ז'ורז' מנדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ורז' מנדל, 1932

ז'ורז' מַנדֵל (צרפתית: Georges Mandel;‏ 5 ביוני 1885 - 7 ביולי 1944) היה מדינאי צרפתי יהודי. נרצח על ידי אנשי המיליציה הצרפתית של ז'וזף דארנן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדל נולד במחוז איוולין שבצרפת בשם לואי ז'ורז' רוטשילד (Louis George Rothschild), למשפחה יהודית בעלת הכרה לאומית צרפתית אשר נמלטה מאלזס עם כיבושה בידי גרמניה במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871. בנעוריו, הושפע מנדל מפרשת דרייפוס, אשר חיזקה בלִבו הן את ההכרה היהודית והן את הלאומיות הצרפתית.

מנדל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "ל'אורור", עיתונו של ז'ורז' קלמנסו, שבו פרסם אמיל זולא את מאמרו המפורסם "אני מאשים". שם גם נתן לעצמו את שם העט "ז'ורז' מנדל", על מנת שלא יזוהה עם משפחת הבנקאים רוטשילד (אשר אכן לא הייתה לו אליהם קרבת דם); השם מנדל הוא שם נעוריה של אמו.

בשנת 1906 החל לעבוד כעוזרו האישי של ז'ורז' קלמנסו, אשר הפך בשנת 1917 לראש ממשלתה של צרפת. הוא שימש כראש קבינט המלחמה של קלמנסו, שכונה "הנמר", בתקופה קריטית ביותר במלחמת העולם הראשונה. רבים מייחסים לו תרומה ניכרת לניצחונה של צרפת במלחמה, להישגיה בשלב זה, ולעמידתו הנחושה של קלמנסו. כשלישו הקרוב וידידו האישי למד מנדל מעוז רוחו של קלמנסו, וגם קיבל מן היוקרה שייחסו לו הצרפתים. במצעד הניצחון בפריז ב-14 ביולי 1919 ליווה מנדל את קלמנסו וישב לצידו על הבמה הממלכתית, לצִדם של הנשיא ריימון פואנקרה והמרשלים ז'ופר ופוש.

בשנת 1919 נבחר מנדל לבית הנבחרים מטעם ז'ירונד, והחל בקריירה פוליטית עצמאית. מנדל כיהן כשר הדואר בין השנים 19341935, תפקיד שבו זכה לפקח על עלייתו לאוויר של השידור הראשון של הטלוויזיה הצרפתית ב-26 באפריל 1935. בהמשך, לאחר נפילת ממשלת "החזית העממית", כיהן כשר המושבות בין השנים 19381940.

מתחילת שנות השלושים היה קולו של מנדל בין הקולות היחידים באירופה אשר התריעו מפני סכנת הנאציזם והתחמשותה מחדש של גרמניה. עוד בנובמבר 1933, פחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון, הפיץ מנדל עלון המתריע מפני הסכנה, שנראתה אז לרבים רחוקה ומעורפלת; בצרפת של שנות השלושים היה זה קול קורא במדבר. מנדל היה תומך נלהב בכינון ברית צבאית עם ברית המועצות. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ואירועי הסכם מינכן טרפו את קלפיו, אך הוא נותר מתנגד קולני לנאציזם, וממחנה "התקיפים" בממשלות שבהן מספר התבוסתנים, אשר ראו בהיטלר לא סכנה שיש להישמר ממנה אלא כוח שיש לחבור אליו, גדל בהם והלך.

עם הפלישה הנאצית לצרפת ב-10 במאי 1940 מונה מנדל לשר הפנים בממשלתו של פול ריינו. בתפקידו זה עשה כל שיכל בממשלה כדי לקדם את העמידה התקיפה כנגד הנאציזם, ולמנוע את התבוסתנים מלהיכנע. שארל דה גול מספר בזיכרונותיו כיצד מנע ממנו מנדל מלהתפטר ב-13 ביוני 1940, תוך שהוא משכנע אותו כי המלחמה רק בראשיתה וכי עוד נכונו לו עלילות. בשלבים רבים ומכריעים של הלחימה, בששת השבועות שבין הפלישה ובין כניעתה של צרפת, היה מנדל עמוד התווך של אלה הסבורים כי אין להיכנע לגרמנים וכי יש להמשיך את המלחמה בכל מחיר. אולם צירופו לממשלה של התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ומינויו למפקד הצבא של מקסים וייגאן, הסיטו את נקודת הכובד בממשלה, כך שבסופו של דבר, לא היה ביד התקיפים לעצור את הכניעה, וראש הממשלה פול ריינו נאלץ להתפטר, ב-16 ביוני 1940, ולהעביר את הגה השלטון לידי פטן.

