ז'ורז'י אמאדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ורז'י אמאדו
Jorge Amado - 1997.jpg
ציור של ז'ורז'י אמאדו מאת ז'ילברטו גומש (Gilberto Gomes)‏ - 1997
תאריך לידה 10 באוגוסט 1912
תאריך פטירה 6 באוגוסט 2001 (בגיל 88)
שם מקורי Jorge Leal Amado de Faria
מקום לידה סמוך לאִיטַבּוֹנָה בדרום באהיה
מקום פטירה סלבדור
לאום ברזיל
שפות היצירה פורטוגזית
תחום כתיבה משורר, פרופסור
סוגה ספרותית רומן
יצירות בולטות ים המוות, דונה פלור נשואה לשניים, גבריאלה, ציפורן וקינמון
מימין לשמאל, אדוניאש פיליו (Adonias Filho), גבריאל גארסיה מארקס, וז'ורז'י אמאדו

ז'ורז'י אמאדו דה פאריה (Jorge Leal Amado de Faria;‏ 10 באוגוסט 19126 באוגוסט 2001) – סופר ברזילאי מהאסכולה המודרניסטית. הוא נחשב לסופר הברזילאי בן זמננו הידוע ביותר, ספריו תורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות, וחלקם אף הוסרטו. הסרט הידוע ביותר שנעשה על פי ספר של אמאדו היה "דונה פלור נשואה לשניים" (1978). אמאדו מספר בעיקר על חיי התושבים השחורים והמולאטים של באהיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' אמאדו נולד בחווה במחוז אִיטַבּוֹנָה, עיר בדרום באהיה. אביו היה ז'ואו אמאדו דה פאריה בעל מטעי קקאו ואימו אולליה ליאל. כשהיה בן שנה עברו הוריו לעיר אִילִיֶאוּס ושם בילה את ילדותו. את חינוכו העל־יסודי רכש בסלבדור בירת באהיה, ובתקופה זו החל לכתוב בעיתונים והשתתף בחוגי ספרות בעיר. בשנת 1931 עבר להתגורר בריו דה ז'ניירו ושנה אחר כך החל ללמוד משפטים בבית הספר הלאומי למשפטים שבאוניברסיטת ריו דה ז'ניירו וסיים ב-1935. באותה שנה (1931) יצא לאור גם ספרו הראשון O país do carnaval (ארץ הקרנבל). בשנת 1933 התחתן עם מתילדה גרסיה רוסה ונולדה להם בת, לילה. באותה שנה יצא לאור ספרו השני Cacau (קקאו).

אמאדו נאלץ לצאת לגלות בארגנטינה ב-1941, ובאורוגוואי ב-1942 בשל פעילותו המיליטנטית במסגרת המפלגה הקומוניסטית. בתקופה זו הרבה לטייל ברחבי אמריקה הלטינית. הוא ומתילדה גרסיה רוסה התגרשו כשחזר לברזיל ב-1944.

ב-1945 נבחר לבית הנבחרים כחבר במפלגה הקומוניסטית הברזיליאית (PCB) ובמסגרת זו ניסח את החוק המבטיח את חופש פולחן, התקף בברזיל עד היום. באותה שנה נישא לזליה גטי.

בשנת 1947, השנה בה נולד בנו בכורו ז'ואו ז'ורז'י הוצאה מפלגת ה-PCB מחוץ לחוק וחבריה נרדפו ונאסרו. משפחת אמאדו יצאה לגלות בצרפת, ושם התגוררו עד שהממשל הצרפתי הורה להם לעזוב. בני הזוג עברו להתגורר בצ'כוסלובקיה מ-1950 ועד 1952 ושם נולדה בתם פאלומה.

כשחזרו לברזיל ב-1955 חדל אמאדו לעסוק בפעילות פוליטית אם כי נשאר חבר במפלגה הקומוניסטית. מאז ואילך התרכז אמאדו בכתיבה בלבד. ב-1961 קיבל מושב באקדמיה הברזילאית לספרות. כתיבתו הביאה לו שפע של כיבודים ותוארי דוקטור לשם כבוד (ביניהם מישראל) ואף מועמדות לפרס נובל לספרות. ספריו עובדו למחזות, סרטים וסדרות טלוויזיה רבים ואף היו נושא במצעדי קרנבל בכל רחבי ברזיל.

ב-1987 הקים את קרן "בית ז'ורז' אמאדו" בסלבדור, באהיה שבה שיכן את ספרייתו ופתח אותה לחוקרים. מטרת הקרן היא גם לפתח פעילויות תרבות בבאהיה.

ז'ורז' אמאדו מת בסלבדור ב-6 באוגוסט 2001, גופתו נשרפה ואפרו נקבר בגן ביתו בסלבדור ב-10 באוגוסט (יום הולדתו ה-89).

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשימה דלהלן מסודרת לפי השנה בה יצא הספר לאור במקור.

  • ים המוות (Mar Morto - 1936). תורגם לראשונה בידי מנשה לוין, הוצאת הקיבוץ הארצי (1951). תורגם שוב בידי אראלה לרר, זמורה ביתן (2003).
  • לואיס קרלוס פרסטס אביר התקוה (Vida de Luis Carlos Prestes - 1942). ספריית הפועלים 1953.
  • ארץ החמס (Terras do Sem Fim – 1943). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986
  • ארץ פירות הזהב (São Jorge dos Ilhéus – 1944). תרגם מנשה לוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1959.
  • גבריאלה ציפורן וקינמון (Gabriela, Cravo e Canela – 1958). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1983.
  • מותו ומותו של קינקאס שואג־מים (A Morte e a Morte de Quincas Berro Dágua – 1959). תרגמה מרים טבעון, הוצאת זמורה ביתן 1986.
  • רועי לילה (Os Pastores da Noite –1964). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986.
  • דונה פלור ושני בעליה (Dona Flor e Seus Dois Maridos – 1966). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1982 ( על פיו הוסרט הסרט "דונה פלורה נשואה לשניים" ב1978).
  • תרזה בטיסטה עייפה ממלחמות (Teresa Batista Cansada da Guerra – 1972). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986.
  • טייטה דו אגרסטה (Tieta do Agreste - 1977). תרגמה תמרה כץ, זמורה ביתן 1999.
  • גלימה מדים וכותונת לילה (1979- Farda, fardão, camisola de dormir), מפורטוגזית יורם מלצר, זמורה ביתן 2007.
  • טוקאיה גרנדי: הצד הנסתר (Tocaia Grande – 1984). תרגמה רחל עוזיאל, זמורה ביתן 1992.
  • דרכי הרעב / תרגמה: יונת סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ג.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 זכה אמאדו בפרס נונינו הבינלאומי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]