ז'ורז' דנטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Georges-Jacques Danton

ז'ורז' ז'אק דנטוןצרפתית: Georges Jacques Danton;‏ 26 באוקטובר 1759 - 5 באפריל 1794), עיתונאי צרפתי שהפך למנהיג עממי ונואם גדול. ממנהיגי המהפכה הצרפתית וכ"מיניסטר לצדק" תמך בעריפת ראשו של המלך לואי השישה עשר ואירגן את "טבח ספטמבר". דנטון היה ממקימי הטריבונל המהפכני ושלט ב"ועדה לשלום הציבור". הוא עסק בארגון צרפת נגד הפולשים אליה ויצר ברית בינו ובין רובספייר במאבק משותף נגד הז'ירונדינים המתונים. במאבק שהתפתח בינו ובין רובספייר ניצח האחרון שעצר את דנטון עם אנשיו (ביניהם קאמי דמולן), ולאחר מכן הוא נשפט וראשו נערף.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטון נולד למשפחה בורגנית. בבגרותו למד משפטים, עבר לפריז והיה לעורך דין. בלשכת "הבונים החופשיים", שבה היה חבר, נפגש עם רבים מן המנהיגים העתידים של המהפכה. ביניהם העיתונאי הצעיר קאמי דמולן, אשר במהלך השנים הפך לידידו.

לדנטון ודמולן היה חלק ביוזמה להקמת "האגודה של ידידי זכויות האדם והאזרח" (קלוב הקורדליירים) אשר הפכה בסופו של דבר למרכז הרפובליקנים הקיצונים. בראשית 1790 היה דנטון זמן מה חבר בקומונה, וכן מפקד גדוד של המשמר הלאומי. אחרי נסיון הבריחה של המלך, תבע דנטון בגלוי את הדחת המלך. לאחר זמן מה נסע לאנגליה. לאחר שובו בסוף 1791 התמנה לסגן פרקליט הקומונה.
דנטון תרם רבות להתגברות על המשבר שפקד את צרפת במפלות בחזיתות המלחמה ובהתקדמות הפרוסים לעבר פריז. הוא התנגד לפינוי הממשלה מפריז, ועורר את רוח ההתנגדות על ידי הסיסמה המלהיבה שטבע "העזה, שוב העזה ותמיד העזה!"( "il nous faut de l'audace, et encore de l'audace, et toujours de l'audace").

דנטון נבחר לקונוונט כאחד מנציגי פריז. הוא ישב בשמאל הקיצוני והצביע בעד הוצאתו של המלך להורג. ב-6 באפריל 1793, נבחר דנטון כחבר ב"ועד לשלום הציבור" ועד יולי של אותה שנה היה האיש המרכזי בו. ב-4 בדצמבר 1793, מנגנון הטרור הפך לאחד מסמליו של הוועד לשלום הציבור אשר נמנה עם יושביו עם היעקובינים.

חברי מנגנון הטרור חשדו שההתקפות הקיצוניות של השמאל הקיצוני- האברטיסטים (תומכי אבר), והימין המתון- הדנטוניסטים, הן תוצאה של קשר אריסטוקרטי. הפילוג החל להיות ברור יותר בחורף 1793 כאשר באגף השמאלי היו האברטיסטים, שדרשו את החמרת הטרור הכלכלי. לעומתם, הדנטוניסטים ביקשו למנוע את ההקצנה החברתית של הוועד לשלום הציבור, למתן את הטרור ולבסס את הממשל על המעמד הבינוני.

חלק חשוב בחיסול סיעות אלו נטלה פרשה שהסעירה את צרפת כולה באותם ימים, אשר נקראה "פרשת החברה ההודית". הייתה זו חברה מסחרית גדולה אשר משכה אליה משקיעים רבים. שחיתויות רבות היו בחברה זו ובאוקטובר נחשפה פרשת השחיתות כאשר כל אחד הלשין על רעהו. אחד מהאנשים שהיו מעורבים בפרשייה היה פאבר. פאבר נתמך אז על ידי רובספייר ודנטון. הפרשה הסתעפה וסיבכה רבים שכיהנו בוועד לביטחון הכללי ובוועדת הכספים. הפרשה חשפה את מה שכונה "קשר הזרים".

