ז'אק לאקאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ז'אק לאקאןצרפתית: Jacques Lacan;‏ 13 באפריל 1901 - 9 בספטמבר 1981) היה פסיכואנליטיקאי צרפתי.

לאקאן הוא אביו של זרם פרשנות של ממצאיו של זיגמונד פרויד. בניגוד לחוקרי פסיכולוגיית האגו האמריקאים של זמנו, הוא התמקד בחוסר כוחו של האגו ביחס לתת מודע. לאקאן טען שהפרשנות המקובלת של התנועה הפסיכואנליטית כלפי הבנת האגו ככח פעיל ודומיננטי בפרט, היא פרשנות מוטעית של השורשים הפרוידיאניים. לדבריו הפרט נשאר בקונפליקט פנימי תמידי אל מול הגרעין הלא-מודע בנפשו, ושרק הונאה עצמית מסיבית יכולה להפוך את המצב לנסבל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאקאן נולד בפריז, הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של אמילי ואלפרד לאקאן. אביו היה איש עסקים בתחום סבונים ושמנים. אמו הייתה קתולית; אחיו הצעיר נשלח למנזר ב-1929 ולאקאן השתתף במכללה הישועית של סטניסלס.

בתחילת שנות ה-20 השתתף לאקאן בפגישות הפוליטיות של המפלגה הימנית אקסיון פראנסז, ושם הוא נפגש עם מייסד המפלגה שארל מוראס. עד אמצע שנות ה-20 החל לאקאן להתרחק מהדת, דבר שהביא למריבות רבות עם בני משפחתו.

ב-1920, לאחר שקיבל פטור משירות צבאי בגלל משקלו הנמוך, הוא התחיל לימודי רפואה, וב-1926 התמחה בפסיכיאטריה בבית החולים סנט אן בפריז. הוא התעניין במיוחד בפילוסופיות של קרל יאספרס ומרטין היידגר והשתתף בסמינרים על הגל שניתנו על ידי אלכסנדר קוז'ב.

שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1931 קיבל לאקאן רישיון לעסוק בפסיכיאטריה משפטית. ב-1932 קיבל תואר דוקטורט על עבודתו "פסיכוזה פרנואידית והקשר שלה לאישיות"; העבודה אמנם זכתה להתעלמות מרוב הפסיכואנליטיקאים של זמנו, אך קיבלה שבחים בעיקר מאמנים סוריאליסטים. שנתיים לאחר מכן הוא התקבל לאגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז SPP ‏(Société Parisienne de Psychanalyse). בינואר 1934 נישא למארי-לויאז בלונדין ונולדה בתם הראשונה, קרוליין. בנם השני, תיבו, נולד באוגוסט 1939.

ב-1936, הציג לאקאן את הדו"ח האנליטי הראשון שלו בפני הקונגרס של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית במריאנבד, על "שלב המראה". יו"ר הקונגרס ארנסט ג'ונס הפסיק את ההרצאה לפני שלב הצגת המסקנות, שכן הוא לא היה מוכן להאריך את זמן הצגת המצגת מעבר לזמן המוקצב; כאות מחאה, עזב לאקאן את הקונגרס על מנת לצפות בהמשחקים האולימפיים שהתקיימו בברלין באותה תקופה. כיום לא נותר עותק מההרצאה המקורית.

לאקאן היה אינטלקטואל פעיל בתקופה שבין מלחמות העולם. הוא יצר קשרים עם אנדרה בריטון, ז'ורז' בטאיי, סלבדור דאלי, ופאבלו פיקאסו. הוא פרסם בכתב העת הסוריאליסטי "המינוטאור", והשתתף בקריאה הפומבית הראשונה של ספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס".

שנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940 התפרקה אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז (SPP), בעקבות כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית. לאקאן נקרא לשרת עבור צבא צרפת בבית החולים הצבאי "ואל דה גרייס" שבפריז, שם פעל בשנות מלחמת העולם השנייה.

ילדו השלישי, סיביל, נולד ב-1940. שנה לאחר מכן נולדה ללאקאן בת מחוץ לנישואין בשם ג'ודית (שנשארה עם שם המשפחה בטאיי), מסילביה בטאיי, אשתו בנפרד (מ-1933) של חברו ז'ורז' בטאיי.‏[1] קיימות ידיעות סותרות לגבי הקשרים הרומנטיים של לאקאן ובטאיי בדרום צרפת של שנות המלחמה. התיעוד הרשמי מראה רק שאשתו מארי-לואיז ביקשה להתגרש אחרי הולדת הבת ג'ודית, ושלאקאן ובטאיי נישאו ב-1953.

