסט עצמו, על מנת להביא לפירור כל משמעות יציבה או אפשרית בקרבו.

מבחינה פוליטית התנגד דרידה לדיכוי מיעוטים חלשים. יצא נגד הפלישה האמריקנית לעיראק וכך גם נאבק בגזענות ובעונש המוות. בראיונות טען כי חוויות אנטישמיות שחווה על בשרו באלג'יר בילדותו, הן שהביאו אותו לעסוק בנושאים אלו. דרידה לא התכחש ליהדותו מעולם, אך גם לא הצהיר עליה בפומבי. בשנת 1991 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "Circonfession"; הלחם שמורכב מהמילה הצרפתית "Circoncision" (ברית מילה) ו"Confession" (וידוי, או דת).

דרידה נפטר בפריז בגיל 74 לאחר תקופה ממושכת שבה סבל מסרטן הלבלב.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החשובים שבכתביו (בתרגום לאנגלית מהמקור הצרפתי) ניתן למנות את:

  • On Grammatology - 1967
  • Writing and difference - 1967
  • Margins of Philosophy - 1972
  • Dissemination - 1972

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית המרקחת של אפלטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • נפתולי בבל (1990), הוצאת רסלינג, 2002.
  • מה ילד יום (עם אליזבת רודינסקו), הוצאת חרגול, 2003.
  • מחלת ארכיב (1995), הוצאת רסלינג, 2006.
  • תוקף החוק (1990), הוצאת רסלינג, 2006. (הספר מכיל למעשה שני כתבים, כאשר השני הוא של דרידה, הראשון נקרא "לביקורת הכח" של ולטר בנימין)
  • על הכנסת אורחים (1996), הוצאת רסלינג, 2007.
  • ברית-וידוי (1991), הוצאת רסלינג, 2008.
  • מתת מוות (1999), הוצאת רסלינג, 2008.
  • דרידה קורא שייקספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008.
  • היה שלום: לעמנואל לוינס (1997), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים בעברית על יצירתו:

  • פול אלבהר, "על זיכרון עדות וסליחה", יהדות - סוגיות, קטעים, פנים, זהויות, תשס'ז 2007.
  • מיכל בן-נפתלי, "אלקטה בשיבולים : השואה בהגותו של ז’אק דרידה", נצח בעיתות של שינוי, תשס'ה 2005.
  • מיכל בן נפתלי, "כשהרוח נקראת לדגל : דרידה על הפוליטיקה של היידגר", עיון, מ'ד, תשס'ו 2006.
  • זאב לוי, "עמנואל לוינס וז’אק דרידה : השפעות ותגובות", מנחה לשרה, תשנ'ד 1994.
  • דורית למברגר, "נפתולי דרידה", מבוע, מ'ב, תשס'ה 2005.
  • יצחק (יאני) נבו, "מה הוא מחיר הדקונסטרוקציה?, דרידה על היידגר ובעיית הנאציזם - מחקר ביקורתי", עכשיו, 59, תשנ'ג 1993.
  • ישראל רוזנסון, "ביתך - בית ועד לחכמים : מסה על חינוך כהכנסת אורחים",הגות בחינוך היהודי, ב', תש'ס 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]