קשר הזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ראשית המהפכה זרמו פליטים לצרפת המהפכנית. בין הפליטים היו רבים שנכנסו לפעילות המהפכנית בעד הרפובליקה. כמו כן היו בנקאים עשירים שקשרו קשרים עם היעקובינים והז'ירונדינים, אך כל מטרתם הייתה לעשות הון על חשבון המהפכה. אותם "זרים" שנחשבו כתומכיה של המהפכה, הפכו לשונאי הרפובליקה ונחשדו כמרגלים אנטי פטריוטיים. הקונוונט עקב אחר פעילויותיהם ופרשת החברה ההודית גרמה למעצר המוני של רובם עד דצמבר 1793. משמעויותיו היותר עמוקות של קשר הזרים היו שהממשלה נתפסה כנגועה בשחיתות זו. התחושה כי קשר אריסטוקרטי במימון אנגלי מאיים על הרפובליקה החלה לקנן בליבם של האנשים. הוועד לשלום הציבור הופתע לא רק מהגילוי עצמו אלא מעוצמת ההד הציבורי שעורר דיון בשאלת הכרחיות הטרור, ובשאלת ההתנגדות לטרור שהחלה להיווצר.

המלחמה באברטיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרשה זו, החל הוועד לטפל בסכנה שאיימה עליו יותר מכל, האברטיסטים. האברטיסטים היו קבוצה גדולה ששלטה בקלוב הקורדליירים ובמשרד המלחמה. מצעם לא היה ברור, אך כלל את העקרונות הבאים: מלחמה בכנסייה בעד כלכלה לאומית ומעורבות המדינה בחיי הכלכלה, שנאת עשירים "מלוכלכים" ומדיניות נוקשה כלפי ספסרים ומפקיעי מחירים.

מול האברטיסטים התייצבו גם רובספייר וגם הדנטוניסטים. לאחר שדנטון עזב את הוועד לשלום, הוא החל לגלות נטייה הולכת וגוברת של התנגדות לטרור. דנטון שהיה אז עם אשתו הצעירה בת ה-22 (בארסיס סיר אוב), נאלץ לחזור לפריז ב-17 בנובמבר. דנטון לא חיכה זמן רב לפני שהחל לתקוף, יחד עם רובספייר, את האברטיסטים. את התקפתו על האברטיסטים פתח דנטון ב-3 בדצמבר 1793 כאשר תקף את ההצעה כי הקונוונט יממן את הקלובים הפופולריים על חשבון האוצר. רובספייר הצטרף לדנטון ושיבח אותו.

בזכות ידידם דמולן ועיתונו "הקורדלייר הזקן", תקפו רובספייר ודנטון את "האב דושן" של אבר. העיתון החל מפרסם מאמרים נגד הרעיון של שלטון הטרור ונראה היה כי ישנם סימנים להרגעת הטרור. ב-20 בדצמבר הסכים הקונוונט על הקמת "וועדת חנינות" אשר תבדוק שורה של אסירים "חשודים" ותוציא לחופשי את אלה החפים מפשע.

האברטיסטים החלו תוקפים מתקפת נגד בעזרת כתבי אישום מפרשת החברה ההודית. כך הצליחו לבטל את וועדת החנינות זמן קצר אחרי שנוסדה, ובכך נבלמה מתקפתם של הדנטוניסטים. לבסוף, ב-13 במרץ הואשמו ראשי האברטיסטים, וב-24 בחודש עלו לגיליוטינה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נשלחו לגיליוטינה מנהיגי המהפכה העממית ובכך הוריד רובספייר את כוח מתנגדיו מהצד השמאלי.

סילוקו של דנטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סילוק האברטיסטים מהשלטון, היה על רובספייר לסלק את דנטון, משימה קשה יותר מסילוקו של אבר מכיוון שלדנטוניסטים היו יותר אנשים בקונוונט שתמכו בהם. בנוסף, הייתה קיימת מערכת יחסים של אהדה בין רובספייר, דנטון ודמולן. רובספייר זכר כי דמולן היה אחד מאישיה החשובים של המהפכה, מנפילת הבסטיליה, דרך נאומו בדבר מותו של המלך ועד לפרסומיו נגד האברטיסטים ב"קורדלייר הזקן". למרות כל זאת, היה קשה לרובספייר להבליג על הדברים אשר אמר דמולן נגד מדיניות הוועד לשלום הציבור.

לעומת זאת, היחסים שבין רובספייר לדנטון היו קשים יותר. רובספייר אומנם לא יכול היה להתעלם מתרומת דנטון להצלחת הרפובליקה כאשר האויב עמד לפלוש לפריז ב-1792, אך מצד שני היה לו קשה להתעלם גם מיחסו הסלחני מדי של דנטון אל כל סובביו. רובספייר החל להיות יותר ויותר חשדני כלפי דנטון, הן מסיבות אישיות (היה ידוע כי דנטון מאוהב עד מעל לראש באשתו הצעירה, לואיז) והן ממניעים אידאולוגיים. רובספייר שהיה נחשב לנקי כפיים, כעס על כך שדנטון הסתבך בפרשיות שחיתות. בנוסף, דנטון, כמו דמולן, ביקש אף הוא להרגיע את הטרור וראה בו דבר מיותר ובלתי אנושי, מה שעורר את כעסו של רובספייר.