באותו היום, ב-16 ביוני הציע הגנרל הבריטי אדוארד ספירס למנדל להצטרף אליו ואל דה גול בטיסה ללונדון ולהמשיך משם את המאבק. מנדל סירב במילים: "אתה חושש לחיי בגלל שאני יהודי, ובכן, דווקא בגלל יהדותי עלי לסרב. אם אעלה אתך על המטוס הדבר ייראה כאילו נמלטתי, כאילו אני מפחד."

בעת שהתבררו ממדי התבוסה הצבאית הצרפתית היה מנדל מן המצדדים בהמשך הלחימה ממושבות צרפת בצפון אפריקה והקמת ממשלה צרפתית גולה שם. לאחר עליית פטן לשלטון והקמת ממשלת וישי נעצר מנדל, אך מיד שוחרר. הוא ניסה לארגן את יציאתם של נשיא הרפובליקה, נשיאי האספה הלאומית והסנאט ופרלמנטרים רבים לצפון אפריקה. בפועל, רק מנדל ועוד 25 פרלמנטרים צרפתים עלו על הספינה "מאסיליה" ב-21 ביוני 1940 והפליגו למרוקו, מתוך כוונה להוות את השלד לממשלה הגולה.

קברו של מנדל בבית הקברות פאסי בצרפת

עם הגיעו למרוקו נעצר מנדל על ידי הנציב הצרפתי שם, הגנרל שארל נוגס, מתומכי צרפת של וישי. הוא הוחזר לצרפת ונשלח למעצר בטירת שאזרון, שם כבר היו כלואים פול ריינו, אדואר דאלאדיה והגנרל מוריס גמלאן. ב-7 בנובמבר 1941 נידונו כל הארבעה על ידי המרשל פטן למאסר עולם, אותו נשלחו לרצות במבצר פורטלה. וינסטון צ'רצ'יל אשר תיאר את מנדל כ"ראשון בהתנגדות" וייתכן שהעדיף אותו על דה גול כמנהיגה של צרפת החופשית, ניסה לארגן את שחרורו, אך לשווא. מנדל נועד להיות בין הנאשמים העיקריים במשפט ריום שאירגן פטן, בו ניסו אנשי משטר וישי להטיל את האשמה בתבוסת צרפת ובפרוץ המלחמה על ממשלות צרפת בראשות בלום, דאלאדיה וריינו, אך בסמוך לפתיחת המשפט, בתחילת 1942 נמחק שמו מרשימת הנאשמים.

עם כיבוש דרומה של צרפת בידי הגרמנים בנובמבר 1942 נמסרו מנדל וריינו לידי הגסטאפו ונשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן שבאורניינבורג. לאחר מכן הועבר מנדל למחנה בוכנוואלד, שם כבר הוחזק לאון בלום. הוא הצליח לשרוד שם, אך עם התקדמות כוחות בעלות הברית לתוך צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, מסר הגסטאפו את מנדל לידי אנשי המיליציה הצרפתית בראשותו של ז'וזף דארנן. מנדל הועבר לידיהם ב-4 ביולי, ושלושה ימים לאחר מכן, ב-7 ביולי 1944 נרצח בידי אנשי המיליציה ביער פונטנבלו שליד פריז, כנקמה על התנקשות הרזיסטאנס בשר התעמולה פיליפ אנריו. הוא נקבר בבית העלמין פאסי בפריז.

כיום עומדת אנדרטה לזכרו של מנדל בסמוך למקום בו נרצח, ליד כביש N7, בין פונטנבלו והעיר נמור.

נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אשר כיהן (בשנת 2005) בתפקידו של מנדל, שר הפנים של צרפת, כתב בשנת 1994 ביוגרפיה אוהדת של מנדל. הביוגרפיה עובדה לסרט שהוקרן בטלוויזיה הצרפתית.

ב-2006 נקרא על שמו של ז'ורז מנדל המחזור ה-56 של קציני המשטרה בוגרי "בית הספר הלאומי הגבוה של משטרת צרפת".