בתום המלחמה חידשה אגודת SSP את פגישותיה. לאקאן ביקר באנגליה למשך חמישה שבועות לצורכי מחקר, שם פגש את הפסיכואנליטיקאים האנגליים וילפרד ביון וג'ון ריקמן. מחקריו של ביון על קבוצות טיפוליות השפיעו על לאקאן, שעסק לאחר מכן בקבוצות לימוד כמבנה שעשוי לקדם את העבודה התאורטית בפסיכואנליזה. ב-1949 הציג לאקאן נייר עמדה חדש על שלב המראה בפני הקונגרס השש-עשרה של IPA בציריך.

שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 החל לאקאן להעביר באופן פרטי סמינר שבועי בפריז, בו הציג את "השיבה לפרויד", כדבריו, שהתמקדה בטבע הלשוני של תסמינים פסיכולוגיים. ב-1953 הסמינר זכה להכרה ציבורית והמשיך להתקיים במשך 27 שנים; הסמינר היה בעל השפעה רבה בחיי התרבות בפריז, כמו גם בתאוריות הפסיכואנליטיות וביישום הקליני שלהן.

ב-1953, בעקבות חילוקי דעות על נושא ה"מפגש באורך-משתנה", עזבו לאקאן ורבים מתומכיו את אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז, והקימו קבוצה חדשה בשם "אגודה צרפתית לפסיכואנליזה" SFP‏ (Société Française de Psychanalyse). בעקבות זאת נשללה חברותם של חברי הקבוצה באגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית.

לאקאן היה מרוצה מהקבלה של רעיון "השיבה לפרויד" והדו"ח שלו "התפקוד ותחום הדיבור והשפה בפסיכואנליזה", והחל בקריאה מחודשת בכתביו של פרויד, תוך הדגשת הקשר שלהם לתחומים כגון פילוסופיה בת זמנו, בלשנות, אתנולוגיה, ביולוגיה וטופולוגיה. מ-1953 עד 1964 פעל לאקאן בבית החולים "סיינט אן", שם המשיך להעביר את הסמינרים שלו והציג מקרים של מטופלים שהיו לו. במשך זמן זה הוא כתב מאמרים שרוכזו ב-1966 בספר "Écrits". בסמינר השביעי שלו, "האתיקה של הפסיכואנליזה" (1959-60), הגדיר לאקאן יסודות אתיים לפסיכואנליזה. בסמינרים שלו הוא הגן על מספר עקרונות: לפסיכואנליזה נדרש מעמד של מדע; הרעיונות הפרוידיאניים שינו באופן קיצוני את הרעיונות אודות הסובייקט, הידע והתשוקה; ורק מתוך הפסיכואנליזה ניתן להטיל ספק במדע ופילוסופיה שאינם מספקים.

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1962, החל משא ומתן מורכב לקביעת מעמדה של האגודה הצרפתית לפסיכואנליזה בתוך האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. הפרקטיקה של לאקאן (ביחד עם נושא ה"מפגש באורך-משתנה", שהיה השנוי במחלוקת) ועמדתו הביקורתית כלפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הובילו את האגודה הבינלאומית להתנות ב-1963 את קבלתה של האגודה הצרפתית לארגון, בסילוקו של לאקאן מרשימת הפסיכואנליטיקאים שלהם. לאקאן עזב את SFP והקים בית ספר משלו, שנודע בשם "בית הספר הפרוידיאני של פריז" (École Freudienne de Paris). בתמיכתם של קלוד לוי שטראוס ולואי אלתוסר, התמנה לאקאן למרצה ב"בית הספר הפרקטי ללימודים גבוהים" (École Pratique des Hautes Etudes). בינואר 1964 פתח סמינר על "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה". הוא החל לקדם את גישתו הפסיכואנליטית לקהל של עמיתים שהצטרפו אליו מ-SFP.

