ז'ורז' בולנז'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ורז' בולנז'ה
הגנרל ז'ורז' בולנז'ה

ז'ורז' ארנסט ז'אן מרי בולנז'הצרפתית: Georges Ernest Jean-Marie Boulanger;‏ 29 באפריל 1837 - 30 בספטמבר 1891) היה איש צבא צרפתי, ידוע בנסיונו להפיל את הרפובליקה השלישית.

בולנז'ה נולד בעיר רן ונכנס לשירות הצבאי בשנת 1856. הוא שירת בהצטיינות באלג'יריה, איטליה, סין ובמלחמת פרוסיה צרפת. הוא קיבל דרגת בריגדיר-גנרל (המקבילה לתת אלוף בצה"ל) בשנת 1880. ב-1882 התמנה למנהל מחלקת חיל הרגלים במשרד המלחמה, ונודע כרפורמיסט. בשנת 1884 מונה למפקד הצבא שנשלח לכבוש את תוניסיה, אך מינוי זה בוטל מטעמים פוליטיים. הוא שב לצרפת והחל לקחת חלק פעיל בפוליטיקה, תחת הדרכתו של ז'ורז' קלמנסו בשורות המפלגה הרדיקלית. בינואר 1886, כאשר הביאה המפלגה הרדיקלית לבחירתו של שארל דה פרייסינה כראש הממשלה, ניתן לבולנז'ה התפקיד של שר המלחמה.

באמצעות הכנסת רפורמות שהיטיבו עם המשרתים בצבא, קצינים וחיילים פשוטים כאחד, ובחיפוש מתמיד אחר פופולריות (שהתבטא בגישה אגרסיבית כלפי גרמניה) ייצב עצמו בולנז'ה בדעת הקהל כמי שעתיד להעניק לצרפת את נקמתה על האסון הצבאי של שנת 1870. בה בעת שימש בולנז'ה ככלי בידי קושרים כנגד הרפובליקה. גם לאחר תבוסתו של דה פרייסינה בבחירות בדצמבר 1886, ועלייתו של רנה גובלה במקומו, שמר בולנז'ה על תפקידו כשר המלחמה. בשלב זה התנער ממנו קלמנסו, וניתק את קשריו עמו. בולנז'ה נהפך לדמות כה דומיננטית בממשלה, עד שלראש הממשלה, גובלה, לא הייתה ברירה אלא להתפטר, על מנת להיפטר מבולנז'ה. ב-1887 כבר דרש ההמון את "הגנרל האמיץ", אך ראש הממשלה שנבחר, מוריס רובייה, סירב לצרף אותו לממשלתו, ובולנז'ה נשלח למחוז קלרמון-פרן על מנת לפקד שם על גיס.

התנועה ה"בולנז'יסטית" הייתה עתה במלוא תאוצתה. הבונפרטיסטים, זרם שיש להתחשב בו בימים המוקדמים של הרפובליקה השלישית, העבירו את נאמנותם לגנרל, ואפילו רוזן פריז, תקוותם האחרונה של המלוכנים, המריץ בתומכיו לתמוך בבולנז'ה. הגנרל וסוסו השחור נהיו לאלילי ההמון הפריסאי, והפצירו בו להיות למועמד ההמון לנשיאות. הוא נתן את הסכמתו.

לאחר שהתנהגותו הפכה להיות מרדנית יותר ויותר, הוא שוחרר מן השרות בשנת 1888 מן הסיבה שהגיע פעמיים לפריז ללא אישור רשמי. לבסוף, הסירה אותו ועדת חקירה של חמישה גנרלים, מרשימת המשרתים בצבא. בולנז'ה נבחר כמעט מיד לבית הנבחרים, מטעם מחוז נורד, בעודדו מצע של תיקונים חוקתיים מקיפים. בבית הנבחרים היה במיעוט, ומעשיו כוונו לשמירת תדמיתו הציבורית. כדובר בציבור היה כישלון, ומבוכה נוספת נגרמה לו עת הזמין את יריבו הפוליטי שארל פלוקה, אזרח קשיש ללא רקע צבאי, לדו-קרב, שהתקיים ב-13 ביוני 1888, ממנו יצא פלוקה ללא פגע, בעוד שבולנז'ה נפגע. למרות זאת היה בולנז'ה הדמות הפופולרית ביותר ברפובליקה, ולאחר שפרש כמחאה על כך שהצעותיו אינן זוכות לתשומת לב, התחרו ביניהם המחוזות השונים מטעם מי ירוץ לבחירות הבאות.

בולנז'ה נבחר לבסוף מטעם מחוז פריז, בינואר 1889, ברוב מוחץ. הוא הפך עתה לאיום של ממש על הדמוקרטיה הצרפתית. פריז כולה ציפתה להוראתו לתומכיו (אשר כינו עצמם "ליגת הפטריוטים") כי יפתחו במרידה. ייתכן שאם היה בולנז'ה מכריז בשלב זה על מרד, היה מצליח להצית את אש המרד ולהפיל את הרפובליקה השלישית, חסרת היציבות והמושחתת, תוך הסתמכות על כל גורמי הימין שעמדו לצידו - הכנסייה, המלוכנים, הבונפרטיסטים, בעלי ההון הגדול, והמתנגדים לרפובליקה. אך קור רוחו של הגנרל לא עמד לו בשעת המבחן, ושעת הכושר חלפה. ההיסטוריונית ברברה טוכמן, מצטטת את דברי ראש הממשלה שארל פלוקה שנאמרו בציניות לבולנז'ה: "בגילך, גנרל, נפוליאון היה כבר מת". הממשלה הצליחה לפעול ביעילות והכינה כתב אישום כנגד בולנז'ה, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו למעצרו. לתדהמת ידידיו הוא נמלט ב-1 באפריל מפריס לפני שניתן היה לבצע את הצו. בתחילה פנה לבריסל ולאחר מכן ללונדון. היה זה סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה. קולות בולנז'יסטים עוד הדהדו בבחירות ב-1889 ו-1890. בולנז'ה עצמו נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד. הוא חי באי ג'רסי, אך לא זכה לתשומת לבו של הציבור. בספטמבר 1891 ירה בולנז'ה בעצמו על קברה של אהובתו בבריסל, אשר מתה כחודשיים לפני כן. קלמנסו העיר, מששמע על מותו של בולנז'ה, כפי שכותבת ברברה טוכמן בספרה, כי בגופו של הפרש האמיץ על הסוס הסתתרה בסך הכול נשמה של סג"מ, ובמשתמע, כי בולנז'ה לא קורץ מן החומר ממנו עשוי דיקטטור.

איומו של בולנז'ה על יציבות הרפובליקה, היה רק אחד משרשרת של אירועים שזיעזעו את הרפובליקה השלישית בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19. בשנת 1887 נאלצו הנשיא גרווי וראש הממשלה להתפטר עקב שערוריית שחיתות הקשורה בחלוקת עיטורים, וב-1892 התגלתה פרשת שוחד ומירמה הקשורה למימון תעלת פנמה אשר גרמה להעמדתם לדין של שישה שרים. כל אלו היו אך הקדמה לשערוריה הגדולה אשר זיעזעה את צרפת, פרשת דרייפוס, שגם היא, כפרשת בולנז'ה, נראתה מבחינה פנים צרפתית כמאבק בין הרפובליקה לבין אלו הקמים עליה מבפנים בשם הלאומנות הקיצונית.