ב-22 במרץ נפגשו השניים לארוחת צהריים. דנטון, שהיה שיכור ביקש מרובספייר להתפייס, אך רובספייר נשאר אדיש ועמד על שלו. כעבור כמה ימים נראו שניהם בתיאטרון. כאשר בהצגה הושמעו המילים "מוות לעריץ", קמו דנטון וידידיו וכיוונו אגרופים לכיוון רובספייר. הצו למאסר דנטון הוצא ב-30 במרץ בישיבה משותפת של הוועד לשלום הציבור והוועד לביטחון הכללי. להוצאת הצו קדמו רגעים של היסוס, שכן דנטון היה פופולרי מאוד בקונוונט והשאלה הייתה האם קודם להאשימו בפני הקונוונט או קודם לעצרו. לבסוף הוחלט כי יש תחילה לעצור את דנטון. על הצו חתמו 18 מתוך 20 נציגי חברי הוועד. חתימתו של רובספייר הייתה בין האחרונות. השניים אשר סירבו לחתום היו ריהל, ידידו של דנטון ורובר לינדה אשר ראה בכך שחיתות לשמה.

דנטון לא רצה שיעצרו אותו אל מול אשתו, לכן יצא אל הרחוב והסגיר עצמו לידי רודפיו. הוא הועבר לכלא לוקסמבורג, שם פגש בדמולן ובעוד חבריו. המונים קראו לעבר הקונוונט כי יש לשמוע את טיעוניו של דנטון והקונוונט הסכים לשמוע טיעונים של חבריו. כאשר סיימו חלק מהם את נאומיהם, פרץ רובספייר לאולם ופתח בנאום. איש מתומכי דנטון לא העז להתנגד לו.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטון וחבריו שהו בכלא לוקסמבורג כיומיים. ב-2 באפריל, הועברו לתא הנידונים למוות בכלא הקונסיירז'רי שממנו הלכו הנאשמים רק לגיליוטינה. שם גם שמע דנטון את כתב האישום הרשמי נגדו.

המשפט כמשפט ראווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטו של דנטון היה מראשיתו משפט ראווה ולכך כמה ראיות:

  • הוועד לשלום הציבור הזהיר את התובע מטעם הוועד, אנטואן פוקייה טינוויל, כמו גם את נשיא בית המשפט, אנטואן ארמן, כי אם לא יצליחו להרשיע את דנטון, ישלמו על כך בחייהם.
  • חבר המושבעים היה מורכב משבעה אנשים בלבד, היחידים שהיה אפשר לסמוך עליהם שירשיעו את דנטון.
  • על השופטים היה מוטל לעשות כמעט כל מהלך חוקי כדי לשלול את זכות הדיבור של דנטון מחשש שדבריו יטו את הכף לטובתו.
  • דנטון וחבריו הושבו על אותו ספסל נאשמים שעליו ישבו נאשמי "החברה ההודית" כדי שהציבור והשופטים יזהו את דנטון כמי ששייך לחבורת הפושעים הקשורה לשחיתות.
  • למשפט זה לא נשאר כל רישום היסטורי, את רישומיו היו ההיסטוריונים צריכים לרשום על סמך דיווחים של עדי ראייה ורישום חלקי שנעשה בידי אחד המושבעים.

מהלך המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

את היום הראשון למשפט העבירו האנשים בתיאור בעיית חברת הודו המזרחית, ולדנטון לא ניתנה שום הזדמנות להשמיע את קולו. למחרת דרש דנטון את רשות הדיבור. ההפרעות באולם המשפט הצפוף נמשכו בזו אחר זו עד שהושמעו לבסוף ההאשמות. דנטון הואשם שזמם להחזיר את המונרכיה ולהמליך את הדוכס מאורליאן. בסוף ההאשמות פנה דנטון לקהל הרב שהצטופף באולם. כל אותו יום (ה-3 באפריל), רותק הציבור לנאומו של דנטון ומחיאות הכפיים שקיבל הראו על האהדה לה זכו ביציעים. ארמן, נשיא בית המשפט, ניסה אומנם להשתיק את דנטון, אך קולו רעם בעוצמה עד שאף ההמון מחוץ לפאלה דה ז'וסטיס שמע אותו.