בשנות ה-60 נקשר שמו של לאקאן, בתודעה הציבורית, עם השמאל הקיצוני בצרפת. הוא הביע את אהדתו להפגנות הסטודנטים, וחסידיו הקימו מחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה של ואהנס (אוניברסיטת פריז מס' 8). ב-1969 העביר לאקאן את הסמינרים הפומביים שלו לפקולטה למשפטים, שם הוא המשיך להעביר את רעיונותיו על תאוריה ופרקטיקה אנליטית, עד לסגירת בית הספר ב-1980.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות לחייו המשיך לאקאן בסמינרים הידועים שלו. בתקופה זו פיתח את המושגים של ההתענגות הנשית והדגיש את נושא ה-"Real" כנקודת סתירה בלתי אפשרית ב"סדר הסמלי". לעבודה מאוחרת זו הייתה השפעה רבה על המחשבה הפמיניסטית, כמו גם על הפוסט-מודרניזם.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאקאן נודע בכך שהכריז על עצמו כמי ש"חזר אל פרויד". ההשפעה המרכזית על התפתחות מחשבתו של לאקאן הייתה על-כן הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד שאת מחקריו ומאמריו קרא באדיקות ופירש לאורך כל משך עבודתו ההגותית.

בחיפושיו אחרי דרך מדעית לתאר את גילויה של הפסיכואנליזה עשה לאקאן שימושים בבלשנות הסטרוקטוליסטית של פרדינן דה סוסיר ובמושגי הסימן, המסמן והמסומן. כמו כן לאקאן יצר כתיב אלגבראי ששימש אותו כדי לבטא את היחסים בין הישויות השונות בתורתו כגון פנטזמה, איווי וסובייקט שסוע.

לאקאן אף ניסה להשתמש בניסוחים טופולוגיים-מרחביים כדי לתאר את הדינמיקה של הלא-מודע.

לצד הנסיונות של לאקאן להבנות ולהמשיג את התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית תוך שימוש בכלים המדעיים והמתודולוגיים של תקופתו, ניתן למצוא בהוראתו השפעות של פילוסופים ואנשי הגות רבים, וממגוון תחומים שמקיף כמעט את כל קשת התרבות המערבית.

בתור ההשפעות הפילוסופיות העיקריות על לאקאן ניתן למנות את אריסטו - בעיקר סביב הדיון על האתיקה של הפסיכואנליזה בסמינר השביעי של לאקאן, את היידגר - אותו נסע לאקאן לפגוש, ואת הגל - הפילוסוף שמוזכר פעמים רבות ב"כתבים" של לאקאן; בסמינר "ארבעת מושגי יסוד של הפסיכואנליזה" מתאר לאקאן את פיתוח מושג הסובייקט שלו כ"לאקאן נגד הגל".

אל אפלטון פונה לאקאן כדי למצוא ב"משתה" שלו את ראשית התאוריה על ההעברה (בסמינר השמיני של לאקאן, על מושג ההעברה), וכן כדי להציע אלטרנטיבה למיתוס המפורסם של אריסטופנס המובא שם (בסמינר האחד עשרה).

חלק מבין ההוגים שהשפיעו על התפתחות מחשבתו של לאקאן הם אלו שהיו דומיננטיים באטמוספירה התרבותית בה הוא פעל, כשחלקם היו מכרים וידידים אישיים שלו. לאקאן הושפע מהזרם הסוריאליסטי שהתרכז בפריז בשנות השלושים, ואף פרסם מאמר על פרנויה לצד מאמר של סלבדור דאלי בנושא. ללאקאן היו יחסי ידידות עם כמה הוגים מרכזיים המוזכרים בסמינרים שלו- הסוציולוג קלוד לוי שטראוס, מאבות הסטרוקטורליזם, הבלשנים רומאן יאקובסון ואמיל בנבניסט, וכך גם עם הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי.

ההוראה הלאקניאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראתו של לאקאן התרכזה בעיקר בסמינרים שהעביר תחילה בבית חולים סנט-אן ומאוחר יותר ב- École Normale Supérieure.

מושגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איווּי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסובייקט הרדוף על ידי החֶסֶר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי (désir) הוא ההפרש בין הצורך לתביעה. כלומר, האיווי הוא מה שנותר לאחר שמחסירים מן התביעה לאהבה את הצורך הביולוגי. האחר לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לפי לאקאן, "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי האחר". לכך יש כמה פירושים: הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני - האֵם - בשלב האדיפאלי.

האחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג האחר שמקורו בשיר של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 ארתור רמבו, הינו מושג מרכזי בהגותו של לאקאן. כבר במאמרו המכונן על שלב המראה, ניסח לאקאן את התפתחות הסובייקט כתהליך דיאלקטי אל מול "אחרות" שמגלה התינוק בדמותו במראה. בהמשך ניסח לאקאן את היחס עם האחר דרך כמה מושגים מרכזיים - "הלא-מודע בנוי כשפתו של אחר" הינה נוסחה לאקנינית שמדגישה את קיומו הזר והאקסטימי של הלא-מודע במסגרת המנגנון הנפשי.

