ז'ואאו ז'ילברטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ואאו ז'ילברטו בהופעה באיטליה בשנת 1996

ז'וֹאַאוֹ ז'ילברטופורטוגזית: João Gilberto; נולד ב-10 ביוני 1931) הוא זמר וגיטריסט ברזילאי, הנחשב לאחד מיוצרי סגנון הבוסה נובה, יחד עם אנטוניו קרלוס ז'ובים.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ילברטו נולד בעיר ז'ואזיירו שבמדינת באהיה שבברזיל. כילד למד לשיר ולנגן בגיטרה בעצמו. ב-1950 עבר לריו דה ז'ניירו והופיע בהרכב קולי בשם "נערי הירח" בהצלחה חלקית. לאחר שסולק מההרכב בשל בעיות משמעת, בחר לחיות בשוליים, לעשן מריחואנה ולתור באופן כפייתי אחר דרך מוזיקלית חדשה. כאשר פגש את ז'ובים, פסנתרן ומלחין המושפע ממוזיקת ג'אז, נשאו מאמציו פרי; יחד איתו גיבש את סגנון הבוסה נובה.

הסגנון החדש היה מעין סמבה מרוככת; המקצב הסינקופטי נשמר אך כלי ההקשה הרועשים נטלו באופן המאפשר ביצוע קולי שקט מלווה בגיטרה בלבד. היה זה ז'ילברטו שהמציא את סגנון ליווי הגיטרה האופייני לשירי בוסה נובה. ז'ילברטו נהג לבצע את שירי הבוסה נובה בקול שקט במיוחד תוך הגיית הברות מילות השיר מעט לפני או אחרי ה"ביט".

הסגנון החדש של ז'ילברטו יצר סנסציה בחוגים פרטיים ובהופעות לא רשמיות. ב-1958 השתתף כנגן גיטרה באלבומה של אליזט קארדוסו בלחני בוסה נובה של ז'ובים. זמן קצר לאחר מכן יצא באלבום משלו "Chega de Saudade", כולו בסגנון הבוסה נובה. שיר הנושא באלבום שנכתב על ידי ז'ובים, הפך ללהיט וסימן את פריצת הדרך של ז'ילברטו, כמו גם את זו של הסגנון החדש. פרט ללחניו של ז'ובים הכיל האלבום גם קטעי סמבה ושירים פופולריים אחרים משנות ה-30, אך כולם בוצעו בסגנון הבוסה נובה.

עד לשנת 1962 כבר אומצה הבוסה נובה על ידי נגני ג'אז אמריקנים. אחד מהם, הסקסופוניסט סטן גץ, הציע לז'ילברטו לשתף פעולה. אלבומם המשותף "גץ / ז'ילברטו" הפך לאחד מאלבומי הג'אז הנמכרים ביותר בכל הזמנים. עם יציאת האלבום זכתה הבוסה נובה לפופולריות בינלאומית; באלבום זה ביצעה אסטרוד, אז אשתו של ז'ילברטו, את השיר "הנערה מאיפנימה", שהפך לשיר הבוסה נובה המוכר ביותר ואחד מהשירים המוקלטים ביותר אי פעם.

הקלטות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ילברטו המשיך להופיע במהלך שנות ה-60 אך לא הוציא אלבום חדש עד שנת 1968, אז יצא אלבומו "Ela é Carioca" במהלך תקופת מגוריו במקסיקו. ב-1973 הוציא את האלבום "ז'ואאו ז'ילברטו", שאליו מתייחסים לעתים כ"אלבום הלבן" של הבוסה נובה, בהיותו האלבום הראשון בו ניתן להבחין בסטייה מה"סאונד" המקורי לכיוון יותר מיסטי וקר.

ב-1976 חבר שוב לסטן גץ באלבום "The Best of Two Worlds", בו שרה לראשונה מיושה (Miúcha), אחותו של הזמר שיקו בוארקי ואשתו השנייה של ז'ילברטו (משנת 1965). באלבומו "Amoroso" משנת 1977 לווה לראשונה על ידי תזמורת כלי מיתר גדולה בעיבודים של קלאוס אוגרמן. בכל הקלטותיו עד לאותה תקופה שילב ז'ילברטו באלבומיו בעיקר לחנים של ז'ובים יחד עם שירי סמבה וסטנדרטים של ג'אז אמריקני משנות ה-40.

בשנת 1980 יצא אלבומו "Brasil", שבו שיתף פעולה עם ז'ילברטו ז'יל, קייטנו ולוזו ומאריה בתאניה, אשר מאוחר יותר שילבו את הבוסה נובה עם רוק'נ'רול לסגנון הטרופיקליה. בשנת 1991 הוציא לראשונה אלבום שלא הכיל ולו שיר אחד של ז'ובים. באלבום זה, "João" שמו, ביצע שירים של ולוזו, קול פורטר ומלחינים ספרדים.

אלבומו משנת 2000 "João Voz E Violão" היווה הומאז' למוזיקת נעוריו בביצועים חוזרים לקלאסיקות של ז'ובים, כולל להיטו הראשון "Chega de Saudade".

בין כל אלו הוציא ז'ילברטו גם מספר אלבומים של הקלטות חיות מקונצרטים.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ילברטו התפרסם כמתבודד תמהוני ופרפקציוניסט על גבול הנוירוטי (הוא אף אימן את עצמו להימנע מקולות נשימה בהקלטותיו). בעשורים האחרונים הוא שוהה במלון פאר בריו דה ז'ניירו, מסרב להתראיין וממעט לצאת מחדרו. הוא נודע כמי שנוהג לנטוש באמצע הופעה אם הקהל אינו מתנהג באופן מכובד לדעתו והיו מקרים בהם דרש לכבות את מיזוג האוויר ואת אורות החירום במהלך הופעה בטענה כי הדבר מפריע לו. למרות זאת, עדיין הוא ממשיך להופיע בקביעות בברזיל ומחוצה לה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]