דנטון המשיך והוקיע את הקנוניה נגדו ותקף את הוועד ה"טמא". הוא המשיך בטיעונים ששכנעו את ההמון כי ההאשמות נגדו הן חסרות יסוד. ארמן הודיע לפוקייה-טינוויל כי הוא מתכוון למנוע למשך חצי שעה את דנטון מלהגן על עצמו. דנטון השתולל מכעס. השינוי החפוז בתוכנית חיסל את שמץ החוקיות האחרון במשפטו של דנטון. נשיא בית המשפט והתובע הוציאו את הנאשמים מהאולם לאחר השתוללויותיו הרבות של דנטון, והמושבעים יצאו כדי לקבל החלטה. אף על פי שהיו אלה שבעה מאויביו של דנטון שנבחרו בקפידה, חששו ארמן ופוקייה-טינוויל מפני זיכוי. בצעד אחרון של פאניקה, הם נכנסו, בניגוד לחוק, לחדר שבו התכנסו המושבעים, מוכנים לאיים על המהססים. המושבעים שבו עם פסק הדין הנדרש. ארמן הכריז על עונש מוות, והורה לקרוא אותו באוזני האסירים שעמדו להיות מובלים לגיליוטינה ביום המחרת. לאחר ששמע דנטון את פסק הדין, קרא בקול "רוצחים! הביטו בהם! הם רדפו אותנו עד מוות! רובספייר השפל! גם אתה תלך לגרדום. אתה תלך בעקבותיי, רובספייר".

סופו של דנטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל הגיע השופט דיקרי והקריא בשנית בפני דנטון וחבריו את פסק הדין. בכלא נעשו עתה הכנות אחרונות. עוזרו של סנסון התליין, קרע את חולצותיהם סביב הצוואר וגזז את שערותיהם סביב המקום שעליו תיפול המערפת. כל ה-16 הועלו על שלושה קרונות והוסעו דרך רחובות פריז לעבר הגיליוטינה בכיכר המהפכה. בהגיעם לכיכר, כבר המתין להם קהל רב, דומם הפעם. דנטון הביט בבוז לעבר הקהל, במיוחד לעבר האנשים שבאו מטעם הוועד לשלום הציבור. דמולן עלה שלישי לגיליוטינה ודנטון היה האחרון. בהגיע תורו לעלות לגיליוטינה, הוא קרא לעבר סנסון התליין "הראה את ראשי לעם. הוא שווה את זה". דנטון היה בהישלחו לגיליוטינה בן שלושים וארבע. נבואתו בדבר גורלו של התובע שלו, התגשמה כעבור שלושה חודשים. רובספייר הלך בעקבות יריבו אל הגיליוטינה.

דנטון בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "המקרה של דנטון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר באמצע המאה ה-19 פרסם גאורג ביכנר את המחזה מות דנטון. המחזה "המקרה של דנטון" נכתב על ידי סטניסלבה פרזיביסגווסקה. ב-1920 הגיעה סטניסלבה לפוזנאן שבפולין ושם למדה פילוסופיה. לאחר זמן מה, עברה לוורשה והחליטה להיות סופרת. סטניסלבה הייתה קומוניסטית שהתמחתה וכתבה רק על נושא אחד - המהפכה הצרפתית. לרובספייר היא רחשה חיבה אובססיבית שגרמה לאביה ולבעלה לקנא בו, בעוד שלדנטון רחשה שנאה וזעם. את המחזה "פרשת דנטון" היא סיימה לכתוב ב-9 במרץ 1929.

המחזה הועלה לראשונה ב-1931 ובשנית ב-1933 כשרובספייר מוצג כאיש מיליטריסטי נוקשה המזכיר את השליט הפולני פולסודסקי שעלה לשלטון ב-1926. ב-1935 מתה סטניסלבה והמחזה לא הוצג שוב עד 1967. על פי המחזה של סטניסלבה נעשה גם סרט קולנוע בשנות העשרים על ידי חברת הסרטים הגרמנית UFA. סרטים נוספים על דמותו של דנטון לא נעשו עד ל-1983.

הסרט "דנטון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דנטון (סרט)

סרט הקולנוע "דנטון" הופק ב-1983 בעלות של 24 מיליון פרנק. הסרט תוכנן תחילה כשיתוף פעולה צרפתי-פולני, אך הפולנים הסירו ממנו את חסותם והסרט צולם כולו בצרפת והושלם הודות לתמיכה כספית של ממשלת צרפת. שיתוף הפעולה נותר בתחום צוות ההפקה המעורב והשחקנים שהיו בחלקם פולנים ובחלקים צרפתיים. את תפקיד דנטון גילם השחקן הצרפתי ז'ראר דפארדיה, והשחקן הפולני וויצק פז'ניאק גילם את רובספייר, תפקיד אותו אף מילא בהצגת התיאטרון "המקרה של דנטון".

על התסריט עבד הבמאי אנדז'יי ויידה, החשוב בבמאי פולין, עם התסריטאי ז'אן-קלוד קרייר. קארייר וויידה בחרו להציג את דנטון כדמות אנושית וחיובית, בשונה מהמחזה.