גם את מנגנון האיווי ניסח לאקאן כ"איווי של האחר", זאת אומרת כאיווי שנקבע ומוגדר על ידי הדרישה של האחר מהסובייקט, גם לאחר עצמו יש איווי משלו שנשאר תמיד זר ולא-מובן ביחס לסובייקט.

כמו כן הפריד לאקאן בין האחר לבין האחר-גדול, כאשר האחר-גדול הוא אותו אחר של הסדר הסמלי שהסובייקט יכול להבין אותו רק באופן חלקי ורק מעצם אחרותו. האלוהות מבחינת לאקאן היא בעלת מבנה של אחר-גדול.

שלושת הסדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושגי מפתח בהגותו של לאקן הם שלושת הסדרים - הממשי, הדמיוני והסמלי. היחס בין סדרים אלו הוא של קדימה לוגית ולא של קדימה בזמן, הם כולם תוצר הבנייה של השפה ואינם משקפים שלבים ממשיים בהתפתחות הנפשית.

'הממשי' אצל לאקאן הוא השלב בו היה התינוק בלול ברחם אמו. שלב זה הוא השלב של טרם האינידווידואציה או ההפרדה בין הסובייקט לאם. המאפיין שלב זה הוא הסיפוק התמידי של הצרכים ללא מחסורים. את האנלוגיה הפילוסופית לשלב הזה שואב לאקן מהגותו של הפילוסוף היווני פרמנידס שטבע את האפוריזם "היש ישנו והאין איננו" כלומר, הוויה אצל פרמינדס היא שלמה, או בניסוחו של לאקאן "בממשי אין חסר". השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות.

'הדמיוני' הוא השלב שבו דמותו של התינוק משוקפת על ידי האם המנכיחה את זהותו על ידי ההוראה "זה אתה". שלב זה, שבו נוצרת אשליית השלמות של 'האני' או 'העצמי', נוצר בתקופה של העדר קואורדינציה פיזית. לפער זה כמה השלכות על ההתפתחות הנפשית: הוא יוצר תחושה מדומה של שלמות הניתנת להשגה, הוא מעומת תדירות עם תחושת הפרגמנטציה, וככזה מהווה מקור לתוקפנות ולקנאה. השלב הסמלי הוא השלב שבו מערך הקטגוריות של השפה מבנה את עולמו של הסובייקט. בהמשגת ה'סמלי' אצל לאקאן בולטת השפעתו של הבלשן דה-סוסיר ובמובלע גם של הפילוסוף ויטגנשטיין (בהגותו המאוחרת). שני אלו היו שותפים להשקפה כי השפה אינה מייצגת אובייקטים חיצוניים לה אלא 'יוצרת' את האובייקטים על ידי קיטועם מתוך הוויה.

מרכזיותה של השפה אצל לאקאן אינה רק תאורטית והיא מהווה את הבסיס של הקליניקה הלאקאניאנית.

סירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון המכונן כי התשוקה היא תמיד תשוקתו של האחר ניכר גם בדרך בה לאקאן מנסח מחדש את התאוריה של פרויד על ההתפתחות החברתית של הילד, באמצעות עומק התסביך האדיפאלי בשנים החמישית או השישית לחייו. לאקאן מסכים עם פרויד שאירוע זה הוא מכריע גם בהתפתחותו הנורמטיבית של הפרט, וגם באטיולוגיה של כל מחלת נפש אפשרית שבאה לאחר מכן. בכל אופן, בניסיון להבין את השלב הזה של התפתחות סובייקטיבית, לאקאן מרחיק את עצמו מההדגשה של פרויד את הפין כאיבר ארוגני בו מרוכזת האנרגיה. לאקאן מדבר באופן שונה על מושג הפאלוס. הדבר העיקרי שאליו מתייחס לאקאן הוא תשוקתה של האם שאותה חש הילד. מאחר שתשוקתו של הילד מובנית על ידי היחסים שלו עם המטפח הראשוני (בדרך כלל האמא בתרבויות המערביות), זוהי הסיבה, לפי לאקאן, שתשוקת האם היא המכרעת בכל אשר יתרחש בתסביך האדיפאלי, על מורכבויותיו. בשנתו הראשונה, הילד מקדיש את עצמו לניסיונות חקירה – במה האם חושקת - מהם רצונותיה ותשוקותיה של אמו, וזאת על מנת שהוא יוכל למצב את עצמו כ"פאלוס" בשביל האמא – האובייקט המספק האולטימטיבי. בערך בזמן של שנת החיים החמישית או השישית, האב יתערב, באופן שיסכל ויחסום את השאיפה האדיפאלית של הילד. הוויתור שנכפה על הילד, עם השאיפה להיות הפאלוס בשביל האמא, הוא למעשה הסירוס כפי שמגדיר אותו לאקאן, והוא תקף לגבי בנים ובנות גם יחד.

ממשיכי הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של לאקאן הייתה ניכרת בעיקר בשדות מחשבה כגון סוציולוגיה, ביקורת תרבות ואומנות ופילוסופיה. הזרם המרכזי של הפסיכואנליזה דחה את לאקאן והשפעותיו ניכרו רק במסגרת חוגים מצומצמים שהוגדרו "לאקאנינים" ואשר החלו לצוץ במקומות שונים בעולם ובעיקר באמריקה הלטינית, צרפת, ספרד, איטליה וישראל.

השפעה לאקנינית גדולה ניתן למצוא, בין השאר, אצל הוגים כגון לואי אלתוסר, ג'וליה קריסטבה ואלן באדיו. תרומה חשובה לעניין הגובר בלאקאן שהחל בשנות ה-90 הייתה לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק.

בישראל כיום, קיימים כמה מרכזים פעילים ללימודי לאקאן-פרויד באוריינטציה קלינית לא-אקדמית. רוב המרכזים קשורים לאסכולה הלאקאניאנית האירופאית ומקיימים אחת לכמה חודשים מפגשים וסמינרים עם מרצים ואורחים מחו"ל.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכואנליזה בכלל וזו של לאקאן בפרט היו ועודן נתונות לשלל ביקורות מכיוונים ומדיסציפלינות שונות.

מרבית הביקורות כנגד לאקאן טוענות כי סיגנונו עמום, ואינו חד משמעי. ידועה התייחסותו המפורסמת של לאקאן לגבי ה"כתבים" (Écrits) שלו (אוסף מאמרים עב כרס מתחילת שנות הוראתו), ש"נכתבו שלא על מנת שיבינו אותם, אלא על מנת שיקראו בהם". גישתו הרדיקלית של לאקאן לשפה, השימוש השונה שהוא עושה במינוחים שגורים והתייחסתו להיבט הסמלי שבשפה ולהיבטים הדמיוניים שהיא מייצרת הם מסובכים וכמעט לא נגישים לקריאה, אלא מצריכים לימוד מקיף ורחב.

נועם חומסקי שפגש את לאקאן מספר פעמים הגדיר את לאקאן כ"משעשע ושרלטן המודע לעצמו". בספרם "נונסנס אופנתי" תוקפים אלן סוקאל וג'ין בריקמונט את השימוש שעשה לאקאן במושגים מתוך המתמטיקה וטוענים כי הם במקרה הטוב מיותרים ובמקרה הרע מוטעים ותוצר של בורות. ראו דוגמה בערך בקבוק קליין.

עם זאת יש לציין שלאקאן עשה שימוש מושאל באלגברה על מנת שזו תקרב את הפסיכואנליזה למימד הסמלי, ועל ידי כך תמנע אי-הבנות אפשריות שמקורן בפרשניות מוטעות אשר נובעות מהשפעתו של המימד הדמיוני, אליו התייחס לאקאן רבות בהוראתו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'אק לאקאן, מהי הוראתי, הוצאת רסלינג, 2008.
  • דילן אוונס מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, רסלינג 2005.
  • סלבוי ז'יז'ק, התבוננות מן הצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, רסלינג 2005.
  • אלן ואנייה, לאקאן, רסלינג 2004.
  • סלבוי ז'יז'ק, לאקאן עם היצ'קוק, רסלינג 2005.
  • מלקולם בואי, לאקאן, דביר 2005.
  • דניאל אפרתי, יהודה ישראלי, הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, 2007.
  • מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007.
  • יצחק בנימיני, השיח של לאקאן, רסלינג, 2009.
  • ז'אק-אלן מילר, הסימפטום הלאקאניאני, רסלינג, 2010.
  • ז'אק-אלן מילר, הפירוש הלאקאניאני, רסלינג, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hunt, Jamer Kennedy (1995). Absence to presence: The life history of Sylvia Bataille Lacan (France), Rice University